ענבל אור עד צ'ארלס פונזי: מה גורם לנו ליפול בפח - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ענבל אור עד צ'ארלס פונזי: מה גורם לנו ליפול בפח

הריבית האפסית יוצרת עיוורון להשקעות שמבטיחות תשואה בלתי־אפשרית ■ כמעט כולם נופלים בפח, גם מי שנחשבים רציונליים ומביני עניין ■ מדוע?

2תגובות
איור משקיעים
ליאו אטלמן

הכינוי "הודיני של ההתחזות והמסמכים המטעים" לא הוצמד לו לחינם. מרק דרייר היה אחד מעורכי הדין הידועים בניו יורק. בפירמת עורכי הדין שייסד עבדו למעלה מ-250 עורכי דין, ושמו התנוסס בגאווה על בניין המשרדים בפארק אווניו. אורח החיים שלו היה ראוותני. הוא בזבז הון על דירות יוקרה, סירות, מכוניות ויצירות אמנות, בילה עם כוכבי פופ ושחקני פוטבול וחיזר אחרי נשים צעירות ממנו. עד שיום אחד הכל נפסק.

במאי 2008 הוא הודה ששיקר למשקיעיו, ומכר להם שטרי התחייבות מזויפים בשווי כולל של מאות מיליוני דולרים. הוא השתמש בכסף של המשקיעים החדשים כדי לשלם למשקיעים הוותיקים יותר. במשפטו התברר שכדי להונות את לקוחותיו הוא המציא נכסים בשווי 700 מיליון דולר, שלא היו ולא נבראו, ניהל שיחות ועידה פיקטיביות והתחזה למנהלים בכירים. ביולי 2009 הוא נידון ל-20 שנות מאסר בבית המשפט במנהטן, זאת, בנוסף לפיצויים בסך קרוב ל-400 מיליון דולר שנדרש לשלם למשקיעים שהונה.

אבל דרייר הוא לא היחיד. לאורך ההיסטוריה היו לא מעט הונאות בניירות ערך, הנסיבות בדרך כלל הן שונות אבל המהות זהה, ואפילו פשוטה למדי: גיוס כספים ממשקיעים ותשלום מאותם כספים למשקיעים חדשים שמצטרפים עם תשואות גבוהות במיוחד. זה התחיל עם צ'ארלס פונזי, איטלקי שהיגר לארצות הברית בתחילת המאה ה–20 ונהפך לאחד הרמאים הגדולים בתולדות ההיסטוריה האמריקאית. פונזי גם זכה לכבוד מפוקפק - ההונאה הזאת נקראה על שמו.

בכל פעם שמתפוצצת פרשה, עולה אותה השאלה: איך אנשים רציונאליים הסכימו לסכן את חסכונותיהם בהשקעה מסוכנת שהבטיחה להם תשואה לא הגיונית?

"הדבר הבסיסי הוא חוסר ידע והבנה" אומר פרופ' טל שביט מהמכללה למינהל. "אם מישהו מבטיח לך 15% אחוזי ריבית ללא סיכון ואתה לוקח את זה, כנראה שאתה לא מבין שום דבר בתחום הפיננסי, ואני מניח שאותם גופים שמבטיחים את הבטחות השווא האלה מנצלים את זה, ופונים לאנשים שהם מניחים שיש להם חוסר ידע. תשואה של 15% ללא סיכון קיימת רק באגדות".

לדבריו, הפיתוי הוא משמעותי יותר לאור העובדה שאותם אנשים מקבלים ריבית של 0% על הכסף שלהם. "אנשים כל הזמן חולמים חלומות, הם תמיד ירצו להרוויח יותר". שביט סבור כי זה לא כל כך מסובך לפתות אנשים להשקיע. "זה קרה בעבר, זה קורה עכשיו וזה יקרה גם בעתיד. תמיד יימצאו אלה שיהיה קל לפתות אותם. יש קבוצה שקל לפתות אותה, שאין לה הרבה ידע. עושים את זה כל הזמן".

צ'ארלס פונזי. אחד הרמאים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית
ספריית בוסטון

לדבריו, יכולת הפיתוי היא אמנות שלמה בפני עצמה. "'הלקוח' אמור לפתח סוג של אמון וביטחון במי שהוא משקיע אצלו. שולחים אליו אדם שמייצר אמון, שמדבר על המומחיות ועל היכולות ואומר תראו כמה אלה עשו וכמה אלה עשו. רואים את זה גם בעיתון, כל מיני הבטחות בטוחות כביכול, גם על נדל"ן בחו"ל וגם על השקעות".

הפיתוי מתבטא לדבריו גם בכיוון הנגדי, של לקיחת הלוואות. "הבנקים וחברות האשראי מפתים לקוחות לקחת הלוואה, ואפילו מפרסמים בטלוויזיה. הם רודפים אחרי הלקוחות כדי שייקחו הלוואות. בשנים האחרונות כמות האשראי גדלה גם בהלוואות לא רק לדיור". שביט מסביר כי אנשים משתכנעים לקחת הלוואות בגלל העדפת ההווה שלהם. זו התנהגות כלכלית נפוצה, שבה אנשים יעדיפו את ההווה על פני העתיד. זאת גם הסיבה שבגללה קשה לשכנע אנשים לחסוך.

מרכיב נוסף הוא היחס לסיכון. "המחקרים מראים שגברים נוטים לקחת יותר סיכונים מנשים - בהכל, לא רק בכסף. נשים הן יותר שמרניות. נשים יותר זהירות, והן גם עושות השקעות בצורה נבונה יותר". שביט מדגיש כי בישראל לא קיים חינוך פיננסי אמיתי: "לא משקיעים בכך שהאוכלוסייה תדע יותר ותיקח פחות סיכונים. יש מחקרים שמראים איך ידע משפיע - ככל שאתה מלמד אנשים יותר, הם עושים פחות שטויות עם הכסף שלהם. פה זה לא קורה, אף אחד לא משקיע במטרה ללמד אנשים איך עומדים בפיתוי".

הפסד של 50 מיליארד דולר בשנה

לפי הערכות של FINRA, גוף פרטי שמפקח על פעילות המסחר בארה"ב, הציבור האמריקאי מפסיד מדי שנה כ–50 מיליארד דולר עקב הונאות פיננסיות. במחקר שנערך עבור FINRA ופורסם ב-2013 עלה כי שמונה מתוך עשרה משתתפים קיבלו הצעת הונאה פוטנציאלית. 11% מכלל המשתתפים איבדו כמות משמעותית של כסף אחרי שקיבלו את ההצעה. במחקר, שבו השתתפו למעלה מ–2,300 משתתפים, נמצא כי שידול להונאות פיננסיות הוא נפוץ מאוד, ונמצא בכל מקום, וכי חלק גדול מהאנשים פגיעים לכך מפני שהם מתקשים בזיהוי הדגלים האדומים של הונאה.

כותבי המחקר מציינים כי אחת הבעיות המרכזיות בהונאות פיננסיות היא העובדה שרק שיעור קטן של הקורבנות מדווחים לרשויות. התופעה הזאת מקשה על רשויות החוק והרגולטור להבין את נפח ההונאות. במחקר מצוינות כמה סיבות לחוסר דיווח: חלק מהמשתתפים התביישו בכך שהונו, חלק חשבו שדיווח לא היה משנה כלום וחלק אמרו שלא ידעו איפה לדווח.

מטרת המחקר היתה לזהות ולמדוד את הפוטנציאל של התת־דיווח על הונאות כספיות, דרך שילוב של תשאול ישיר ועקיף, שנועד להעריך את גודל האוכלוסייה שחשופה להצעות הונאה. כמו כן, המחקר בחן מאפיינים דמוגרפיים ואישיותיים שקשורים בנפילה בהונאה.

כדי למדוד את השכיחות של הונאות פיננסיות, המשתתפים נשאלו ישירות אם אי פעם הונו - אך גם נשאלו שאלות לגבי ההתנסות והמעורבות האישית שלהם בהצעות פיננסיות שונות שידועות כטקטיקות הונאה נפוצות. כשהמשתתפים נשאלו ישירות אם התבקשו לשים כסף בהשקעה תרמיתית - 14% השיבו כן ו–9% השיבו כי הם לא בטוחים. יותר משלושה רבעים מהנשאלים, 78%, השיבו בשלילה. כשנשאלו ישירות אם לקחו חלק בהשקעה שמקורה בהונאה, רק 4% השיבו כן ו–2% השיבו כי אינם בטוחים.

אולם התשובות לשאלות העקיפות הראו מציאות שונה. המשתתפים נשאלו על חוויותיהם עם 11 סוגים של הצעות פיננסיות שידועות כבעייתיות, אך לא הוגדרו כהונאה בשאלות. ההצעות הללו כללו, בין היתר, את העוקץ הניגרי בדואר האלקטרוני, הונאות בהגרלות, מכירת מניות לא סחירות ועוד. המשתתפים נשאלו אם אי פעם שודלו להצעה כזאת, אם היו מעורבים בה (כלומר ביצעו השקעה, השיבו לדוא"ל) ואם תגובתם הובילה לאבדן כסף שהשקיעו. הגישה המחקרית הזאת הניבה תשובות הרבה יותר רחבות, ואיפשרה לאפיין רמות של רגישות להונאה בקרב מגזרים דמוגרפיים שונים.

מרק דרייר
בלומברג

84% מהנשאלים השיבו שהם שודלו בלפחות אחד מתוך 11 הסוגים של הונאות פוטנציאליות שנבחנו. לפחות 16% מהמשתתפים השיבו כי השקיעו כסף בלפחות אחת מההצעות הללו. 11% מהם הודו כי השקיעו באחת מההצעות, שבסוף התבררה להם כשווה הרבה פחות משהאמינו, או שהובילה אותם להפסיד את כספם.

עוד נושא שעלה במחקר הוא ההבנה של המשתתפים בפעילות פיננסית. רבים מהם נעדרו הבנה בסיסית של תשואות סבירות על השקעות - כך שהיו פגיעים עבור רמאים שמבטיחים תשואות לא ריאליות. כמעט מחצית מהמשתתפים חשבו שתשואה יומית של יותר מ–2%–3% היא אטרקטיבית, ו–42% חשבו שתשואה של 110% בשנה היא אטרקטיבית.

באשר לשאלת הסיכון, החוקרים שאלו את המשתתפים אם היו מוכנים לקחת סיכון גדול יותר עם השקעותיהם על מנת לעמוד ביעדי גובה הפנסיה שלהם. 53% השיבו שהם לא היו לוקחים השקעות מסוכנות יותר, וארבעה מתוך עשרה אמרו שישקלו אותן בצורה מוגבלת. המשתתפים שהיו מוכנים ליטול סיכון עודף היו ברובם גברים, צעירים יותר ובעלי הכנסה והשכלה גבוהות יותר מהממוצע.

ממצאי המחקר הראו כי אוכלוסיית הקשישים היא אוכלוסייה פגיעה במיוחד בארה"ב. החוקרים ציינו כי אמריקאים בני 65 ומעלה הם בעלי סיכון גבוה יותר להיות מסומנים על ידי רמאים, ובעלי סיכון גדול יותר להפסיד כסף אם סומנו. כששידלו אותם להונאה, המשיבים המבוגרים היו בעלי סיכויים גבוהים ב–34% להפסיד כסף למעשי נוכלות מאשר המשיבים בשנות הארבעים לחייהם.

החרדים בישראל פגיעים להונאות

בישראל אמנם לא נערכו מחקרים שמאפיינים את הקורבנות השכיחים להונאות, אך אחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר לכך היא האוכלוסייה החרדית.

שני גברים חרדים רוקדים בחתונה
גיל כהן מגן

אחת ההונאות המפורסמות במגזר החרדי היתה של אילן מורגן, שעליו נגזר לפני שנה עונש של 68 חודשי מאסר בפועל. "מעשי המרמה מלמדים על נאשם חסר עכבות מוסריות שאינו בוחל במעשי מרמה כלפי יחידים מהמגזר החרדי שהולכו שולל על ידו, לאחר שהבטיח להם הבטחות שווא קוסמות בדבר תשואה חלומית של 24%–36% בשנה", כתב השופט חאלד כבוב בגזר הדין. "עוד הציג להם כי הכספים מושקעים באפיקים פיננסיים בפיקוח של רואי חשבון ועורכי דין, באופן שהשקעתם היא נעדרת כל סיכון, ותוך שהוא מציג את עצמו כאשף וגאון פיננסי, כחבר של מפכ"ל המשטרה וכבעל כישורים וקשרים".

מה הופך את האוכלוסייה החרדית לפגיעה כל כך? לדברי עו"ד עמית חדד, שותף במשרד עוה"ד וינרוט, מדובר בשילוב של שלושה מאפיינים. הראשון נוגע לזמינות המידע בקרב הקהילה. "מצד אחד, מדובר בחברה משוכללת מאוד בכל הנוגע להעברת מידע. יש פשקעווילים, עיתונים שכולם קוראים ומידע שעובר מפה לאוזן. מצד שני, אין גישה לאינטרנט, אין טלוויזיה ואין חשיפה לעיתונים הכלכליים, מה שיוצר פערי מידע משמעותיים".

המאפיין השני קשור לכך שמדובר בחברה שמבוססת על אמון, בעלת רמות נמוכות של ציניות וסקפטיות. "בקרב החרדים רכיב האמונה הוא מרכזי וחזק. אתה מאמין לרב שלך, אתה מאמין לשכן שלך, ואתה מאמין גם לחבר בקהילה שמציע לך הצעה עסקית. ההצעה מגיעה בדרך כלל מתוך הקהילה, ולכן מי שמקבל אותה מאמין לה". חדד נתקל לדבריו בלא מעט מקרים כאלה. "יש כל מיני אנשים שמגיעים לישיבה או לכולל, ואומרים לתלמידים שיש להם הזדמנות להרוויח כמה גרושים. הם מגיעים לאברכים שחסכו שקל לשקל, ואין להם שום אפיק השקעה כי הם לא מכירים שום דבר, ומציעים להם לשפר את איכות החיים שלהם באופן דרמטי אם ישקיעו אצל פלוני".

מה שמביא אותנו למאפיין השלישי, שהוא המצב הכלכלי. "בקרב האוכלוסייה החרדית יש בדרך כלל מצוקה כלכלית תמידית. בציבור הכללי, מי שממלא לוטו הם לא העשירים. מי שמחפש הזדמנויות הם אנשים במצוקה כלכלית. מצד אחד הם חיים בדוחק, ומצד שני יש להם כמה שקלים שהצליחו לחסוך. הם הטרף הקל".

"הרבה פעמים, ההונאה מתחילה עם כוונה טובה ואמונה"

לעתים מגיעים למשרד לייצוג הרמאים עצמם. "הרבה פעמים, זה מתחיל עם כוונה טובה ותוכנית עסקית לגיטימית שהאדם מאמין בה מאוד. בהתחלה התוכנית צנועה, ואחר כך כדי להיות אטרקטיבי הוא מתחיל לפזר הבטחות חסרות כיסוי, אבל הוא עוד מקווה שיהיה להן כיסוי. בהמשך הוא יודע שמדובר ברמאות, אבל מבחינתו זה הכרח. הוא יודע שאם לא יהיה לו תזרים מזומנים אז הכל יקרוס", אומר חדד. הדבר מסביר למה אותם רמאים ממשיכים לגייס עוד ועוד כספים.

"אבל בסופו של דבר, יש גודל מקסימלי לפירמידה שכזאת. כדי לעמוד בהבטחות חסרות כיסוי, צריך לגייס עוד אנשים, וכשמספר האנשים גדל - צריך לגייס עוד. אפשר להקפיץ כדור אחד באוויר, שני כדורים, שלושה כדורים, אבל בשלב מסוים אותו אדם כבר לא מצליח, והכדורים נופלים על הרצפה. וכשהכדורים נופלים, הכל מתפרק. כולם מתחילים לחשוש ומבקשים את הכסף חזרה. משקיעים חדשים לא נכנסים, והפירמידה מתפרקת".

גם הקורבנות מגיעים לחדד לפעמים. לדבריו, הם בדרך כלל מתקשים להאמין למצבם. "יש אצלם כעס ומבוכה. כעס על מי שרימה אותם ועל עצמם, על שהרשו לעצמם ליפול למלכודת כל כך פרימיטיבית וברורה". לפעמים יש גם מה לעשות: "במקרים מסוימים ניתן לתבוע את מי ששיתפו פעולה או לנהל הליכים מול הבנקים שאיפשרו לדברים לקרות. לפעמים, במקרים בהם יש כמה בעלים לחשבון אחד ואחד מהם נוקט בהתנהגות כלכלית שברור שאין בה היגיון - אז אפשר לטעון שלבנק יש אחריות מסוימת".

ואכן במקרים כאלה לעתים תהיה עילת תביעה נגד הבנק. במקרה של אורלי הרן זה עבד. הרן ניהלה במשך כ–35 שנה את החשבון שלה בבנק מזרחי טפחות באופן סולידי. בתחילת שנות ה–2000 היא קיבלה ירושה נאה, וסגרה את רוב הכסף בתוכנית חיסכון. זאת היתה הסיבה שהיא נדהמה כל כך כשבוקר אחד ביקשו ממנה פקידי הבנק לחתום על שעבוד ביתה. הרן הופתעה לגלות שבמהלך כשלוש שנים הצטברו בחשבונה הפסדים בסך מיליוני שקלים. לימים התברר כי מי שפעל בחשבון הוא בנה, חייל משוחרר, שקיבל ממנה ייפוי כוח לפעול בחשבון שבו הוגדרה מסגרת אשראי של 50 אלף דולר. בהדרכה צמודה של פקידי הבנק בוצעה בחשבון פעילות ספקולטיבית ומסוכנת במניות ובאופציות, בהיקפי ענק.

לאחר הליכים משפטיים שניהלה הרן מול הבנק באמצעות עוה"ד רועי סלוקי, אסף ברם וגיא קרן, פסקה השופטת דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בתל אביב כי הבנק היה אחראי למנוע ממנה "להתאבד כלכלית", כהגדרת השופטת. פלפל ביססה את פסק הדין, בין היתר, על הלכות שקובעות כי חובת הנאמנות והאמון של בנק כלפי לקוח מצדיקה, בנסיבות מסוימות, לראות בבנק אופוטרופוס כלפי לקוח שמתנהל כ"מתאבד כלכלי". השופטת קבעה כי כשלקוח פועל באופן שעלול לגרום לו להפסיד את כספו, הבנק חייב לנקוט פעולות, כולל עצירת הפעילות. השופטת פסקה כי הלקוחה והבנק יחלקו בנזק בחלקים שווים.

הסיכוי לזכות בכסף - כמו קוקאין

אורן זיו

ובכל זאת, גם אנשים בעלי הבנה פיננסית עלולים ליפול בפח כשמדובר בכסף. הקורבנות של ברנרד מיידוף, שאחראי לאחת ההונאות הגדולות בתולדות וול סטריט, למשל, כללו גם משקיעים מתוחכמים - כמו בנקים מובילים, קרנות הפנסיה הגדולות בארה"ב, מוסדות אקדמים ואילי הון. ב–2009 נדון מיידוף לעונש של 150 שנות מאסר, לאחר שהורשע בהונאת פונזי בהיקף של 65 מיליארד דולר, שהתמשכה יותר מ–30 שנה.

אם כך, מה גורם לאנשים רציונליים לקבל החלטות פיננסיות שגויות? מענה לשאלה זאת ניתן לחפש בתחום הכלכלה ההתנהגותית. לפי מחקרים רבים שנעשו בתחום זה באחרונה, התגלה כי גם החלטות פיננסיות רציונליות לכאורה מתקבלות בחלקים הלא נכונים במוח.

חלוץ הדרך בתחום זה, פרופ' דניאל כהנמן, מתאר בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" שתי מערכות חשיבה, שמעבדות מידע ופועלות באופן שונה זו מזאת. מערכת אחת עובדת מהר, באופן אוטומטי ואינטואיטיבי; והמערכת השנייה אטית, אנליטית והגיונית. לפי כהנמן, אנשים רבים יקבלו החלטות פיננסיות שגויות כשהם מתבססים על הראשונה ולא על השנייה. הם מסתמכים על אינטואיציה ורגשות - ומגיעים להחלטות שגויות.

השפעת הכסף על המוח הוכחה גם באופן ביולוגי במחקר שנערך ב–2004 באוניברסיטת סטנפורד על ידי ד"ר בריאן קנוטסון. במחקר נבדקו עשרות משתתפים במכשיר fMRI שמאפשר למדוד את רמות החמצן והדם בחלקים שונים של המוח ברגע נתון. לנבחנים הוצגו צורות גיאומטריות ובתוכן מספרים. עיגול משמעותו זכיה, ריבוע משמעותו הפסד. בתוך כל צורה נכתב הסכום הפוטנציאלי לרווח או הפסד, וכן הסיכוי להתממשותו. בכל פעם שהוצגה צורה, המשתתפים במחקר התבקשו ללחוץ על כפתור בפרק זמן מסוים. אם היו לוחצים על הכפור מאוחר או מוקדם מדי - היו מפסידים את הרווח או מקבעים את ההפסד.

נמצא כי בכל פעם שהופיע סכום נמוך, המשתתפים לחצו על הכפתור בצורה רגועה ומפוקסת, אך בכל פעם שהסכום היה גבוה, בשילוב עם סיכוי גבוה לזכות - זוהתה פעילות גבוהה בהרבה, ומוחם של המשתתפים הוצף בגל של ציפייה. נמצא כי לגובה הסכום היתה משמעות גדולה מלהסתברות לזכות; הרצון להרוויח היה גדול יותר לאחר רצף הפסדים; וכשציפייה היתה מתמשת, הפעילות במוח היתה קטנה יותר משהיתה בזמן הציפיה האדירה לזכות בסכום גדול. כלומר, החוקרים מצאו כי הפעילות המוחית חזקה בהרבה בשלב הציפייה מאשר בשלב הזכייה עצמו.

מחקר נוסף שנוגע לעניין נערך ב–2006 בבית הספר לרפואה של הרווארד, על ידי ד"ר האנר ברייטר. המחקר מצא קשר בין התגובה של המוח שלנו לצריכת קוקאין לבין גירוי שמתרחש במוח כשאנו חושבים על האפשרות של רווח כספי גבוה. החוקר בחן את הפעילות במוח של מכורים לקוקאין לפני שהם צורכים את הסם, לבין אנשים שמצפים לרווח גבוה בהימור. האזורים במוח שמופעלים אצל האנשים האלה כמעט זהים. גם ההימורים וגם הקוקאין מעוררים פעילות בחלק במוח שאחראי על ייצור דופמין. למעשה, נמצא כי אין שום הבדל בין פעילות מוחית של אדם מהמר לזו של אדם שצורך קוקאין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#