אם לא אוכל להוריש לבני הפעוט דירה, לפחות אקנה לו מניות בנקים

אני יודעת שלא מההשקעה הזו יגיעו הלימודים המיוחלים בהארוורד לבן שלי. וגם דירה לא תצמח מפה. אבל רק מעבודה זה לא יגיע. בטח ובטח שלא מריבית אפסית בבנק. אז הבנתי שאני חייבת לעשות משהו. להתחיל לקחת סיכון. מחושב. ככל האפשר

שרון שפורר
הבלוג של טל שניידר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
שרון שפורר
הבלוג של טל שניידר

הערה: חשוב לי לומר, אל תרוצו ותעשו כמוני, כי כמו שאני תמיד עונה כששואלים אותי במה להשקיע, אם באמת הייתי מבינה משהו בשוק ההון, הייתי יושבת כבר מזמן רגל על רגל בחוף הים במקסיקו ושותה קורונה.

צילום: ללא קרדיט

בשבוע שעבר, באחלה טיימינג של יום האישה הבינלאומי (גם אם לא מכוון כי שמתי לב אליו רק בדיעבד) ביצעתי את אחת ההחלטות הפיננסיות המהותיות שלי עד היום. השקעתי עשרות אלפי שקלים – חלק ניכר מכל חסכונותיי (20 שנות עבודה נטו בערך. אני לא מגזימה) במניות של לאומי ודיסקונט.

למה? כי מאז שהפכתי לאמא לפני קצת יותר משנה מה שטורד את מנוחתי זו המחשבה שאם אני עדיין מצליחה להיאחז בציפורניי במעמד הביניים, הרי שאם לא אמצא איך להוריש לבן שלי משהו, הוא כבר ידרדר במהירות במדרון העשירונים התלול. אני יודעת שלא מההשקעה הזו יגיעו הלימודים המיוחלים בהארוורד. וגם דירה לא תצמח מפה. אבל רק מעבודה זה לא יגיע. בטח ובטח שלא מריבית אפסית בבנק. אז הבנתי שאני חייבת לעשות משהו. להתחיל לקחת סיכון. מחושב. ככל האפשר.   

ההתערבות הכושלת

לפני כמה שנים נדמה לי שזה היה ב-2012 ישבתי עם ד', עיתונאי לשעבר ופעיל שוק הון בהווה. הייתי כתבת בנקים. דיברנו על מניות הבנקים. הן נסחרו אז ברמות שפל. במיוחד מניית בנק דיסקונט שהוא הבנק הגרוע בישראל כמעט בכל פרמטר אפשרי מסיבה פשוטה: הוא מוציא את רוב הכסף שלו על שכר לעובדים. יש בו הרבה עובדים קבועים, הרבה אבטלה סמויה, חוסר יעילות וועד שלא מאפשר להנהלה להתייעל. כל זהלא מפריע להנהלה להבטיח מדי שנה (ומזה עשרים שנה) התייעלות – ולקבל שכר של מיליונים.

מה זה רמות שפל? מכפיל ההון של הבנקים עמד אז בממוצע על כ-0.5, אולי 0.6 ודיסקונט נסחר במכפיל הון של 0.4. 

אל תברחו.

הסבר פשוט (וגס): לבנק יש הון עצמי

(הון עצמי, לשם המחשה, כאילו שאתם הייתם מנסים לקחת משכנתא ועליכם היה להביא הון עצמי מהבית. במילים אחרות: אם היום מחליטים לחסל את הבסטה ולסגור את הבנק, תרחיש לא מציאותי כמובן, אז אחרי שגובים בחזרה את כל האשראי ומחזירים את כל הפקדונות למפקידים – נותר הונו העצמי).

ההון העצמי של דיסקונט היום הוא כ-13 מיליארד שקל. על פי הבורסה השווי של הבנק הוא 6.5 מיליארד שקל. לכן מכפיל ההון של דיסקונט שהוא שווי השוק של הבנק לחלק בהון העצמי שלו =  0.5. זה השווי שבשוק מוכנים לתת לו למרות שההון העצמי של דיסקונט גבוה פי 2. הסיבה: דיסקונט הוא הבנק הגרוע בישראל היום מבין חמשת הבנקים הגדולים לפי רוב הפרמטרים שמקובל לבדוק בהם בנקים.

בכל מקרה חזרה ל ד' העיתונאי לשעבר ופעיל שוק ההון בהווה. הוא סיפר לי אז שהוא השקיע במניות דיסקונט. אמרתי לו שהוא לא נורמלי כי דיסקונט בנק כל כך נורא שמכפיל ההון שלו יכול לרדת גם ל-0.2. ומשבר עולמי וזה. וחשיפה ללווים הגדולים שעלולים לא להחזיר חובות ותראה מה היה ב-2002 דיסקונט כמעט ונפל ובמשבר של 2008 המכפיל שלו כבר ירד ל-0.3.

ד׳ השיב לי: "תגידי את רצינית. איזה בנק קמעונאי גדול נפל בישראל. אפילו במשבר של 2008 בנקים לא נפלו כאן (אם כי אגב, פועלים היה בסכנה די גדולה בעקבות השקעת ענק גרועה במכשירים מסוכנים). ואם בנק גדול יפול בישראל תהיה כאן גם ככה  קטסטרופה גדולה".

סיכמנו, ד׳ ואני, שנחיה ונראה והתערבנו. על ארוחה במסעדה. המכפיל של דיסקונט עלה לאחר מכן בתוך זמן קצר של כמה חודשים לכ 0.7 . אכלתי את הכובע. ד׳ הרוויח 75% על ההשקעה שלו בתוך כמה חודשים – תשואה חלומית.

על הארוחה הוא ויתר לי. לא היה מקבל גם ככה. אני לא עומדת בהתערבויות בדרך כלל.

 ל"פלוג" – הבלוג הפוליטי של טל שניידר

מאז אותה שיחה הקפדתי לעקוב אחר מכפילי ההון של הבנקים (ובדקתי גם את ביצועי העבר שלהם). בממוצע המכפיל של ההבנקים הגדולים נע תמיד בטווח שבין 0.5-0.6 בימים קשים מאוד ו-1.5 בימים טובים מאוד (וחריגים יותר). מאז 2008 מכפיל ההון של הבנקים לא חוצה את ה-0.8 בממוצע אולי אפילו פחות. דיסקונט נע באזור של בין  0.4 ל-0.7 ולאומי בין 0.5 ל-0.8.  מדגישה: כל המספרים כאן הם בסדרי גודל, בערך ולא בדיוק. יכולות להיות סטיות – אבל הן לא ישנו את הלוגיקה שעמדה לנגד עיניי כשהחלטתי להשקיע.

בכל מקרה: נכון שתמיד יש את האופציה של ברבור שחור (ראו בהמשך) כלומר האופציה שיתרחש אירוע לא צפוי כלל ולא מוכר. אבל לא יכול להיות שבגלל האופציה הזו לעולם לא אשקיע ואתן לכסף שלי דה פקטו לאבד את ערכו.

למה דווקא דיסקונט ולאומי?

רקפת רוסק עמינח צילום: עופר וקנין

זה לא כי אני מאמינה גדולה באיכויות הניהול של הצמד לילך אשר טופילסקי ויוסי בכר מדיסקונט או בצמד רקפת רוסק עמינח ודוד ברודט מלאומי.

ברודט קיבל בונוס של 1.4 מיליון ש' על 2015 - ויקנה איתו מניות של לאומי

עם כל הכבוד לשכר המנופח שהם מושכים, למנהלי הבנקים (כולם ללא יוצא מהכלל) אין שום תפקיד משמעותי במצבו של הבנק נוכח מצבה הנוכחי של מערכת הבנקאות הישראלית. הדבר היחיד שחשוב שיעשו זה לא להזיק. את כל היתר עושה הענף המונופוליסטי שבו הם פועלים. הוא זה שמניב את הרווחים. כלומר משקי הבית והעסקים הקטנים השבויים בידי הבנקים ומזרימים להם 40 מיליארד שקל בעמלות וריביות הם שמבטיחים את רווחיות הבנקים ולא מנהל כזה או אחר, כשרוני ככל שיהיה.

אבל דיסקונט ולאומי נסחרים במכפילי ההון הנמוכים ביותר כרגע מבין הבנקים הגדולים מה שאומר שיש להם את פוטנציאל העלייה הגדול ביותר במניה.

לעומת זאת פועלים ומזרחי טפחות מובילים את מערכת הבנקאות במכפילי ההון שלהם, בין היתר, גם על רקע הביצועים הטובים שלהם. מי שמכיר אותי יתפלא אולי שאני נותנת כאן מחמאה לבנק הפועלים אבל כפי שכבר ציינתי הבנקים בישראל די מנהלים את עצמם. ואם כבר אז עדיף שיישבו שם מנהלים שלא מרחפות עליהם שערוריות אינספור ושחילקו אשראי של הציבור למקורביהם כמו מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן.

מזרחי טפחות למשל הוא עוד דוגמא מעולה לכך שעד כמה לא משנה מי יהיה בתפקיד – הבנק יעשה את שלו. גם אחרי עידן אלי יונס שלקח הביתה יותר מרבע מיליארד שקל בעשור בטענה שהוא מנהל כה מוכשר, ממשיך מזרחי טפחות להרוויח מצוין כי מה שבעיקר משנה במזרחי טפחות זו הגאות בנדל"ן, שכן מדובר בבנק שנשען מסורתית על משכנתאות והגדול מכולו בתחום.

סיכונים

כמו שאני רואה את זה יש כרגע שני סיכונים מרכזיים להשקעה שביצעתי:

1. רגולציה: 

כחלון ושטרום מדברים על רפורמות מרחיקות לכת בבנקים ורוצים להכריח  אותם למכור את חברות כרטיסי האשראי. עם כל הכבוד להצהרות של שר האוצר משה כחלון אני גם לא מאמינה שהולכת להיות כאן רפורמה רצינית במערכת הבנקאות. אין לי טיפת אמונה ברגולטור ובטח ובטח שאין לי טיפת אמונה בחברי הכנסת או הממשלה שיכניסו תחרות למערכת הזו. כל הבוריס-קרסנים של המערכת לא יתנו לזה לקרות לעולם. נכון, יתכן והבנקים יאלצו להיפרד עכשיו מחברות כרטיסי האשראי שלהם, שהן אחלה פרות מזומנים. אבל סביר להניח שיתנו להם להנפיק כרטיסים משלהם מה שקצת מגחיך את הרפורמה. בנוסף, בעבר נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות שלהם ברפורמת בכר והם מכרו את הנכסים האלו ביוקר והמשיכו להרוויח.

2. משבר בתחום הדיור:

זה אכן סיכון גדול. החשיפה של חמשת הבנקים הגדולים לתחום הדיור היא של כ-430 מיליארד שקל. כמעט 300 מיליארד שקל – היקף המשכנתאות. אם משבר כזה יקרה ויהיה מאוד חריף אני בצרה גדולה. הבנקים יסבלו פעמיים – גם מאנשים שלא יעמדו בהחזרי המשכנתאות שלהם וגם מחברות נדלן שיפשטו רגל וזה לא ייחד רק את הבנקאות – זה יתגלגל גם ליתר הענפים. זו תחזית עגומה. אני מקווה שאם יגיע משבר כזה הוא לא יהיה בעוצמה כזו שתביא לקריסת בנק גדול.

אם המניות יירדו בחדות, אני בונה על אורך הרוח של ההשקעה שלי. כלומר שאוכל לחכות שיחזרו לעלות שוב ולא אאלץ למשוך את הכסף (וגם לא אבהל ואממש את ההשקעה). 

** אתיקה וגילוי נאות**

אף פעם לא השקעתי בבורסה. הסיבה הראשונה, היתה שב-TheMarker אסור היה לנו להשקיע במניות, אלא רק בהשקעות פסיביות, כלומר בתעודות סל שמחקות מדד וזה מתוך רצון להיות נטולי פניות בסיקור של שוק ההון. הסיבה השניה, היתה שסלדתי (או שהסברתי לעצמי שאני סולדת) מרווחים מהירים. האמנתי בעבודה קשה.

כעת משהתפכחתי והתבגרתי מחד ועזבתי את TheMarker מאידך, אני חופשיה להשקיע כאוות נפשי. חשבתי בכל זאת להשקיע בתעודת סל פסיבית. מראית עין. אבל אז הגעתי למסקנה שמאחר שגם כך אני לא רואה את עצמי מסקרת בשום צורה את מערכת הבנקאות בחיוב אז אני לא חושבת שאפשר יהיה לחשוד בי אי פעם שאני מסקרת את הבנקים בהתאם לפוזיציה שלי. אם כבר – זה יהיה בניגוד לפוזיציה שלי.

למה אני לא מסקרת את המערכת הבנקאית בחיוב? בעיקר כי אני לא רואה שום דבר חיובי במבנה מערכת הבנקאות בישראל היום, וגם כי היות שהסיקור בתקשורת הישראלית כל כך מוטה מלכתחילה לטובת הבנקים ובעלי ההון – אני מעדיפה לאזן את המצב ולכתוב על מה שלא נוח להם.

וחוץ מזה, אני גם שמה את הכל כאן על השולחן.

לסיכום, כמו שאתם מבינים אני בונה על ההשקעה הזו גדולות ונצורות כאילו השקעתי לפחות מיליון שקל. אעדכן בהתפתחויות.

שרון שפורר היא כתבת המקור, ערוץ 10. לפני כן עבדה 10 שנים בקבוצת הארץ – בעיקר ב-TheMarker (כתבת בנקים כתבת שוק הון וכתבת רשות המסים) וגם במחלקת התחקירים של עיתון הארץ. זוכת אות אביר איכות השלטון לשנת 2014.

 ל"פלוג" – הבלוג הפוליטי של טל שניידר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker