למה כחלון אינו מוריד את 
השכר לארז ויגודמן?

מהלכי כחלון דוחפים את המגזר הפיננסי לאמץ נורמות של חברות ממשלתיות, שבהן המטרה היא בעיקר מקסום שכר ורווחה לעובדים

עמי גינזבורג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמי גינזבורג

בדיחה ישנה אומרת: "גורילה ששוקלת 300 קילוגרם נכנסת לאוטובוס מלא נוסעים. איפה תשב? התשובה: איפה שרק רוצה". זו התחושה שעולה למראה ההצעה החדשה, הכוחנית, של שר האוצר, משה כחלון, להגביל את שכר מנהלי הבנקים וחברות הביטוח ל–2.5 מיליון שקל בשנה. הצעה זו אושרה אתמול פה אחד בוועדת הכספים של הכנסת.

כחלון וחברי ועדת הכספים מרגישים שהם יכולים. הרי הציבור בעדם. אם שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, ביקש להגביל את שכר הבנקאים ל-3.5 מיליון שקל בשנה, כחלון רוצה להצטייר כשר אוצר "חברתי" וקשוח עוד יותר. הוא יפחית את שכר הבנקאים ויזכה לתשואות מהציבור.

הדרך שאושרה בוועדה היא לקשור בין שכר המנהלים לבין שכרם של העובדים הזוטרים בבנקים (עד פי 44 מבעלי השכר הנמוך). כחלון מצדיק את המהלך במטרה הנעלה: "צמצום פערים חברתיים". זה המסר שלו.

2.5 מיליון שקל הוא שכר גבוה שמאפשר חיים של כבוד ורווחה. יש גם מי שחושב שזהו שכר גבוה מדי. ואולם, השאלה אינה מה גובה השכר הראוי למנהלי הבנקים, אלא מי צריך לקבוע אותו - פוליטיקאים או בעלי החברות? ולמה רק בבנקים? האם היינו רוצים שחברי כנסת יתערבו בקביעת השכר של ארז ויגודמן מטבע? הרי היא מקבלת הטבות מס? ולמה לא בצ'ק פוינט? או באינטל שקיבלה מענקים מהמדינה? ואפשר גם לשאול: האם נכון והגיוני לקשור את שכרו של המנכ"ל דווקא עם שכרם של העובדים הזוטרים בארגון?

ארז ויגודמןצילום: ראובן קפוצ'ינסקי

שכר בחברה עסקית הוא תגמול שניתן לעובד כדי להמריצו להצטיין ולייצר הכנסות. מבחינת החברה זו הוצאה. בעלים של חברה דורשים לא אחת מהמנהל לחסוך בהוצאות כדי להגדיל את הרווח (או להימנע מהפסד). אם הוא מצליח בכך, רווח החברה יגדל - והוא יקבל תגמול נוסף. ברבות מהחברות, ובמיוחד בבנקים, גם העובדים מתוגמלים על הצלחת הארגון. חלק מההצלחה הזו תבוא על חשבון עובדים שיעזבו את הארגון מרצון או שלא מרצון.

נגד הבנקים נטען כבר שנים כי אינם יעילים. חלק ניכר מחוסר היעילות נובע מסיבות היסטוריות, מוועדים חזקים, וממנגנוני עדכון שכר אוטומטיים שמנותקים מהמציאות. חוסר היעילות מתבטא בתשואה נמוכה על ההון של הבנקים (פחות מ-10%). מנהלי הבנקים אף נדרשו באחרונה בידי המפקחת על הבנקים, חדווה בר, להציג תוכניות התייעלות מקיפות לשנים הקרובות.

התייעלות זו מלה מכובסת. לרוב המשמעות שלה היא פיטורי עובדים או החלפת עובדים לא יעילים, לרוב ותיקים, בעובדים צעירים ששכרם נמוך. מנהלי הבנקים נדרשים לפיכך - הן על ידי המפקחת והן על ידי בעליהם (גופי הפנסיה של הציבור) - לצמצם את מצבת העובדים ולהקטין עלויות שכר. זו משימה לא פשוטה, שתאלץ אותם להתעמת עם העובדים ולספוג ביקורת. אם יצליחו במשימתם, הרווח של הבנקים יגדל, ובעלי המניות ישמחו לתגמל את המנהלים במענקים מתאימים.

כך אמור לפעול שוק חופשי שרואה בשכר ומענקים דרך לתמרץ מנהלים. ואולם, כעת מגיע, שר האוצר, האיש שאמור להבין יותר מכולנו איך פועלים תמריצים כלכליים - ומעוניין לשבש את המנגנון. הוא מנסה לשלול ממנהלי הבנקים תמריצים שיכולים לסייע להם לבצע את תפקידם, להתעמת עם ועדי העובדים, להתייעל ולייצר בעתיד רווחים גבוהים יותר. זו כנראה הסיבה לכך שמניות הבנקים ירדו אתמול, בעוד שאר השוק עלה.

מהלכי כחלון דוחפים את המגזר הפיננסי לאמץ נורמות ותרבות ארגונית ששוררות בחברות ממשלתיות. בחברות אלה פונקציית המטרה אינה הצטיינות במתן שירות, השגת רווח ושיפור היעילות, אלא מקסום שכר ורווחה לעובדים. כך זה עובד בנמלים, בחברת החשמל, בתעשייה הצבאית, בדואר, במקורות, ובשאר החברות הממשלתיות ה"יעילות" שלנו.

למעשה, זה עדיין עובד גם בבנקים, שעד לא מכבר היו בבעלות הממשלה. עתה, בחסות השנאה (והקנאה) בציבור למנהלי הבנקים, רוצה כחלון להעתיק את המודל גם לחברות בשוק הפרטי. כי אחרי שמקלפים את ההכרזות על "מוסריות" ו"צדק חברתי", להתערבות בעקרונות השוק והכתבת נורמות שכר בידי פוליטיקאים יש גם מחיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום