כך ויתר גיל שרון על 12 מיליון שקל - ומה זה מוכיח - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

כך ויתר גיל שרון על 12 מיליון שקל - ומה זה מוכיח

שרון סגר עם אי.די.בי על 71 מיליון שקל לחמש שנים וקיבל 59 מיליון, אייל לפידות מהפניקס ביקש 10 מיליון שקל לשנה ואושרו לו 5.2 מיליון ■ למה הם לא עברו לחברות אחרות, שבהן ישלמו להם יותר?

41תגובות

דמיינו לעצמכם שאתם מתראיינים למקום עבודה, מתקבלים, סוגרים את תנאי השכר, אך לאחר כמה ימים מתקשר מנהל כוח האדם ואומר: מצטער, יש בעיה, אנחנו יכולים לשלם רק חצי ממה שהובטח. מה אתם עושים? רוב העובדים, אפשר להניח, יסננו קללה — וילכו לחפש עבודה במקום אחר. זה מה שקורה כשיש שוק חופשי של עבודה, כזה שבו קיימים ביקוש והיצע חופשיים לעובדים: המחירים נקבעים בנקודת החיתוך שבין עקומות הביקוש וההיצע, כפי שלומדים בשיעור הראשון בכלכלה.

אבל השוק החופשי לא תמיד עובד. את ההוכחה לכך סיפק בשבוע שעבר לא אחר מאשר גיל שרון, עד לאחרונה מנכ"ל חברת פלאפון וכיום מנכ"ל קבוצת אי.די.בי, הקונצרן שבעבר נשלט על ידי נוחי דנקנר וכיום נמצא בבעלותו של איש העסקים אדוארדו אלשטיין.

גיל שרון
עופר וקנין

לשרון קרה בדיוק התסריט שעמו פתחנו. הוא סגר עם המעסיק החדש על חבילת תגמול בשווי של 71 מיליון שקל לחמש שנים, אבל אז התברר שיש בעיה ושהוא יצטרך להתפשר על הרבה פחות — הפחתה של 30% במקטע ההוני, המרכזי, של חבילת השכר. האם שרון התפטר? האם הלך למקום אחר? לא. גיל שרון ויתר על 12 מיליון שקל, והוא ימלא את תפקידו בתמורה לחבילת שכר מאכזבת ומתסכלת של 59 מיליון שקל לחמש שנים.

בכך שרון הוכיח כי בניגוד לטענות של מנהלים רבים, השוק של מנהלים בכירים בחברות ציבוריות גדולות, כאלה שרוב מניותיהן מפוזרות ומוחזקות — אינו עובד. זהו אינו שוק חופשי, זהו בוודאי אינו שוק משוכלל. מתקיימת בו תקלה יסודית, ולכן מתחייבת התערבות של בקרה או רגולציה ציבורית. מהי התקלה? מיד נגיע לזה.

גיל שרון הוא לא המנהל הבכיר היחיד בחברה ציבורית מפוזרת שנתקל בבעיה הזאת. לפני כשנה וחצי ביקש מנכ"ל חברת הביטוח הפניקס, אייל לפידות, מהמעסיקים שלו חבילת שכר בשווי של כ–10 מיליון שקל לשנה — והיא התקבלה ואפילו אושרה על ידי הדירקטוריון.

אלא שאז עלתה "הבעיה": שר האוצר דאז, יאיר לפיד, והממונה על אגף שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר, סברו שהשכר הזה מוגזם לחלוטין. הם גם פעלו נגד חבילות שכר שהיו מוגזמות בעיניהם. השניים העבירו חוק שלפיו חברות פיננסיות לא יקבלו הכרה בהוצאות עבור שכר של יותר מ–3.5 מיליון שקל, ושכל תשלום מעבר לסכום הזה יחייב הסכמה של רוב הנציגים שאינם מטעם בעל השליטה.

אייל לפידות
אייל טואג

לפיד אמר אז: "כל מה שחולה ולא מוסרי בכלכלה ובחברה הישראלית מתבטא בניסיון הזה לשלם למנכ"ל הפניקס, איל לפידות, סכום מופקע של 10 מיליון שקל. זו אטימות ערכית שאי אפשר לשאת אותה. אנחנו צריכים להתייצב מולה כחברה. זה לא קפיטליזם ולא שוק חופשי, אלא סתם תאוות בצע בלתי מרוסנת".

ומה היתה תגובתו של לפידות? סביר להניח שגם הוא סינן קללה, אבל האם הוא התפטר? האם הוא עבר לעבוד בחברות בחו"ל, כפי שמאיימים מנהלים רבים על מי שמעלה שאלות על גובה שכרם? האם הוא טרק את הדלת והלך לפתוח חברה פרטית ללא שיתוף של הציבור וללא התערבות של רגולטורים? לא. לאחר סדרה של דיונים, חברת הפניקס אישרה לאייל לפידות שכר של 5.2 מיליון שקל, הנמוך ב–50% ביחס לחבילת התגמול המקורית — והוא נשאר בדיוק באותו תפקיד שהוא ממלא זה כמה שנים.

שוק חופשי של מנהלים בכירים? אין דבר כזה, והנכונות של המנהלים הבכירים להפחית את שכרם בעשרות אחוזים ולהישאר בתפקידם הוא הוכחה לכשל שמתקיים בו. הרי אם השוק באמת היה חופשי, המנהלים הללו, שאינם עובדים לשם שמים או למען שליחות ציבורית, היו עוברים למעסיק אחר.

ומהו הכשל — מדוע שוק עבודה שפועל בצורה משוקללת יחסית ברוב המקצועות בשוק הפרטי, נכשל באופן מוחלט כשמגיעים למנהלים בכירים בחברות בורסאיות גדולות? התשובה הפשוטה: זהו כסף של אנשים אחרים.

לתשובה זה לא עולה, אלשטיין לא משלם

חברת הפניקס, למשל, מוחזקת על ידי חברת דלק של יצחק תשובה (53%), שבה תשובה עצמו מחזיק ב–63%, וכל שאר המניות מפוזרות בקרנות פנסיה ובתיקי השקעות של הציבור. המשמעות היא שרק חלק קטן מהשכר של לפידות יוצא מהכיס של תשובה, ולכן לא עולה לו הרבה לאשר למנהליו שכר בסכומים עצומים — הרבה מעבר למה שהשוק החופשי היה מעניק להם.

המקרה של גיל שרון זהה, אבל חריף פי כמה. חלק נכבד משכרו נקוב במניות של חברות כמו סלקום ושופרסל, שמעליהן בפירמידה ניצבות החברות דיסקונט השקעות ואי.די.בי פיתוח, ומעליהן קיימת פירמידה של כמה חברות זרות — שכולן מוחזקות על ידי כספים של קרן השקעות דרום אמריקאית, שבה חברים עשרות משקיעים. למעשה, "בעל השליטה" אדוארדו אלשטיין, הוא רק המנהל הממונה מטעמם של המשקיעים הדרום אמריקאים הללו, באופן שניתן לקבוע שאף לא שקל אחד משכרו של גיל שרון אינו נגרע מכיסו האישי. בתנאים הללו, מה איכפת לאלשטיין לאשר לשרון שכר בשווי של 71 מיליון שקל? הרי מי שישלם את החשבון הם כל האחרים, בעיקר הציבור הישראלי שמחזיק באי.די.בי, בדיסקונט השקעות ובשאר החברות בפירמידה.

השכר הדמיוני מאפשר שליטה במנהלים

מבחינתו של בעל השליטה, שהכסף לא יוצא מכיסו, ההחלטה היא רציונלית ותואמת את האינטרס הפרטי. באמצעות השכר הדמיוני הזה, בעלי השליטה מבטיחים באופן מוחלט את נאמנותם של המנהלים, גם — ואולי בעיקר — לצורך מצבים שבהם המנהלים יידרשו להכריע בין טובת החברה, כפי שהם מחויבים על פי חוק החברות, לבין האינטרס הפרטי של בעל השליטה.

ביטוי לכך ראינו, למשל, כאשר אף מנהל ואף דירקטור חברת דיסקונט השקעות לא התנגד להחלטתו של נוחי דנקנר לרכוש את העיתון "מעריב" המפסיד ולא השמיע ביקורת נגדה — החלטה שהשופט עופר גרוסקופף תיאר כתמוהה, ואישר בשל כך תביעה נגד הדירקטורים.

כך כתב גרוסקופף: "'מעריב' הוצג כבגד החדש הדרוש לקבוצה כדי למצוא חן בעיני לקוחותיה. למרבה הצער, לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש 'המלך הוא עירום'". ברור: מדוע שהמנהלים יזעקו, כאשר כל אחד מהם מרוויח מיליוני שקלים בשנה ומעשה של זעקה נגד העסקה היה בוודאי גורם לפיטוריהם ולהרחקתם מהקופה הציבורית של דיסקונט השקעות ושל החברות הבנות שלה.

ויש עוד סיבות. באמצעות השכר העצום, בעלי השליטה גם מעבירים מסר לרגולטורים ולפקידי הממשלה שכדאי להטיב עמם ועם האינטרסים שלהם, משום שיום בהיר אחד הוא עשוי להעסיק אותם — בדיוק כפי שנוהגים לעשות יצחק תשובה, אדוארדו אלשטיין (ונוחי דנקנר לפניו), עידן עופר, ושאר בעלי שליטה בחברות גדולות התלויות ברגולציה.

רגולציה? בוודאי: אין זה מקרה שחבילות השכר הגבוהות משולמות דווקא למנהלים בחברות שהתוצאות העסקיות שלהן תלויות בפקידי הממשלה, לרבות בנקים, חברות ביטוח, חברות תקשורת, חברות גז ומשאבי טבע, ובחברות שהן מונופולים או חלק משוק בלתי תחרותי. הרי בעל שליטה לא יאותת דבר לרגולטור שמפקח עליו אם ישלם למנהלים שלו את מחיר השוק האמיתי — המחיר שעוד חברות רבות אחרות מוכנות לשלם לאותו פקיד.

מכיוון ששוק המנהלים הבכירים בחברות הללו אינו חופשי אלא מדובר במנגנון של תשלום מכיסם של החוסכים ותמריצים של בעלי שליטה הפוגעים באינטרס הציבורי — בשוק המנהלים נדרשת התערבות של רגולטור. זה מה שקרה במקרה של אייל לפידות, כאשר שר האוצר והממונה על שוק ההון והביטוח החליטו להגביל את השכר בחוק. זה גם מה שקרה לגיל שרון, כאשר הפעם הרגולטור היו בעלי המניות מקרב הציבור, משקיעים פרטיים, והגופים המוסדיים.

הדבר הכואב הוא שהרגולטור האמיתי, היעיל ביותר, לא פעל בשני המקרים הללו — וגם לא ברור האם הוא יפעל בעתיד. מדובר על הציבור כרגולטור, המתואר בצמד המלים "נורמות ציבוריות". הרי אם הציבור היה מבין כיצד ומדוע נקבע השכר של לפידות ושרון, ומי משלם את המחיר שלו, הוא היה מכתיב נורמה ציבורית שאינה מאפשרת אותו. בסופו של דבר, גם אייל לפידות וגיל שרון הם יצורים חברתיים. כיום הם בעיקר מושא להערצה ולקנאה, אבל הם לא היו מוכנים ללכת ברחוב אם היו מופנים אליהם מבטים ביקורתיים ואם היו מצביעים עליהם כעל שודדי הקופה הציבורית — אפילו תמורת מיליוני שקלים לשנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#