לאומי חשף את הסוד הגדול של "שיטת פישמן". מדוע לא קראתם עליה בעיתון? - שוק ההון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לאומי חשף את הסוד הגדול של "שיטת פישמן". מדוע לא קראתם עליה בעיתון?

כך איפשרו לאומי והפועלים לפישמן 
לחיות על חשבונכם במשך שנים

189תגובות

ח"כ שלי יחימוביץ' התראיינה בשבוע שעבר בגלי צה״ל וחשפה פרשייה מדהימה: ערב המחאה החברתית, בימים שבני הדודים נוחי ודני דנקנר היו החזקים במשק, פנה אליה מנכ״ל קבוצת אי.די.בי, חיים גבריאלי, ואיים עליה שאם לא תחדל מלבקר את הקבוצה — עיתון ״מעריב״, שאותו אי.די.בי קנתה בכספי הציבור, יפרסם עליה תחקיר לא נעים.

אבנר הופשטיין, עורך דסק התחקירים של גל"צ שהביא את הדברים, פנה גם ליו״ר התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, והוא סיפר סיפור דומה, על ניסיונות סחיטה ואיומים של ראשי קבוצת אי.די.בי נגדו כאשר התנועה הצטרפה למאבק בריכוזיות. אלא ששום עיתון בישראל לא עשה פולו־אפ ולא נגע בתחקיר של הופשטיין. כלומר: פוליטיקאי מרכזי מציג מידע שלפיו הוא לכאורה נסחט עלידי איש העסקים הכי גדול בישראל, באמצעות העיתון שהיה אז השני בגודלו בישראל — והעיתונות לא כותבת על זה מלה.

מימין לשמאל: אליעזר פישמן, שרי אריסון, הבעלים של בנק הפועלים, וציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים
מוטי מילרוד

בדברים הללו מתחיל להיחשף המטריקס הישראלי — הדרך שבה מתנהלת העיתונות בישראל בשנים האחרונות, בעיקר עד המחאה החברתית. נחשף בהם כיצד העיתונות התחברה אל צמרת מועדון הריכוזיות והונתה במשך שנים את מיליוני הקוראים, האזרחים ומשלמי המסים. היום, בעקבות פרסום הבקשה למינוי כונס נכסים שבנק לאומי שלח לבורסה ולבית המשפט ביום חמישי, אפשר לתת לאליעזר פישמן ולבנק לאומי להסביר את גרסתם לשיטה.

הפסקה המדהימה ביותר בבקשה למינוי כונס נכסים למניות פישמן בכלכלית ירושלים כלל לא נוגעת לחברה עצמה, שהיא רק חלק — גם אם מרכזי — בפירמידה ובמבוך של עשרות החברות שבהן פישמן מחזיק. היא נוגעת לדפוס הפעולה של פישמן במשך שנים ארוכות, היא חושפת לפחות טפח אחד במה שאפשר עתה לכנות "שיטת פישמן", והיא מגלה וכיצד הוא ומשפחתו הגיעו לחדלות פירעון האישית הגדולה מעולם בתולדות המדינה: חובות של 4–5 מיליארד שקל, פי 4 מפשיטת הרגל של נוחי דנקנר, למשל.

הנה הדברים, בלשון המשפטית של עורכי הדין של לאומי: "זה תקופה ארוכה שהמשיבות אינן עומדות בהתחייבויותיהן השוטפות כלפי הבנק (וככל הנראה גם כלפי נושים אחרים), ואינן פורעות במועד את חובותיהן כלפי הבנק. אין בידי המשיבות נכסים מספיקים כדי לפרוע את כל התחייבויותיהן, ואפילו כדי לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי הבנק. הבנק נתן למשיבות הזדמנויות חוזרות ונשנות לפרוע את חובותיהן ולתקן את ההפרות, בין היתר לאור המצגים שהמשיבות ומר פישמן עצמו הציגו, כאילו שווי הבטוחות צפוי לעלות בעתיד בצורה משמעותית וכי באפשרותו לכסות את עיקר החוב, באופן שישפר משמעותית את מצב הבנק".

צפו בשלושת הפרקים במלואם


ועכשיו התרגום לעברית פשוטה יותר: זה שנים ("תקופה ארוכה") פישמן לא משלם את חובותיו לבנקים. כל הבנקים יודעים את זה ("גם כלפי נושים אחרים") כבר שנים — אבל לא חושפים את זה לציבור. לפישמן אין מספיק נכסים כדי לפרוע את חובותיו, אפילו לבנק לאומי לבדו — הוא חדל פירעון, פושט רגל (בשפה העממית, לא במובן המשפטי). למרות זאת, משום מה — ועוד נחזור לשאלה המרכזית הזאת — הבנק פעם אחר פעם מוותר לפישמן ונותן לו "הזדמנויות חוזרות ונשנות" להמשיך לנהל את עסקיו כרגיל.

ומדוע? לכאורה, מכיוון שפעם אחר פעם פישמן מראה לבנק מצגים והבטחות, "כאילו שווי הבטוחות צפוי לעלות בעתיד בצורה משמעותית". כמה נוח. כמה פשוט. פישמן לא משלם את החובות שלו, אבל הוא מבטיח שבעתיד הוא יסדר את הכל ויחזיר את החוב — אז נותנים לו להתגלגל כך "תקופה ארוכה". בינתיים, הוא ומשפחתו חיים כמו מלכים וממשיכים להיות חלק מרכזי במשפחת הטייקונים ואילי ההון בישראל. מי מאתנו לא היה רוצה שכך יתייחסו אליו הבנקים, שוק ההון, המגזר העסקי והקהילה כולה? וכמובן: במשך תקופה ארוכה אף מלה מכל זה לא נחשפת או מתפרסמת בהרחבה בתקשורת ובעיתונות.

האם בנק לאומי לא יודע כמה פישמן חייב?

אליעזר פישמן ורקפת רוסק עמינח
דודו בכר

צריך להוריד את הכובע בפני בנק לאומי והמנכ"לית שלו, רקפת רוסק עמינח: לאחר שנים של שתיקה ושיתוף פעולה עם אחד הסודות הגדולים במשק הישראלי, לאומי סוף סוף חושף את האמת — גם אם מאוחר מאוד. בנקים אחרים שלהם פישמן חייב לא פחות, כמו בנק הפועלים, לא עשו זאת.

הנה למשל עוד פסקה מרתקת מבקשת הכינוס: "נכון להיום, לאור כל האמור לעיל, קיים לבנק חשש כי האינטרסים העומדים בבסיס השיקולים של בעלי השליטה במשיבות שונים מאלה של נושי המשיבות. זאת, משום שלכאורה קיים לבעלי השליטה במשיבות אינטרס לבצע פעולות עסקיות אשר יש בהן פוטנציאל תיאורטי לרווח מהיר וגבוה, אך גם סיכון גבוה. לנוכח מצבן הכלכלי של החברות, בנסיבות המתוארות לעיל, כל סיכון שיילקח ויתממש על ידי המשיבות ישפיע בפועל אך ורק על מצבם של נושי המשיבות ולא על המשיבות עצמן (שגם כך, אין ביכולתן להחזיר את מלוא חובותיהן)".

הבנתם? בוקר טוב, בנק לאומי. פתאום, לאחר עשרות שנים, גילה הבנק את מה שסטודנטים לומדים בכל קורס בסיסי לבנקאות: כאשר בעל שליטה או מנהל רואה שהוא מתקרב לפשיטת רגל, האינטרס הכלכלי שלו הוא לבזוז את החברה ולהעביר כספים לכיסו הפרטי לפני שהכל יקרוס והוא יודח או ייזרק לכל הרוחות.

"לבזוז"? האם המלה הזו אינה חריפה מדי? ממש לא: זו המילה הטכנית המקובלת בספרות המקצועית למצב המוכר הזה. התחום של התנהגות מנהלים מול סכנת פשיטת רגל נחקר רבות באקדמיה, והחוקרים הראו כיצד ביזה — Looting באנגלית — היא תוצאה מתמטית שעולה מהנוסחאות וגם מהממצאים האמפיריים בשטח.

החוקר הבכיר בתחום, הכלכלן ג'ורג' אקרלוף שזכה על מחקרים אלה ואחרים בפרס נובל, הראה כבר ב–1994 כיצד מנהלי בנקים אזוריים, מנהלי ענקית האנרגיה שקרסה אנרון, ומנהלים של חברות ציבוריות רבות אחרות, נוהגים ערב פשיטת רגל תמיד באותה דרך: הם בוזזים את החברה, תוך ניצול הפער בין המציאות הכלכלית לבין המצג המשפטי והחשבונאי. המנהלים יודעים שהחברה היא מקרה אבוד אבל הדו"חות לא מראים את זה, ולכן הם נוקטים אסטרטגיה של אדמה חרוכה: מגדילים שכר, מבצעים עסקות אישיות, לוקחים כסף היכן שניתן. כותרת המאמר המקורי של אקרלוף הוא Looting: The Economic Underworld of Bankruptcy, ובעברית: "ביזה: העולם התחתון הכלכלי של פשיטות רגל".

שלומיאליות או חובבנות?

עכשיו עולה השאלה: אם כל טירון בנקאות יודע היטב שמסוכן להשאיר בעל מניות או מנהל ליד ההגה של חברות ציבורית שאותן הוא עתיד לאבד, כיצד איפשרו בנק הפועלים, בנק לאומי ושאר הבנקים לפישמן להמשיך לעשות בחברות שלו כרצונו במשך "תקופה ארוכה"?

מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן
דניאל בר און

האם התשובה לכך היא שלומיאליות או חובבנות? הפסקה הבאה בבקשת הכינוס של בנק לאומי מעלה חשש כזה: "על פי פרסומים בתקשורת, לחברות האחזקה הפרטיות הנשלטות על ידי קבוצת פישמן, שעמן נמנות גם החייבות, חובות למערכת הבנקאות בסכום כולל של 4–5 מיליארד שקל".

סליחה, בנק לאומי? האם לא ידעתם על חובותיו של פישמן לפני שקראתם עיתון מסוים אחד (הם מתכוונים כמובן לעיתון שאתם קוראים עכשיו, שלא היה שותף לקשר השתיקה של צמרת העיתונות)? האם אין זה המקצוע שלכם לעקוב אחר מצבת החובות של הלקוחות שלהם? ויש לנו עוד סוד עבור מחלקות האשראי של בנק לאומי ושאר הבנקים: לתקשורת אין מידע שלא נמצא בידיכם. אין לה גישה לדו"חות של החברות הפרטיות של פישמן. את מה שהתקשורות חשפה — היא קיבלה מכם, הבנקים.

ייתכן גם שפישמן פעל באופן מתוכנן כדי שמבנה החברות, החובות וכל מערכות היחסים ביניהם יהיה כה סבוך, עד ששום בנקאי לא יצליח לעשות סדר בדברים. פישמן ידוע בזה: הוא מחזיק את החברות התפעוליות שלו תחת פירמידות של חברות אחזקה, ויצר אינסוף קשרים, חובות וערבויות בין החברות השונות. מספיק להביט בתרשים של החובות של החברה הכלכלית לירושלים שצורפה לבקשת הכינוס — חברה אחת מני רבות, שגם ביניהן יש אינסוף קשרים — כדי להבין את השיטה. אפילו אנשים שעבדו בקבוצה לא תמיד מבינים את סבך היחסים בין החברות שלה.

ויש כנראה עוד סיבה להצטברות החובות של פישמן. הנה הדברים, שוב בניסוח העדין של בקשת הכינוס: "ארכות שנתן הבנק למשיבות, לפנים משורת הדין, להסדיר את חובן ולממש לשם כך את אחזקתן במישרין ובעקיפין בחברה הכלכלית לא הועילו אף הן". כלומר, הבנק נתן ארכות לפישמן לממש נכסים ולהתחיל להחזיר חובות, אבל הוא לא עשה זאת. גם זה ידוע עליו: פישמן ללא אוהב למכור נכסים, והוא מטרפד את המכירה שלהם — גם כאשר ישנם מעוניינים ברכישה — על ידי בקשת מחירים בלתי הגיוניים עבורם. זו עוד סיבה מדוע תפח החוב לממדים מפלצתיים. מדוע הוא לא אוהב למכור נכסים? כי הכסף והסיכון הוא הרי של הבנקים, כלומר, של הציבור הרחב, ואילו הכבוד, היוקרה, הכוח והמשכורות הם שלו.

אלא שאנחנו לא באמת חושבים שהבנקים לא הבינו או לא היו מודעים — זה שנים — למצבו הכלכלי של פישמן. הם לא היו צריכים את הפרסומים בתקשורת כדי להפנים את הדברים. הם הכירו את השיטות שלו. אין ספק שהחובות של פישמן זוהו מזמן, שכן חלק משמעותי מהם, אם לא רובם, כבר נרשם בספרי הבנקים כ"חובות אבודים" — כאלה שיש ספק גדול אם יוחזרו אי פעם.

מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח
עופר וקנין

כל זה מחזיר אותו לתעלומה הגדולה של "שיטת פישמן", בדומה לזו של "שיטת דנקנר": מדוע הבנקים, המוסדיים, שוק ההון וכל המגזר העסקי, שהיו כולם מודעים למצבו של פישמן זה שנים — המשיכו לגלגל לו חובות, לדחות לו פירעונות, להמשיך לעשות עמו עסקים כרגיל.

לכך יש לפחות שתי תשובות. הראשונה היא שמנהלי בנקים תמיד חוששים לאוורר החוצה את ההסתבכויות של חייבים גדולים. גילויים כאלה תמיד מלווים בשאלות כמו "מי אישר את האשראי", "מי הסכים לגלגל את החובות", "מדוע לא נעשו מהלכים כדי למנוע את הקריסה", וגם "מה נעשה כדי למנוע מהחייב לבזוז את החברה". אלה בדיוק השאלות שעולות הבוקר במקרה של פישמן — ולבנק לאומי מגיע ציון לשבח על ההחלטה שלו מיום חמישי.

אי אפשר להגיד את זה על ציון קינן, מנכ״ל בנק הפועלים, שנמצא מול פישמן במצב דומה ואולי אפילו גרוע יותר, ולא נשמע מכיוונו אפילו ציוץ קטן. בעניין הזה גם התקשורת, והקהילה העסקית כולה, צריכים להכות על חטא על כך שאינה מעודדת ואינם מתמרצת גילוי מידע על הסתבכויות עסקיות. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שגילויים כאלה כה נדירים, ושטייקונים ממשיכים לחגוג זמן רב לאחר שהם מסתבכים.

הסיבה השנייה ליחס המיוחד, הרחום, המתחשב והמפרגן שפישמן קיבל מהמערכת העסקית כולה, היא גם החשובה יותר: הוא מחזיק בכלי תקשורת. פישמן הוא בעל השליטה בעיתון הכלכלי "גלובס", ובעל חבילת מניות גדולה (34%) בקבוצת "ידיעות אחרונות". בשל כך הוא דמות מרכזית בקהילת הטייקונים, מנהלי הבנקים והיועצים במדינה.

כבעלים של עיתון כלכלי, פישמן, משפחתו ואנשיו אינם צריכים לאיים על מנהל בנקים, או להסביר להם שאם לא יגלגלו את האשראי שלו הוא ידאג לכך שבעיתונים יתפרסמו חומרים שלא יחמיאו להם. הם מבינים את זה לבד. החשש והספק שמקנן בלבם של מנהלים בנקים וגופים מוסדיים הם כל מה שנדרש.

"גלובס" הוא עיתון כלכלי רציני ויש בו עשרות עיתונאים חרוצים, מוכשרים וישרים. כמה מהם חשפו שחיתויות ומחדלים ותרמו רבות לדמוקרטיה. אבל בצמרת העורכים של גלובס יש כמה דמויות שבעשור האחרון לקחו קו מערכתי שלעתים קרובות משרת את צמרת עולם העסקים, המועדון שממנו חיה והתעשרה משפחת פישמן. הדוגמה הבולטת ביותר היא הקרב ש"גלובס" ניהל עד לפני המחאה החברתית נגד ועדת הריכוזיות. שרשרת מאמרים וכתבות שזכו להבלטה ניסו לגמד את בעיית הריכוזיות במשק ואת ההרס שהיא זורעת בדמוקרטיה.

מה יקרה עכשיו?

מרגע שבנק לאומי החליט לצאת ולחשוף את מצבו הפיננסי של אליעזר פישמן מולו, כללי המשחק השתנו. מעכשיו, שאר הבנקים יצטרכו להחליט כיצד לפעול וכיצד לנסות לקבל גם הם משהו מקבוצת פישמן — בעיקר במציאות שבה פישמן חתם מולם על ערבויות בנקאיות. בנק לאומי כותב בעצמו: "למר אליעזר פישמן ערבויות אישיות כלפי הבנק בגין חלק מחובות החייבות. לנוכח הפרסומים בתקשורת אודות היקף חובותיו העצומים של מר פישמן באופן אישי כלפי נושים שונים, קשה היום להעריך מה שווי הערבות האישית של מר פישמן כלפי הבנק".

אלא שמכאן עולה השאלה מדוע בנק לאומי מבקש רק את הכינוס של מניות פישמן בחברה הכלכלית ירושלים — ומדוע הוא לא מבקש כינוס לחברות אחרות ולנכסים אישיים. האם בהם — בדיוק כמו בחברה הכלכלית ירושלים — לא מתקיים החשש שפישמן ינהג בניגוד אינטרסים? ומדוע הבנק לא פונה לדרוש מפישמן נכסים אישיים, כגון דירות ובתים?

הבנקים בישראל הם עסקים ציבוריים. הכספים שניתנו לפישמן וכבר לא יוחזרו, ניתנו לו מתוך כספי המפקידים מקרב הציבור. ממילא, מניות הבנקים נמצאות ברובן המוחלט בכספי הפנסיות ותיקי ההשקעות של הציבור. לכן — כך לפחות צריך לקוות — מרגע שמצבו האמיתי של פישמן יצא לאור, ומרגע שנחשפה התקופה הארוכה שבה פישמן דוחה את תשלום חובותיו על בסיס הבטחות שאינו יכול למלא, הבנקים כבר לא יוכלו לנהוג כבעבר. הם יצטרכו להסביר לציבור מה הם עשו, מה הם עושים, וכיצד הם מתכננים לטפל בפשיטת הרגל האישית הגדולה מעולם בישראל. אפילו אם הנושה מחזיק בעיתון כלכלי.

תמצית השיטה

הסדרה ״מגש הכסף״ שעלתה בשבוע שעבר בטלוויזיה וברשתות החברתיות עסקה ברובה בשיטת ההון־שלטון־עיתון ומועדון הריכוזיות. עשרות רבות של אלפים, ואולי מאות אלפים, צפו בה, והלקח מהצלחתה הוא שקיים ציבור רחב שאינו צרכן של הכתבות והתחקירים הארוכים שאנחנו מפרסמים כאן זה שנים בנושאים הללו — כמו הכתבה שקראתם זה עתה על פישמן ובנק לאומי.

אז לטובת הקוראים, וגם למי שצפה בסדרה הטלוויזיונית, הנה תמצית של 2,000 מלה שלמעלה: אליעזר פישמן הצליח לקחת מהציבור הישראלי 1–2 מיליארד שקל באמצעות הלוואות עצומות מהבנקים שהוא לא יחזיר. הוא עשה זאת בגלל הריכוזיות בבנקים, שליטתו בעיתון ומבנה המשק הישראלי. אבל עתה הציבור מתעורר, הפירמידות נופלות, השיטות של העיתונות נחשפות — וכנראה שהבשיל הרגע שגם לבנק לאומי כבר לא כדאי להמשיך לגלגל את האשראי של פישמן, והוא חושף את האמת לעיני ציבור.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#