מה באמת עושים בתי ההשקעות וחברות הביטוח בכסף שאנחנו משלמים להם

חשבתם שדמי הניהול משמשים לניהול הכסף שלנו? תחשבו שוב

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

כמה כסף אתם מוכנים לשלם כדי להגן על נכס יקר וחשוב? במקרה של מכונית, אנחנו משלמים כ-3% משוויה כדי להתגונן מפני פגיעה כלכלית באמצעות הביטוח המקיף. ביטוח דירה, כולל כיסוי למקרה של רעידת אדמה, יעלה כמה פרומילים מערכה. גם החיים הם נכס, וברמה הלאומית ישראל מקריבה כ-17% מהתקציב הממשלתי כדי לשמור על הביטחון. כשמדובר בבריאות, אנחנו משלמים דרך המשכורת (כ-5%) ועוד מאות שקלים מדי חודש עבור ביטוחים פרטיים משלימים.

גופים פיננסיים: שיעור העובדים בחטיבת ההשקעות

וכמה כסף המדינה (כלומר הציבור) משקיעה כדי לשמור על ערך החיסכון הפנסיוני של אזרחיה? במשרדי הממשלה לא חישבו את הנתון החשוב הזה, אבל אפשר לנסות לבצע הערכה זהירה. על הכסף של הציבור שומרים שלושה כלבי שמירה ממשלתיים וציבוריים: רשות ניירות ערך, הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל ואגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר. התקציב של רשות ני"ע מגיע לכמעט 200 מיליון שקל בשנה, ומועסקים בה כ-250 עובדים, בפיקוח על הבנקים עמלים כ-150 עובדים, ועל המוסדיים מפקחים כ-130 עובדים. לפי מספרים אלה, בהערכה גסה, המדינה משקיעה מדי שנה כ-350 מיליון שקל כדי לשמור על הכסף של אזרחיה.

האם את/ה צמחוני, טבעוני או שאוכל גם מאכלי בשר?

מכיוון שהנכסים הפיננסיים של הציבור מסתכמים בכ-3 טריליון שקל, מתברר שברמה הלאומית אנחנו משקיעים משהו כמו 0.01% בשנה בשמירה על כספנו מפני גניבות מצד חברות עסקיות ומנהלי השקעות (רשות ני"ע), רשלנות של בנקים (הפיקוח על הבנקים) וגופים מוסדיים (הפיקוח על שוק ההון). האם 0.01% מסך הנכסים הוא סכום שראוי לשלם לשומרי הסף - זה גבוה מדי, או אולי נמוך מדי?

לנתון הזה אין מבחן מוכר. קשה להשוות אותו לביטוח דירה או רכב, כי בניגוד לביטוח אלמנטרי, תשלום הפרמיה אינו מספק ביטוח בגין הפסדים: אם יהיו מפולת או הפסדים בתיק ניירות הערך, המדינה לא תפצה אף אחד. תקציב מוסדות הפיקוח הוא כמו תשלום לחברת שמירה, שאינו מבטיח שלא תתבצע פריצה. ובכל זאת, דמי שמירה של 0.01% בלבד מערך הנכס - כשמדובר בחסכונות לפנסיה, שהם קריטיים לאיכות החיים שלנו - נראה מעט נמוך.

החישוב הפשוט הזה אינו מראה שיש בשוק יותר מדי שוטרים. ואולי שיש מעט מדי. לו היה ניתן להראות שעוד כמה עשרות שוטרי ניירות ערך יצליחו למנוע גניבות והפסדים של כמה מיליארדי שקלים - הרי שזאת תהיה השקעה בעלת תשואה גבוהה עבור הציבור. הגיע הזמן לעשות את החישוב הזה.

חדר מסחר בבית ההשקעות IBI
חדר מסחר בבית ההשקעות IBIצילום: מוטי מילרוד

כמה משקיעים המוסדיים בהשקעות?

אם כבר שואלים לאן הולך הכסף שמושקע בשמירה על הכסף של כל אחד מאתנו, ראוי לשאול גם שאלה עמוקה ויסודית יותר: אילו שימושים נעשים בכסף שאנחנו משלמים על החסכונות שלנו, כלומר דמי הניהול? אלה, כידוע, אינם נמוכים: בין 0.5% (בקרנות פנסיה) ליותר מ-1.5% (בחברות ביטוח) בשנה. זהו הסכום הגבוה ביותר שכל אחד מאתנו מוציא לשמירה וניהול של כספו - והוא גבוה פי 100 מההוצאה של מערכת הפיקוח הציבורית. דמי הניהול האלה גוזלים מאתנו חלק ניכר מהתשואה והרווחים, לעתים כרבע עד שליש מסך החיסכון על פני אורך חייו.

לכאורה, התשובה לשאלה מה נעשה בדמי הניהול מובנת מאליה, אפילו טריוויאלית. דמי הניהול שאנחנו משלמים משמשים את בתי ההשקעות והגופים המוסדיים כדי לנהל את הכסף שלנו. אלא שאם בודקים את הרכב העובדים בחברות שמנהלות את הכסף, בכל זאת מתגנב חשש שהתמונה מורכבת יותר.

בחברות הביטוח מגדל, מתוך 4,349 עובדים, במחלקת ההשקעות מועסקים רק 80. בחברת הפניקס, מתוך 2,500 עובדים, 45 מועסקים בחטיבת ההשקעות. באופן כללי, חברות הביטוח מקצות בין 1.8% ל-4.8% מעובדיהן לתחום ההשקעות. בבתי ההשקעות המצב מעט טוב יותר - 8.4% מעובדי פסגות מועסקים בחטיבת ההשקעות, ו-13.7% מעובדי מיטב־דש.

חדר מסחר בבית ההשקעות מיטב דש
חדר מסחר בבית ההשקעות מיטב דשצילום: ניר קידר

שבע חברות - חמש חברות ביטוח ושני בתי השקעות - מנהלות את הרוב המוחלט של הכסף הפנסיוני שהישראלים חוסכים - כך שבממוצע חברות הניהול בישראל מפנות פחות מ–10% מתקציבן למדע (או אולי אמנות) ההשקעות. יתר עובדי החברה עוסקים בשיווק (בעיקר), תפעול ואדמיניסטרציה. השורה התחתונה היא שלאחר קיזוז עובדים לא־מקצועיים, מתברר שבחברות ניהול ההשקעות עובדים כמה עשרות אנשים בהשקעות ממש: אנליסטים של ניירות ערך, כלכלנים ואנשי השקעות, שמחליטים על חלוקת הכסף בין האפיקים.

מה משמעות המספרים הללו? תלוי איך מסתכלים על זה. יש הרואים בכך רמז עבה לכך שהחברות המנהלות את הכסף שלנו אינן באמת מאמינות בכל העניין הזה של ניהול השקעות - בוודאי לא באמצעות בחירה קפדנית של ניירות ערך לאחר ניתוח עמוק ומקצועי. מדוע? כי אם מקבלי ההחלטות בחברות האלה היו מאמינים בכך, הם בוודאי היו מעסיקים יותר אנליסטים ומומחים.

בבורסה בישראל נסחרות מאות מניות ואג"ח, ובעולם ההשקעות בחו"ל יש עשרות אלפי ניירות ערך נוספים. קומץ אנליסטים אינו יכול לספק מומחיות ליותר מקומץ של ניירות ערך.

והם כנראה צודקים: השוק כבר הוכיח לבעלים ולמנהלים של הגופים המוסדיים שלא כדאי לזרוק כסף על מדע ההשקעות. אם העסקת מאות אנליסטים היתה מניבה לבית השקעות כלשהו תשואה גבוהה מזאת שמשיגים מתחריו, השוק היה מגלה זאת במהרה, ולקוחות חדשים רבים היו מצטרפים אליו - מה שהיה מוביל לכך ששאר השחקנים בענף היו נאלצים גם הם להעסיק מאות אנליסטים.

זה לא קרה. אף לא גוף אחד הצליח להכות את מתחריו באמצעות הזרמת משאבים לניהול השקעות. מי שעשה זאת נאלץ להתמודד עם ירידה ברווחיות, מפני שעל עלויות השכר שנוספו לא פיצו תשואות גבוהות יותר או לקוחות חדשים.

משקיעים פאסיביים

המסקנה העצובה והבלתי-נמנעת היא שחברות לניהול השקעות פשוט לא באמת מאמינות ביכולתן להצטיין בהשקעות בשוק ההון. זאת נקודת מבט מעט קיצונית, כמובן. בכלכלה ובעסקים יש מצבים רבים שבהם תוספת עובדים אינה מניבה תוספת הכנסות ורווחים. חמישה מנכ"לים יפריעו זה לזה, במונית לא צריך שלושה נהגים, וסניף בנק לא צריך 20 יועצים אם רק עשרה לקוחות נכנסים ביום.

בבתי השקעות יטענו בוודאי שצוות האנליסטים והמומחים שלהם מספק את הסחורה. בהתאם לרוח התקופה, הם כנראה יוסיפו שהחלטת ההשקעה החשובה באמת היא חלוקת הכסף בין האפיקים, ולא בחירת ניירות הערך - ולשם כך אין צורך ביותר מקומץ מומחים. הם גם יראו שהמצב אינו שונה בחו"ל, בוודאי אם משווים את מספר אנשי המקצוע לסכומים המנוהלים.

אולי התשובות האלה מספקות. אבל בעולם שבו השקעות פסיביות במדדים ותעודות סל מניבות תשואות גבוהות מאלה של משקיעים אקטיביים המתבססים על עבודת אנליזה, ניתוח ובחירת ניירות ערך - כדאי שנדע מה באמת נעשה בדמי הניהול שאנחנו משלמים: כמה מתוכם מופנה לניהול ההשקעות וכמה מופנה לשיווק ורכישה של לקוחות חדשים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker