קלקלנים: הסיפורים שמטילים כתם על מקצוע הכלכלן

יש כלכלנים שגורמים נזק: כאלה שכותבים מחקרים בהזמנה כדי להצדיק עמדות אינטרסנטיות, וגם כאלה שהוסיפו לשמם את התואר דוקטור

איתן אבריאל

"אני לא מאמין בכל הדבר הזה שנקרא מחקר כלכלי. אין לזה שום קשר למציאות", אמר לי בסוף השבוע חבר, שהחל תואר שלישי בכלכלה כאשר היה צעיר הרבה יותר. החבר כמובן לא לבד: בשנים האחרונות, ובעיקר מאז המשבר הפיננסי של 2008, הכלכלנים איבדו לא מעט מההילה שלהם וכן מאמון הציבור במקצוע ובשימושיות שלו.

בנוסף, רק מעטים סבורים כיום שהכלכלנים יכולים לספק תחזיות, ויש המעמידים בסימון שאלה אפילו את יכולתם לתרום לדיון הציבורי רעיונות נוסף על אלה שכל בעל היגיון בריא וניסיון עסקי או כלכלי יודע בעצמו.

אבל מעבר לכישלון של חיזוי וניהול מדיניות כלכלית, חלק מהכלכלנים הרוויחו ביושר את ירידת האמון בהם - ולא בגלל אופי המקצוע אלא בגלל תאוות בצע.

דרוש: מומחה גמיש

פרופסור לואיג'י זינגלס צילום: אייל טואג

בשבועות האחרונים עסקה הקהילה הכלכלית בארה"ב בסיפור על הכלכלן רוברט ליטן, שהגיש לקונגרס עבודה כלכלית וחוות דעת פרי עטו. העבודה, העוסקת בפיקוח על ברוקרים בשוק הפנסיה, מומנה על ידי חברת קפיטל גרופ לניהול קרנות נאמנות, שלה יש, כמובן, עניין רב בדיון בחברות מסוגה וברגולציה עליהן. באופן לא מפתיע קובעת חוות הדעת שעלותה של הצעה לפקח על הברוקרים גבוהה מדי. ליטן חטף על כך ביקורת מכיוונה של הסנטורית הלוחמנית אליזבט וורן. הוא אמנם דיווח שחוות הדעת שלו מומנה על ידי גוף עסקי - אבל לא דיווח שגם הוזמנה מלכתחילה על ידי חברת הברוקרים. הפרט הקטן הזה, מתברר, מאיים להטיל עוד כתם על המקצוע של הכלכלנים.

מדוע? כי כפי שכתב פרופ' לואיג'י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו במאמר ב"ניו יורק טיימס", "מה שעומד למבחן הוא האמינות והשלמות של תהליך המחקר, והאמון שהקהילה מעניקה למומחים שמייעצים לממשלה ומעידים בפני הפרלמנט. הדעות שלנו משפיעות על המדיניות הממשלתית ועל ההחלטות המשפטיות. גם כאשר מישהו שילם לנו כדי להעיד, מצפים שנהיה אמינים".

זינגלס אינו תמים; להפך. הוא כותב שזה בדיוק היה קו ההגנה של רוברט ליטן מול ההתקפה של הסנטורית וורן: חברת הברוקרים שכרה את שירותיו כדי לכתוב את המחקר, אבל לא הכתיבה לו את הממצאים (לדבריו, הוא קיבל רק חוות דעת מחברת הברוקרים וכמה "הערות מערכתיות") ויש לבחון את חוות הדעת בצורה עניינית. עם זאת, על פי תפיסתו של זינגלס, בני אדם, וודאי כלכלנים, אינם יכולים לטעון ביושר שלתמריצים ולמוניטין אין תפקיד בחיים. הרי אם המסקנה לא היתה מתאימה לחברות הברוקרים, ציין, היא כנראה היתה פונה לחפש מומחה גמיש יותר, ואילו המוניטין שהיה נוצר לו כאדם "שאינו משתף פעולה" היה ודאי פוגע בקריירת הייעוץ שלו.

לדעת זינגלס, הטענה שלפיה צריך לבחון את תוכן המחקר רק על בסיס מקצועיותו של המחבר ולא על בסיס זהות המממן, גם היא אינה נכונה. "זה בסדר במחקר המתפרסם בעיתון מקצועי, שבו הקולגות בודקים אותו - אבל לא בחוות דעת לקונגרס", כתב. "המחוקקים עורכים שימועים מכיוון שחסרה להם המומחיות כדי להעריך נושאים טכניים מסוימים. הם נשענים על האמינות של התהליך".

רוברט ליטן. ספג ביקורתצילום: בלומברג

גם למי שטוען שמבחינתם של כלכלנים רציניים המוניטין והתדמית חשובים יותר מהכסף, זינגלס עונה שהמצב אינו תמיד שחור או לבן. מחקר יכול להטעות או לצמצם את האמת ולא להיות לחלוטין שגוי, וממילא שיקולים של מוניטין קיימים בעיקר בפרסומים בספרות המקצועית ופחות בתחום חוות הדעת לקונגרס או לאנשי עסקים. "לדוגמה, המוניטין האקדמיים הגבוהים (ובצדק) של ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל למדעי הכלכלה, נפגעו רק באופן מזערי מנייר מדיניות שהגיש ב–2002 במימון ענקית המשכנתאות פאני מיי (נייר שנכתב עם שני שותפים), אשר קבע שיש רק סיכון שולי שהחברה תפשוט את הרגל". פאני מאי קרסה במשבר של 2008 וניצלה רק באמצעות סיוע ממשלתי בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים.

הסיפור של ליטן לא יפתיע איש בישראל. הפרקטיקה של הזמנת עבודות מפרופסורים לכלכלה, כדי להצדיק כל טיעון כלכלי או עמדה אינטרסנטית מול רגולטור או שופט, מקובלת אצלנו לחלוטין. למעשה, אף אחד כבר אינו מצפה שיהיה אחרת. איש בישראל אינו מצפה שכלכלן או מומחה עצמאי שנשכר על ידי בעל עניין, יביע עמדה שאינה תואמת במאה אחוז את האינטרס של מי שהזמין אותה ושילם עבורה.

דוגמאות יש אינספור, החל מהעבודה של פרופ' יעקב שיינין, בהזמנת נוחי דנקנר, על כך שאין ריכוזיות עסקית בישראל - וכלה בתקנות שהרשות לניירות ערך נאלצה לקבוע, בניסיון למנוע מהפרקטיקה של הערכת שווי לצורך אישור עסקות מלהיהפך לבדיחה מוחלטת. אצלנו המושג של קניית עבודה מתאר במדויק את התוצאה: גם קניית העבודה במובן של מימון שכר החוקר, וגם קניית העבודה במובן של הבטחת התוצאות שלה בהתאם לצרכים של המשלם. האם זה פלא שהמוניטין של כלכלנים אינם גבוהים?

דוקטורט לא מוכר? בבקשה

זיו רייך
דוקטור זיו רייך צילום: דודו בכר

במדינה שבה מקובל לקנות עבודות כלכליות מכמעט כל מומחה, כלכלן או פרופסור, לרבות הבטחה מראש של תוצאות המחקר, אין זה מפתיע שניתן להתהדר גם בתואר מומחה. בשבוע שעבר חשפה טלי חרותי־סובר ב–TheMarker כי שורה של אנשים הוסיפו לעצמם, בתיווכו של עבריין מורשע, תוארי ד"ר לכלכלה ממוסדות שאינם מוכרים על ידי הרשויות בישראל - ושהם כנראה בעיקר משרדים למכירת תואר, המייתרים את הצורך לעבור את דרך הייסורים של לימודים, מחקר, כתיבת תזה והגנה עליה. כמה מהאנשים שהוסיפו בדרך זו את התואר ד"ר לשמם לא ביקרו במוסד שממנו קיבלו אותו, ואילו במקרים אחרים השם של המוסדות נקשר בעיקר להונאות בתחום ההשכלה הגבוהה.

אף שכל הדיוט עם חיבור לאינטרנט יכול לראות בתוך דקות שמשהו מעורר חשד במוסדות הללו, התארים שימשו את "המומחים" לקבל תפקידים בכירים כדירקטורים בחברות ציבוריות, חברי ועדות ציבוריות, מרצים במכללות - ואפילו דקאן במוסד אקדמי המוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה.

לא ייאמן? בישראל, ודאי שכן. ד"ר זיו רייך (וממש לא ברור אם ראוי להמשיך להוסיף לשמו את התואר הזה בעקבות ממצאי התחקיר עליו), קיבל את התואר ממוסד שאינו מוכר בבריטניה או בישראל - אך הוא בכל זאת משמש דקאן הפקולטה לביטוח במכללת נתניה. אפשר לשאול איזו דוגמה אישית ומסר חברתי מעביר זיו רייך לסטודנטים שלו ("תעשו כמוני"?), אבל הבעיה של רכישת תארים היא הרבה יותר חמורה מכך.

זיו רייך, למשל, מכהן בדירקטוריון וכראש ועדת המאזן בחברת החשמל. יחד עמו מכהן בדירקטוריון אופיר בשן, בעליו של תואר ממוסד בלתי מוכר באוקראינה. שניהם משמשים, לדבריהם, מומחים בסוגיות כלכליות בבתי משפט, כלומר, שופטים שאינן מבינים דבר בכלכלה מסתמכים על חוות שלהם. ועכשיו ראוי לשאול: האם חוות הדעת של השניים הללו, ושל רבים אחרים שהתואר ד"ר לא ניתן להם על ידי מוסד אקדמי מוכר, הן קבילות מבחינה מקצועית? האם ייתכן, למשל, כי אנשים שהפסידו במשפטים שבהם המומחים הללו סיפקו חוות דעת, יבקשו עתה משפט חוזר; מדוע לא?

צילום: אי־פי

בנוסף, אם אדם מונה לחבר בוועדה ציבורית או ליו"ר שלה על בסיס ההנחה שקיבל את הדוקטורט בדרך המקובלת (שלוש עד חמש שנים של עבודה קשה), אך זה אינו נכון — מהו התוקף המקצועי של ההמלצות שגיבש, והאם לא ראוי לבחון אותן מחדש? מקרה אחר: אם אנשים שקיבלו את התואר שלהם בדואר הם חברים בנבחרת הדירקטורים של החברות הציבוריות — מה זה אומר על הנבחרת הזאת ועל תהליכי המיון בה; האם ייתכן שאנשים שלא התקבלו לנבחרת הדירקטורים, יכולים עתה לדרוש את פסילת כל הרשימה מכיוון שיש אנשים שנכנסו אליה באמצעות מצג מטעה של הישגיהם המקצועיים?

יש הבדל מהותי בין פקיד או שוטר שמיחס לעצמו תואר כדי לקבל תוספת שכר, אך אינו עוסק במקצוע שאותו היה אמור ללמוד. הוא מרמה את המערכת, אך אינו עושה נזק. לעומת זאת, אדם הטוען שהוא איש מקצוע אף שאין לו תואר בתחום — כלכלן, רופא, מהנדס — עלול לגרום לנזק רב לציבור, ועל הדרך גם לפגוע במוניטין של שאר העוסקים במקצוע.

שקיפות, שקיפות 
ועוד שקיפות

האם אפשר לעשות משהו כדי למנוע קניית עבודות על ידי גורמים כלכליים וכדי למנוע קניית תארים? פתרון של איסור על רכישת עבודות מכלכלנים על ידי אנשי עסקים והמגזר העסקי אינו יעיל, טוען פרופ' זינגלס, מכיוון שאז הלחץ לקבל עבודות מוטות פשוט יעבור מהמגזר העסקי למגזר הציבורי. המגזר הציבורי יהפך למעסיק יחיד עבור כלכלנים, והחוקרים יכוונו את התוצאות וחוות הדעת שלהם כדי לקבל הזמנות נוספות - הפעם מגופים ציבוריים.

אז מה כן? על פי זינגלס, הפתרון היחיד הוא שקיפות וגילוי נאות. אפשר לקחת את העיקרון הזה רחוק למדי. למשל, חוקרים יצטרכו בכל חוות דעת לפרט מי הזמין את עבודה, מי שילם עבורה, מה היה הסכום, איך הוא ניסח את הבקשה, האם העיר הערות במהלכה - וכמובן לפרסם את העבודה המלאה ברבים. השמטה של פרטים חשובים תהיה עבירה אתית. כאשר הדברים הללו יהיו על השולחן, העבודות יעברו ביקורת ציבורית של קולגות וגופי מחקר מהמגזר הציבורי. אם יתברר שהעבודה בושלה כדי להגיע לתוצאה המבוקשת, המוניטין של כותב העבודה ושל המזמין שלה ייפגעו. האם אין סוג של שיימינג ציבורי? בוודאי שכן, מודה זינגלס בעצמו, אבל התוצאה מקדשת את המטרה.

את העיקרון הזה אפשר להחיל בתחום התארים, בהם דוקטורט. כך, כל מי שמעניק חוות דעת משפטית, נבחר לתפקיד ציבורי או מגיש עבודה לגוף ציבורי, יצטרך לפרסם באינטרנט את פרטי התארים שלו, לרבות המוסד שהעניק לו את התואר, שם המנחה, והטקסטים המלאים של עבודת הגמר. הוא גם יצטרך להציג אישור ממשרד החינוך על קיומו של המוסד, ולהדגיש, במקרה שכף רגלו לא דרכה במוסד הזה, כי הדוקטורט, למשל, נעשה בהתכתבות. אפשר להניח שאז, כשכל המידע הזה יוצג ברבים, יהיה הרבה יותר קשה לאנשים לבחור במסלול המקוצר של קניית תואר - וגם יהיה הרבה יותר קשה לשרי הממשלה להכניס אנשים עם תארים מפוקפקים לתפקידים בכירים. אפילו אם יש להם חברים, משפחה או השפעה במרכז המפלגה.

ומה אם גם אחרי כל זה דבר לא ישתנה, ואנשים ימשיכו לקנות תארים ולהגיש עבודות עם תוצאות שסומנו מראש? אז, לפחות, נדע באופן סופי שאנחנו מדינה רקובה עד היסוד.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker