מה קרה ל"קטסטרופה"? כך נהפך המשק הישראלי לבן ערובה של נתניהו ושטייניץ

אף שהממשלה התריעה כי מתווה הגז נדרש בבהילות כדי למנוע קטסטרופה - היא עדיין לא בוחנת חלופה, ותיקונו לא בא בחשבון ■ המרוויח, כרגיל, הוא המונופול

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שתפו בפייסבוק

40 יום חלפו מאז נכשלה ממשלת ישראל בניסיונה לעקוף את התנגדות רשות ההגבלים העסקיים לעסקת הפשרה מעוררת המחלוקת מול מונופול הגז. אף שהממשלה טענה כי המתווה נחוץ בדחיפות, וכי אישורו אקוטי לביטחונה האנרגטי של ישראל - במשך 40 הימים שחלפו לא עשתה הממשלה מאום כדי להציל את המשק הישראלי מה"קטסטרופה" לכאורה שאותה חזתה, על ידי "שיפוץ" המתווה, למשל, או תכנון חלופה לו.

שרי הממשלה לא דנו בתיקון המתווה, כך שיוכלו להפיג חלק מהחששות הכבדים של בכירי המשק - ולאשרו בהסכמה. הדרג המקצועי לא פנה אל חברות מונופול הגז כדי לבדוק היתכנות לעדכון המתווה ולשינויו. בה בעת, איש בממשלה לא דן ברצינות בחלופות למתווה, במקרה שזה לא יאושר למשך תקופה ממושכת, וגם לא בצעדים הטקטיים שתידרש ישראל ליישם באופן מיידי כדי להתמודד עם תרחיש כזה.

אסדת הגז מאגר לווייתן
אסדת הגז מאגר לווייתןצילום: רויטרס

אם בתוך פחות משנתיים צפוי המשק לעמוד בפני מחסור בגז, כפי שטוענים בממשלה, מכיוון שהצינור הבודד שמוליך כיום גז ממאגר תמר לא יספיק למלוא הביקושים לגז - מדוע נבחרי הציבור אינם דוחפים לפיתרון ביניים מזורז?

אם זו הסכנה שבפניה אנו ניצבים, מדוע לא הורתה הממשלה כבר אתמול על הנחת צינור גז שני מתמר לחוף — גם אם במימון ציבורי? האם זו לא חובתם של נבחרי ציבור?

שהרי אם לטענת משרד האוצר, עיכוב בפיתוח מאגר נוסף יגבה מהמשק מיליארד דולר בשנה, ולדעת משרדי ראש הממשלה והאנרגיה יינזק המשק בסכום גבוה פי שלושה — מדוע לא משקיעה ישראל כמה מאות מיליוני דולרים בצינור שיפתור את הבעיה?

התשובה לתהיות מתבקשות אלה מזעזעת. כך, נראה כי המשק הישראלי מוחזק כבן ערובה להבטחת העסקה שגיבשו הממשלה ומונופול הגז, ויהי מה. זאת, גם אם הדבר יארך תקופה, וגם אם על חשבון ביטחונה האנרגטי של ישראל.

כשהחלופה לאישור עסקה בעייתית היא לא עסקה טובה יותר - אלא מציאות משותקת שבה הציבור הישראלי נדון למחסור בגז ולקטסטרופה - אז הממשלה וחברי הכנסת נאנסים להסכים למתווה רע בעל כורחם. כאילו הטיח נתניהו בציבור הישראלי: "תנו לי את המתווה הזה - תקבלו גז. לא תיתנו - לא תקבלו".

יצחק תשובהצילום: גיל יוחנן

כך, למן הרגע שבו לא אושר מתווה הגז, נשכחה לפתע הבהילות שעמדה ברקע גיבושו החשאי והמזורז. בן רגע נאלמו הקולות שקראו לאישורו הדחוף - על חשבון שקיפות ודיון מקצועי רציני. באורח פלא, הושתקו הקולות שקראו לפיתרון דחוף של המשבר ואילו המיליארדים שהונחו על הכף התפוגגו להם. כך, חלפו להם 40 יום, ויחלפו גם עוד 400 יום אם צריך - מבלי שאיש יצייץ.

והיות שהמשק הישראלי ממשיך בתקופה זו להישען על צינור גז בודד ומוגבל, הגז שבמאגר לווייתן ממשיך לשכב בקרקעית הים, מונופול הגז חי ובועט ושום פיקוח עליו לא נשקל — אזי שהציבור ניזוק ממציאות משותקת זו, שממנה יוצא נשכר, כמו תמיד, רק צד אחד — זה של חברות הגז.

את מי משרת 
מתווה תקוע?

כפי שהוסבר מעל דפים אלה שוב ושוב, לקבוצת נובל אנרג'י ודלק אין בהכרח את היכולת, או את הרצון, לפתח כיום את מאגר לווייתן, ולהגביר באמצעותו את היתירות האנרגטית החסרה של המשק הישראלי.

ענף הקידוחים העולמי שרוי במשבר קשה עקב צניחת מחירי הנפט, ולא פסח על נובל שהקפיאה השקעות; קהל היעד של הגז מלווייתן מצומק מדי, וספג מכה קשה עם תנופת הקידוחים במצרים; נובל ודלק היו מעדיפות למנף את פיתוח לווייתן לצורך פיתוח משותף של שדה הגז אפרודיטה שבקפריסין - שפיתוחו מעוכב עדיין בשל התדיינות נמשכת עם ישראל על השלכות חצייתו את הגבול בין המדינות; ובכלל, איזה אינטרס יש לחברות לוותר על המונופול הרווחי שלהן בתמר, לירות לעצמן ברגל - ולפתח לו תחרות שתבטל את התלות הלאומית בו, ובחסדיו?

יובל שטייניץצילום: מרק ישראל סלם

המונופול של נובל ודלק, לפיכך, לא ממהר לשום מקום, ולא בכדי נמנעה עד כה נובל מלהתחייב בפומבי לתאריכים שקבעה הממשלה לפיתוח לווייתן - גם לא לאחר אישור המתווה.

אלא שלפי תנאי החזקה של לווייתן, אמורות היו השותפות בו להזרים גז עד מארס 2018 - אחרת יופקע הזיכיון מידיהן. אז מה עושים? למזלן, נחת עליהן משמים מתווה הגז.

כך, במקום שממשלת ישראל תעמוד בדווקנות על לוחות הזמנים לפיתוח המאגר, במקום שתבטיח את אמינות אספקת הגז למשק באמצעים אחרים (הנחת צינור שני מתמר), ובכלל, במקום שתקבל החלטה מיטבית בעבור האינטרסים שלה — בחרה הממשלה משום מה לא להחליט, אלא לנהל משא ומתן, ועוד מעמדת חולשה (כפי שהעיר באחרונה מבקר המדינה).

כבר בטיוטת המתווה נדחה מועד פיתוחו של לוויתן לאוגוסט 2019. בנוסחו הסופי נדחה שוב למארס 2020 — וידי המדינה יישארו כבולות גם אם הפיתוח יושלם רק ב–2021. זאת, כשלנוכח תגלית הגז של Eni האיטלקית במצרים, עשוי גם מועד זה להיהפך ללא רלוונטי.

לכאורה, אין לבוא בטענות כלפי חברות הגז. הן הרי לא יכולות לקדם את הפרויקט כל עוד לא נפתרה סוגיית הבעלות על לווייתן וכל עוד לא התפוגגה עננת האי־ודאות מעל הרגולציה בישראל. בה בעת, מריחת הזמן שנוקטת ממשלת נתניהו משחקת לטובתן.

כך, אם יאושר המתווה, הן יקבלו דחייה של ארבע שנים לפחות בפיתוח לווייתן לצד חסינות רגולטורית תקדימית ל–15 שנה, הבטחה לאי־פיקוח מחירים ולהקדמת יצוא הגז מתמר. לחלופין, אם האישור ישתהה, וכולם יישארו במעין לימבו משתק ולא ברור — אז לא נורא. מונופול תמר ימשיך לגרוף הון, שעון העצר של לווייתן ממילא לא יתחיל לפעול, והדד־ליין לפיתוחו יידחה באופן תואם. כך או כך, המונופול מנצח והבית מפסיד.

בני זומרצילום: תומר אפלבאום

למה נובל אנרג'י מאיימת לתבוע?

היכן מתחילה הבעיה של חברות הגז? ממה נובע חששה של נובל אנרג'י? התשובה נעוצה בתרחיש שלפיו הממשלה הישראלית, שעד כה הפגינה מולן אימפוטנטיות מביכה, תעז לאמץ מחשבות ריבוניות, רחמנא לצלן, ותפר את המציאות הנוחה של win–win (בעבור חברות הגז).

לא מדובר ב"הלאמה", אגב, או בצעדים גרנדיוזים אחרים. די אם שר האנרגיה, יובל שטייניץ, יזמן אליו למחר בבוקר את מנכ"ל חברת נתיבי גז הממשלתית (נתג"ז), וכפי שזה הונחה לפני ארבע שנים להקים את מסוף הגיבוי של יבוא הגז הנוזלי מול חדרה — הוא יונחה כעת להניח במהירות צינור גז נוסף ממאגר תמר למישור החוף הצפוני.

כך, יתפורר הקלף האסטרטגי שבו מחזיקות חברות הגז נגד הממשלה — יבוטל ההימור על עתיד אספקתו הבטוחה של הגז למשק — והממשלה תהיה משוחררת מאיומים כדי להכתיב מתווה שיענה על האינטרס הציבורי, ולא כזה שישרת את חברות הגז.

התועלת במהלך שכזה, אגב, תורגש באופן מיידי. מונופול הגז לא ירשה לעצמו לאבד את השאלטר, ויתכן שכבר ברגע שבו תקבל ממשלת ישראל החלטה נחושה כזו — מיד ירככו חברות הגז את דרישותיהן ויסכימו לתיקון המתווה — ולו בניסיון לשמר משהו ממנו, לפני שיישארו בלא כלום.

למרבה האירוניה, כדי לשפר את מעמדה במשא ומתן, די היה לישראל בביטול המתווה ובהותרת המצב על כנו. הרי שותפות לווייתן לעולם לא יוכלו לעמוד בלוחות הזמנים שבהם הן מחויבות, והזיכיון בלווייתן ממילא יוחזר בעוד שלוש שנים לידי המדינה — בלי בג"ץ, בלי בוררות בינלאומית ובלי מונופול מונצח עם חסינות רגולטורית.

מכאן, שמתווה הגז הוא בעצם חבל ההצלה של נובל אנרג'י ודלק מאיבוד כוחן המונופוליסטי שהיה לכאורה מתממש בתרחיש עסקים כרגיל. בלי מתווה הגז שמעניק להן דד־ליין לא סגור בלווייתן, חסינות רגולטורית ויצוא מוקדם מתמר - מצבן היה בכי רע.

באופן אבסורדי, מתווה הגז הנוכחי נהפך לחסם בפני פירוק המונופול. הוא למעשה תעודת הביטוח של נובל להמשך הנצחת התלות הבלתי־מעורערת של ישראל בה, תוך כבילת ידיהן של רשויות הביצוע, החקיקה והשיפוט. המתווה הוא המפלט של חברות הגז ממציאות שבה ממילא לא היו יכולות להתמודד עם היקף הפיתוח העצום שלו הן נדרשות בשלל תגליותיהן, ולכן ממילא היו נאלצות לדלל אותן, ולפתוח פתח לעידן של תחרות או של ביזור עוצמה.

לכן תעשה נובל כל דבר כדי למנוע נסיגה ישראלית מהמתווה, לרבות פנייה לערכאות משפטיות, שהרי מה שהיא זקוקה לו הוא לקנות זמן. כל מערכה משפטית תעכב את המשך פיתוח שוק הגז, תחליש את עוצמת העמידה הישראלית, תמנע את העברת זכויותיהן למתחרים זריזים יותר ותקנה לחברות הגז את הארכה שמתווה הפשרה אמור היה להבטיח להן.

ומה עושה ממשלת ישראל בנדון? מבזבזת לחינם 40 יום, בינתיים, בניסיון להתעקש על מתווה מיותר, ומנופפת באיום של נובל לפנות לבוררות בינלאומית, מבלי לגלות שמטרת הפניה היא להבטיח את עיכוב הלו"ז שכבר הובטח לנובל במתווה הגז.

במקום שנתניהו ושטייניץ יתקנו את המתווה המוצע כך שפירוק מונופול הגז יובטח, יוקדם, וילווה בהנחת צינור נוסף מתמר, ללא תנאי; במקום שיפנו אל נובל ודלק ויאמרו להן: "זהו המתווה, ואותו אנו מסוגלים להעביר" - מעדיפים אלה להתעקש על נייר לא רלוונטי, להביך עצמם מול הקהילה העסקית העולמית - ומשיקולי אגו צרים, לפגוע בציבור בוחריהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker