תשואה אפסית: הטעות הגדולה ביותר בהשקעות

קשה לבחור השקעה מבלי לעשות טעויות, אך השוק חייב להציג את הנתונים בצורה ברורה גם למי שאינם מביני עניין - כך מסביר סנדהיל מוליינתן, פרופסור לכלכלה מהרווארד, המתמחה בכלכלה התנהגותית

ניו יורק טיימס
סנדהיל מוליינתן

התמודדתי סוף־סוף עם חרדה של שנים: נכנסתי לחשבון של קרן הפנסיה שלי. עצם הניסיון להתחבר לחשבון, שחזור הסיסמאות ששכחתי ואיתור ההשקעות שלי, היה גרוע מספיק. אבל ברגע שהתחלתי לבחון את תיק ההשקעות שלי, התחלתי להיות עצבני.

חלק מהכסף שלי היה בקרנות נאמנות, אבל לא היה לי מושג איך בחרתי אותן. שאר הכסף היה במזומן, ולא הניב לי שום דבר. איך נתתי לכסף לשכב שם כל כך הרבה זמן? התחלתי לעבור בדאגה בין אפשרויות ההשקעה, עמוד אחרי עמוד, כשכל אחת מהן נראתה עמוסה במלל אינסופי של ז'רגון מקצועי. נדמה היה לי שצללתי לתוך חלום בלהות, שבו אני עובר בחינה מסכמת בקורס שמעולם לא למדתי ובנושא שאינני מבין. אבל זה היה אפילו מביך יותר: אחרי הכל, אני כלכלן בהכשרתי. כשמכרים חדשים שומעים לראשונה מה אני עושה למחייתי, הם תמיד שואלים "אז איפה כדאי לי להשקיע את הכסף שלי?" הלוואי שידעתי.

זו בעיה קשה שכולם מתמודדים אתה, לא משנה מה הכשרתם. לא פלא שרבים מאתנו נמנעים מלחשוב על השקעות לטווח ארוך, במיוחד על פנסיה. מחקר שפירסמה באחרונה חברת צ'רלס שוואב, מצא כי רובנו משקיעים בבחירת מכונית זמן כפול מאשר בבחירת ההשקעות שאמורות לממן אותנו במשך שנים.

פרישה רגועה לגמלאות אמורה להיות תגמול על חיים שלמים של עבודה, אך כדי להגיע לשם נראה כי אנחנו צריכים לעבור מבחן סף. אני מנסה להבין איך הגענו למצב הזה. מדוע השקעות זה דבר כל כך מסובך? מה עלינו לעשות בעניין כחברה?

השקעות הן לא תחום העיסוק של רובנו. כשחברת קרנות נאמנות שואלת במה אני רוצה להשקיע, זו לא השאלה הנכונה. זה כמו שנהג מונית בעיר שאני מבקר בה בפעם הראשונה, ישאל אותי "מאיפה כדאי לי לנסוע?" אל תשאל, פשוט קח אותי לשם. אני משלם. האם זה באמת התפקיד שלי למצוא את הדרך למלון?

אני רוצה להגיע לגמלאות עם קן מלא ביצים, שיאפשר לי להמשיך בסגנון החיים שלי ולטייל מעט. אם אני מתכוון לחסוך את מה שאני אמור לחסוך, הייתי רוצה שמישהו אחר ימצא עבורי את המסלול הטוב ביותר.

הפנסיה שהמעסיק מספק עדיין עושה את העבודה, ואם אתם בני מזל ויש לכם פנסיה כזאת — והיא יציבה — ברכות. ואולם עבור רבים, בארה"ב לפחות, זו אינה אופציה — הפנסיות נעלמות, מהרבה סיבות, ורבות מהנותרות סובלות מבעיות מימון וחשופות לפגיעות. הרחבה של הפנסיות שמספקים מעסיקים בארה"ב היא משהו שכנראה לא יקרה.

אבל האם השוק לא יכול לתקן דברים? אם אנשים צריכים לבחור את ההשקעות שלהם, מדוע השוק לא יכול לפחות להפוך את הבחירות האלה לפשוטות יותר?

שוק עם חופש בחירה גדול

עולם קרנות הנאמנות, שמהווה את הבסיס להרבה השקעות פנסיה, הוא ללא ספק שוק תחרותי. נכון לסוף 2014, היו יותר מ–20 אלף קרנות נאמנות. נוסף על כך, יש מאות תעודות סל. אף שרבות מהקרנות האלה משתייכות לכמה חברות גדולות, קשה לקרוא לכך תעשייה מונופוליסטית. יש חופש בחירה גדול למדי. השוק כנראה פועל היטב עבור צרכנים של תעשיות אחרות. יצרניות סמארטפונים, למשל, מתחרות ביניהן על ייצור ממשקי משתמש פשוטים ואלגנטיים. אם הן יכולות להפוך את התקשורת עם מיליארדי שורות קוד לפשוטה וקלילה, למה שמישהו לא יפשט את האלכימיה של עולם הפיננסים?

צילום: אי–פי

מה הופך את שוק ההשקעות לשונה כל כך ביכולת שלנו לשפוט אם בחרנו נכון? אחרי שהשתמשתי בסמארטפון במשך כמה שבועות, אני יכול כבר לומר אם הוא שווה את הכסף. לעומת זאת, ייתכן שלא אדע גם בעוד כמה עשורים (אם בכלל) אם השקעה מסוימת היתה חכמה או טפשית. האם תשואה נמוכה מעידה על בחירה זהירה או הזדמנות מוחמצת? עד שהתשובה לשאלה הזו תתבהר, כבר יהיה מאוחר מדי. אנחנו צריכים פשוט לחיות עם הבחירה הגרועה שעשינו.

נוסף על כך, היד הנעלמה של התחרות לא פועלת היטב אצל צרכנים עם הבנה מוגבלת. במקום לבטל את האפליה, השווקים לפעמים מגבירים אותה. צרכנים רבים, למשל, בוחרים קרן נאמנות לאחר שהם בודקים את התשואות שלה בשנה הקודמת, למרות אזהרות שלא כדאי להם לעשות זאת. זה יוצר מצב שבו "המנצח לוקח הכל", כשהקרנות בעלות הביצועים הטובים ביותר מקבלות את רוב המשקיעים.

אפשר היה לחשוב שזה יעודד קרנות להשיג תשואות גבוהות יותר — וזה נשמע כמו דבר טוב. אבל בפועל, זה מייצר תמריץ לקרנות לקחת סיכונים, משום שמשקיעים בדרך כלל מחליטים מה לעשות בכסף שלהם פעם אחת, ומשאירים אותו שם הרבה זמן. במציאות כזאת, האסטרטגיה הרווחית ביותר לקרנות נאמנות יכולה להיות פשוט לקחת סיכונים, בתקווה שישיגו תשואות גבוהות בטווח הקצר. זכו בהגרלת התשואות הגבוהות הזו, ותוכלו למשוך משקיעים רבים, שמהם תוכלו להרוויח דמי ניהול במשך כמה עשורים.

קבוצות גדולות של קרנות יכולות להקים כל הזמן קרנות חדשות — כל אחת מהן עם אסטרטגיית סיכון שונה. מבחינת החברות, זה יהיה כמו לרכוש כרטיסי לוטו. לא משנה לחברה אם רבות מהקרנות הן הפסדיות, כל עוד הן מגיעות מדי פעם קרוב לפסגה בדירוגי ביצועים. ואולם מבחינת הצרכנים של הקרנות האלה, זו הצעה נפסדת.

חינוך צרכנים לרכישות טובות יותר נשמע כמו רעיון טוב, אבל דוגמה מההיסטוריה הלא רחוקה ממחישה את הבעיה הטמונה בכך. במשך זמן רב, עצת השקעה פשוטה שניתנה לצרכנים היתה "לקנות קרן מדדית". קרנות מדדיות הן מוצר סטנדרטי ביותר — מעקב אחר מדד המניות S&P 500 לא מצריך הרבה ניהול. כמעט כל הקרנות המדדיות היו בהתחלה זולות, וגם הציעו גיוון נפלא. צרכנים קנו קרנות מדדיות, והשוק הגיב בכך שייצר עוד מאות כאלה. כמעט כל תעודות הסל הן קרנות מדדיות.

ואולם השוק גם הגיב בגביית דמי ניהול גבוהים על המוצר הסטנדרטי הזה. ב–2004, עלי הורטקסו וצ'ד סיוורסון, כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, מצאו כי בקרנות מדדיות דמי הניהול היו מגוונים לא פחות מאשר בקרנות שהצריכו ניהול אינטנסיבי יותר. זה לא דבר שיש לזלזל בו: תשלום של 1% נוסף בכל שנה יכול להוריד משמעותית את התשואות לאורך חיים שלמים.

כללי אצבע שנשמעים בהתחלה מבוססים, יוצרים נישות למוצרים גרועים, כמו קרנות מדדיות יקרות, שמוחקים את ערך העצה. בקיצור, השוק מגיב לחינוך בניסיונות לחתור תחתיו. לכל עצה פשוטה יש עקב אכילס — והשווקים יודעים היטב איך למצוא אותו.

אז למה לא להסתמך על עצות פיננסיות? נראה כי רבים משתוקקים לקבל עצה טובה. בשנה שעברה העליתי לטוויטר ציוץ: "רוצים עצות פיננסיות? @haroldpollack מחלק אותן בחינם, בצורת כרטיסייה". ציינתי כי הכרטיסייה של פולאק מכילה תשע עצות פשוטות, כמו "אף פעם אל תיקנו או תמכרו נייר ערך בודד. האדם בצד השני יודע על הדברים האלה יותר מכם".

אנשים מבוגרים מתעמלים
לפרוש לפנסיה בכבודצילום: ג'וינט ישראל

הפופולריות של הציוץ הזה המחישה לי את הצמא לעצות. ואולם אף שיש לו שוק גדול, הרבה סיכונים טמונים בייעוץ פיננסי.

באחד המחקרים שערכתי עם הכלכלנים מרקוס נות' מאוניברסיטת המבורג ואנטואנט שור מ–MIT, ניסינו לאמוד את איכות העצות בשוק ההון. עשינו זאת באמצעות שליחת לקוחות סמויים ליועצים פיננסיים. הלקוחות שלנו קיבלו עצות גרועות בכל קנה מידה אפשרי. נאמר להם להשקיע את כספם בתיקי השקעות מאוד לא מגוונים, שגם היו יקרים. היתה זו העצה הגרועה ביותר משני העולמות — סיכון גבוה ותשואות נמוכות. אבל הכי הזדעזענו במקרים שבהם הלקוחות שלנו התחילו עם תיקי השקעות מגוונים למדי וזולים. אפילו במקרים אלה, נאמר להם להשקיע בדברים אחרים — שהיו בבירור גרועים יותר.

המטרה כאן אינה לערער על כל היועצים. המחקר בחן יועצים שלא גבו כסף מלקוחותיהם ישירות. הייעוץ שלהם ניתן בחינם, והיה בסטנדרטים נמוכים מאוד — הוא צריך היה רק להתאים להם במובן הרחב של המלה. מבחינה משפטית, מותר היה ליועצים לכוון את הלקוחות למוצרים שהם עצמם מרוויחים מהם.

יועצים שגובים כסף באופן מפורש על הייעוץ שלהם, מחויבים בסטנדרטים גבוהים יותר. משרד העבודה האמריקאי הציע באחרונה כלל שמחייב יועצים פנסיוניים בתקן של נאמנות. ואולם בינתיים הכללים פחות הדוקים.

גם ייעוץ פיננסי טוב קשה ליישם

אם אתם מחפשים ייעוץ פיננסי, שאלו את עצמכם שאלה פשוטה אחת: "אם אני לא משלם ליועץ הזה, מאיפה הוא מקבל את כספו?" אם אתם לא יודעים את התשובה, יש לכם בעיה. האם אפשר לעשות משהו בעניין? דרישה רגולטורית שלכל היועצים תהיה חובת נאמנות ללקוחותיהם, תהיה התחלה מצוינת. אבל אפשר לעשות יותר.

אפילו אם אנחנו מקבלים ייעוץ פיננסי טוב, לפעמים קשה ליישם אותו — לחסוך יותר ולצרוך פחות זה בערך כמו ללכת יותר לחדר הכושר ולאכול פחות. יש אנשים שעושים זאת בקלות, אך רבים מתקשים בכך. מחקר שערך באחרונה Ideas42, ארגון ללא מטרות רווח למדעי ההתנהגות שסייעתי להקים, הראה כי תזכורות ותוכניות עם ברירות מחדל טובות יכולות לסייע להבטיח שעצות טובות אכן מיושמות. אנשים בתוכניות ניסיוניות מתוכננות היטב, שמקבלים ייעוץ טוב והרבה תזכורות, נוטים לחסוך יותר. אפשר להתחיל עם יותר תוכניות כאלה. בשוק ההשקעות עצמו, סטנדרטים טובים יותר יכולים לשפר את חיינו.

כשאנחנו קונים דיסק און קי או נתב אלחוטי למחשב, למשל, אנחנו אולי לא יודעים בדיוק איך הם עובדים, אבל אפשר להניח שהם יתאימו לנו, משום שהתעשייה אימצה סטנדרטים שיבטיחו שזה יקרה. דמיינו לעצמכם את הסיוט שברכישת מוצרים אלקטרוניים שאינם מתאימים זה לזה, או בעלי שמות שונים. סטנדרטיזציה היא מה שמאפשר לצרכנים חסרי ידע לערוך קניות מושכלות של מוצרים מורכבים.

צילום: איור : אילה טל

מבחינת קרנות נאמנות, סטנדרטים משופרים ותוויות טובות יותר עשויים להפוך את הבחירה לפשוטה יותר. תארו לעצמכם, למשל, שהתווית "קרן עם תקן של מדד S&P 500" תהיה בשימוש רחב כדי להבהיר שהיא עומדת בקריטריון מסוים בכל הנוגע לשקיפות בתמחור, דמי ניהול נמוכים והגבלה על עלויות המסחר. צרכנים שקונים את הקרן הזאת, יידעו מה הם מקבלים.

חברות יהיו חופשיות להציג קרנות חדשות וחדשניות, בדיוק כפי שחברת אלקטרוניקה יכולה להשיק מוצרים חדשים, שאינם מתאימים ל–USB, למשל. ההגבלות רק ימנעו הצגה של מוצרים כמשהו שונה לגמרי.

אז מה עושים עכשיו? זאת כבר החלטה שלכם, למרבה הצער. אבל אני יכול לומר לכם מה אני עשיתי. בחרתי קרן פנסיה קצובה בזמן (Target retirement fund). בקרנות האלה, צריך פשוט להחליט על שנת פרישה מיועדת. ככל שמזדקנים, ומתקרבים למועד הפרישה שנקבע, הקרנות האלה מסבות אוטומטית את האחזקות ממניות בסיכון גבוה יותר לאג"ח בסיכון נמוך יותר.

בדיוק כמו העצה הפשוטה של קניית קרנות מדדיות, גם העצה הזו אינה מושלמת. אם כולם יתחילו לקנות את הקרנות האלה, כמה זמן יעבור לפני שהתנאים האלה ימשכו חברות שמייצרות מוצרים יקרים ולא כל כך יעילים? למעשה, ייתכן שזה כבר קרה.

כפי שפיירלואיג'י בלדוצי וג'ונתן רויטר כתבו במחקר שפורסם באחרונה, כמה מהקרנות הקצובות בזמן כבר נוקטות כנראה גישה יקרה יותר של השקעה במניות: הן משיגות מגוון רחב של תשואות וסיכונים לאורך השנה. כתוצאה מכך, הייתי זהיר מספיק לוודא כמה דברים לגבי הקרן שבה בחרתי. ראשית, וידאתי שהמניות שבהן מחזיקה הקרן נכללות במדד פשוט ורחב, כמו S&P 500 או ראסל 2000. שנית, וידאתי שהעלויות נמוכות מאוד — דמי הניהול השנתיים נמוכים מ–0.2%. אם דמי הניהול אינם ברורים, או אם הם גבוהים מכך, היזהרו.

אפילו כשכבר הייתי חמוש בידע הזה, היו כמה מהמורות. ראשית, בחירת מועד הפרישה העלתה כמה תהיות קיומיות. היות שהקרנות מגיעות בכפולות של חמש שנים (2025, 2030 וכן הלאה), בחרתי בשני מועדים שיותירו לי מרחב תמרון מנטלי ("אני לא קרוב לפרישה", אמרתי לעצמי, כשבחרתי קרן אחת. "אולי ארצה לפרוש מוקדם יותר", אמרתי לעצמי כשבחרתי את השנייה).

אחר כך התפתחה בעיה נוספת: חששתי שבחירה של סוג אחד בלבד של קרן אינה זהירה מספיק. הכלכלנים שלמה בן־ארצי מ–UCLA וריצ'רד טלר מאוניברסיטת שיקגו מתייחסים לדחף לקנות סוגים רבים של מניות כ"גיוון נאיבי". קרן אחת יכולה להיות מספקת בהחלט, אם היא מגוונת. מה שיש לו תחושה של סל אחד, הוא בעצם הרבה סלים מגוונים.

שמחתי להתגבר על המכשול האחרון הזה. חוויתי סוג של אופוריה, ששמור בדרך כלל להישגים גדולים. הלקח הגדול ביותר, כפי שהבנתי, היה לקח שאני כל הזמן מתמודד אתו: המחיר הגדול ביותר של הפחד הוא שיתוק.

קל לעשות טעויות בבחירת השקעות. אבל בניסיון להימנע מטעויות, עשיתי את הטעות הגדולה ביותר. ככל שהתמהמהתי, הכסף שלי לא הושקע בדבר והניב תשואה אפסית. זו כמובן לא הדרך לפרישה מאושרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker