האם יש סיכוי שהבנק ימסור עליכם מידע בתגובה לפניה של עיתונאי? - שוק ההון - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם יש סיכוי שהבנק ימסור עליכם מידע בתגובה לפניה של עיתונאי?

ממכירת תיק ההשקעות של דן חלוץ ערב מלחמת לבנון השנייה ועד ההודאה של בנק לאומי בחובותיו של אליעזר פישמן - חובת הסודיות הבנקאית מתאימה את עצמה לנסיבות ולאינטרסים ■ עו"ד אופיר נאור: "הבנקים משתמשים בסודיות רק כשנוח להם, באופן סלקטיבי על גבול המניפולטיבי"

15תגובות

כתבים כלכליים מכירים את הנוהל: כשהם פונים לקבל תגובה מהבנק על מצבו של לקוח, הם נענים בתשובה האוטומטית - "הבנק אינו מגיב בענייני לקוחותיו". תגובה זאת נמסרת גם אם מצב ההלוואות שנטל אותו לקוח מהבנק כבר מתואר בפירוט בעיתונות. גם אם לעתים מתנהלות שיחות רקע בין הבנק לכתב, באופן רשמי לא תהיה התייחסות לעניין.

לכן היה מפתיע לגלות לפני כשבועיים את ההודעה הבאה של בנק לאומי ביחס לחובותיו של אליעזר פישמן כלפיו, המסתכמים בכ-1.5 מיליארד שקל, על פי הערכות כמובן: "בהמשך לפניות מרובות מאמצעי התקשורת", נכתב בהודעה, "מאשרת לאומי פרטנרס (חברה בת של הבנק; ש"ש) כי בעקבות התעניינות של מספר רב של גופים ברכישת חוב של חברות פרטיות בבעלותו של פישמן לבנק לאומי - חוב המגובה, בין היתר, בכ-40% ממניות חברת כלכלית ירושלים - פנה אליה לאומי בבקשה כי תנהל במסגרת שירותי הבנקאות להשקעות שלה תהליך מסודר של התנהלות מול הגופים המתעניינים האמורים, שכוללת בין היתר פתיחה של חדר מידע במטרה לקדם את מכירת החוב במהלך השבועות הקרובים".

ההודעה הזאת מפתיעה משתי סיבות: מכיוון שלאומי אישר שהחברות הפרטיות של פישמן לוו כספים מהבנק, הוא אף מפרט על הבטוחות שהעמיד פישמן ביחס לחובות של החברות האלה; ומכיוון שלאומי הודיע כי יפתח חדר מידע שבו ייתן מידע על החברות הפרטיות של פישמן.

האם מדובר בהפרת סודיות כלפי הלקוח פישמן? האם ייתכן כי בנק לאומי ימסור מידע על חוב לקוח שלו בלי לקבל את אישורו? בבנק לאומי השיבו לשאלה זו כי "בתגובה לשאלות עיתונאים, מסר הבנק מידע שכבר פורסם". אולם האם העובדה שהמידע כבר פורסם היא עילה טובה מספיק להפר חיסיון בנק־לקוח? והאם מידע שפורסם באופן רשמי דינו כמידע שפורסם באופן לא רשמי?

לצד סוגיית הסודיות הבנקאית מתעוררת שאלה נוספת מהודעת לאומי, והיא האם לאומי אכן פועל בנחישות לגביית החוב מפישמן או שמדובר בהתנהלות תקשורתית בלבד.

עו"ד אופיר נאור מפקפק בכוונות הבנק ומטיח ביקורת גם באופן שבו הבנקים מתנהלים ביחס לסודיות הבנקאית של הלקוחות. "סודיות בנקאית היא כלי שהבנק משתמש בו רק כשנוח לו באופן סלקטיבי, על גבול המניפולטיבי. כשהבנק לא רוצה לחשוף עצמו לביקורת על האופן שבו הוא מתנהל, הוא נאחז בסודיות הבנקאית ומנסה להפוך אותה לקדושה. כך היה במקרה של בנק הפועלים והאופן שבו נתן סכום צנוע של 150–200 מיליון שקל לחברת טומהוק בקצה של פירמידה עסקית של נוחי דנקנר, וגם בסיפור של בנק לאומי שהלווה לגנדן. זה מניפולטיבי, כי לכאורה זה בא מעיקרון של שמירה על הלקוח, אבל ברגע שיש לבנקים ויכוח עם הלקוח - הדבר האחרון שמעניין אותם זה סודיות בנקאית. פתאום הקדושה מתפוגגת".

נאור ייצג בעבר ביחד עם עו"ד רנן גרשט את המפיק שי נשר, שדרש מבנק הפועלים לחשוף את הפרוטקולים של הוועדה שדנה במתן אשראי לחברות הפרטיות של דנקנר. השופט חאלד כבוב מבית המשפט המחוזי מרכז נענה לדרישת נשר, והורה לבנק להעביר לידיו את הפרוטקולים - אך בסופו של דבר בית המשפט העליון הפך את החלטת כבוב. הסודיות הבנקאית אמנם היתה נדבך מרכזי בטענות הבנק, אך לא היא זו שהכריעה את הכף בסופו של דבר, אלא טענת בית המשפט העליון שלפיה התובעים לא סיפקו תשתית ראייתית מספיקה.

"אני לא בקיא בסיפור של פישמן, אבל זה נשמע כאילו הבנק לחוץ כי נתן שוב מאות מיליוני שקלים לחברות בקצה פירמידה ללא ביטחונות מתאימים ופתאום נעלמת לה הסודיות הבנקאית", אומר נאור. "אבל זה לא רק אצל פישמן. כשלוקחים חייב להליך משפטי מפירים בן רגע את הסודיות - זה קורה לאלפי חייבים רגילים, וזה מה שקורה גם במקרים של עיקולים. אם היו מתנהגים עם דנקנר, למשל, כמו עם חייבים רגילים, אז החובות שלו היו חשופים לעיני כל. כך קורה עכשיו עם מוטי זיסר".

רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי
עופר וקנין

הבנקים מעדיפים את הגישה הזהירה

על רקע הודעת לאומי מעניין להיזכר במקרה אחר: לפני קרוב לשנה פירסם יונתן קוטנר, די.ג'יי ובנו של המוזיקאי יואב קוטנר, פוסט בפייסבוק. קוטנר פירט בו על חוב שלו לבנק הפועלים אותו התקשה להשיב, שתפח בכ-50% בעיקר בשל התנהלות הבנק מולו ועל תלאותיו מול עורכי הדין ששלח אליו הבנק והליכי ההוצאה לפועל. קוטנר לא חסך בפרטים אודות מצבו הפיננסי וחובותיו, אבל כשהבנק התבקש להגיב, הוא בחר לשגר לתקשורת את התגובה המקובלת של בנקים ביחס ללקוחותיהם - לפיה הוא אינו מגיב. בבנקים, הסבירו לנו אז גורמים במערכת הבנקאות, מעדיפים לנקוט גישה זהירה מאשר להפר את הסודיות מול הלקוחות, גם אם הלקוחות בחרו מיוזמתם לוותר על הסודיות.

הבנקים גם הקפידו שלא להגיב באופן רשמי על ידיעות הנוגעות לטייקונים רבים שחבו להם מאות מיליונים רבים של שקלים, כמו מוטי זיסר, יוסי מימן, לב לבייב ונוחי דנקנר, גם בשעה שבעיתונות הכלכלית דנו לעתים במפורט בחובות הפרטיים שלהם למערכת הבנקאות. במקרה של דנקנר, כשבעלי מניות בבנקים דרשו לחשוף את פרוטוקולי הוועדות שדנו במתן אשראי לדנקנר, אחת הטענות המרכזיות של הבנקים בהתנגדותם לכך היתה חובתם בסודיות כלפי הלקוח.

כך, למשל, כתב בנק הפועלים בתגובה לדרישה לגלות פרוטוקולים של הוועדות שדנו באשראי לחברת טומהוק שבשליטת דנקנר: "הסודיות כלפי הלקוח היא מאושיות הבנקאות, אחת החובות המרכזיות של הבנק כלפי לקוחו".

הבנק גם ציטט מהספר "דיני בנקאות" מאת פרופ' רות פלאטו־שנער: "הסודיות הבנקאית חלה על כל ענייני הלקוח ועל כל הפעולות והעסקות הבנקאיות שהוא מבצע - אישיות או עסקיות. גם שמו ומענו של הלקוח ועצם העובדה שללקוח יש חשבון בבנק אסורים בגילוי. לעניין זה משמעות מיוחדת בענייננו לנוכח העובדה שעסקינן בחברה, שעל פי הנטען בבקשה עצמה היא חברה פרטית, שדו"חותיה ונתוניה נשמרים על ידי בעליה בסודיות ואינם מפורסמים בפומבי".

שרון בוקוב

גם בנק לאומי השיב באופן דומה לתביעה של בעל מניות בשם אברהם ברק, באמצעות עוה"ד אבירם יצחק ושחר בן מאיר, שדרש ממנו לחשוף את הפרוטוקולים של הוועדות אשר החליטו על העמדת האשראי לחברת גנדן של דנקנר. לאומי ציטט מפסק דין של בית המשפט העליון, לפיו "עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק כי לא ייתן להם פומבי".

לאומי הבחין אף הוא בין החברות הפרטיות של דנקנר - ובהן גנדן - לבין החברה הציבורית שלו, אי.די.בי, והדגיש כי החברות הפרטיות הן כאלה שפרטיהן חסויים ודו"חותיהן אינן מפורסמים לציבור.

אם הבנקים עומדים מאחורי הטענות שהעלו במקרה של דנקנר - האם פירוש הדבר שנהגו שלא כשורה במקרה של פישמן? אולי לפישמן מגיע פיצוי כספי מבנק לאומי בשל הפרת הסודיות? ובמה שונה דנקנר מפישמן בהקשר זה? הרי לשניהם הלווה הבנק מאות מיליוני שקלים - לחברות הפרטיות והציבוריות שלהם - ושניהם היו בעלי מניות בתקשורת: דנקנר החזיק בעבר בעיתון "מעריב", ופישמן הוא הבעלים של העיתון "גלובס" ומחזיק במניות ב"ידיעות אחרונות".

פישמן הוא אחד הטייקונים התקשורתיים ביותר בישראל - לא רק בשל אחזקותיו בענף העיתונות, אלא גם מפני שבדרך כלל הוא עונה ישירות על שאלות ששואלים אותו עיתונאים, ללא חומות של אנשי יחסי ציבור, מנהלים ועורכי דין. עם זאת, הפעם הוא סירב לענות על שאלותינו בעניין זה: האם הסכים שבנק לאומי ידווח כי הוא בעל חוב לבנק בחברות הפרטיות שלו, מה הגיבוי שהעמיד לחברות אלה, כלומר מהם הביטחונות על החוב והאם הסכים לפתיחת חדרי המידע.

לא עבירה פלילית

עופר וקנין

הפרת סודיות בנקאית על ידי הבנקים היא חריגה מאוד. אמנם אין מדובר בעבירה פלילית, שכן הסודיות הבנקאית אינה מעוגנת בישראל בחקיקה, בניגוד לשווייץ, למשל. ואף על פי כן, עובד בנק שמדליף מידע על לקוח מסתכן בעבירה על חוק הגנת הפרטיות, שדינה יכול להיות אף מאסר של שישה חודשים. לקוח שסבור שסודיותו הופרה יכול לתבוע את הבנק, ויהיה עליו להוכיח כי נגרם לו נזק.

דוגמה מוכרת לתביעה כזאת היא פרשת תיק המניות של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. מיד עם סיום מלחמת לבנון השנייה, חשף עיתון "מעריב" כי שלוש שעות לפני שהתחילה המלחמה, הורה חלוץ למנהל ההשקעות שלו בבנק לאומי למכור את תיק ההשקעות שלו. חלוץ זעם על הפרסום, וטען כי מישהו בבנק הדליף את הפרטים. הוא איים בהגשת תביעה נגד הבנק. עובדי הסניף שבו נוהל חשבונו של חלוץ נשלחו לבדיקות פוליגרף, אך נמצאו דוברי אמת. למרות זאת, הסכים לאומי לפצות אותו ב-150 אלף שקל, שאותם תרם חלוץ.

לפני כמה חודשים חשף אורי רוזן, כיום מנכ"ל האתר מאקו של קשת ובעבר ראש מערכת החדשות של "מעריב", את המקור שלא היה. בספר שפירסם גילה רוזן כי המקור לידיעה שפירסם אז כתב "מעריב" יהודה שרוני לא היה עובד בבנק, אלא אדם ששמע במקרה שיחה בין שתי פקידות בסניף. אחת מהן שאלה את רעותה מה דעתה על כך שעמיתם, יועץ השקעות בבנק, קיבל ביום פרוץ המלחמה טלפון מהרמטכ"ל שבו ביקש למכור את תיק המניות.

החריגים של הסודיות הבנקאית

לדברי פלאטו־שנער, ראש המרכז לדיני בנקאות המכללה האקדמית נתניה, הסודיות היא אחד העקרונות החשובים ביותר בתחום הבנקאות, אבל יש לה חריגים, שבהם מתאפשר לבנק לגלות מידע. חריג ראשון הוא הסכמת הלקוח. פלאטו־שנער סירבה להתייחס להודעת בנק לאומי על פישמן, אבל הסבירה באופן כללי כי "יש ויכוח אם הסכמה צריכה להיות מפורשת או יכולה להיות מכללא, כלומר הסכמה לא מפורשת". לדבריה, "לפעמים מהנסיבות וההתנהגות של הלקוח אפשר להבין שהוא מסכים לחשיפת מידע אודותיו, אבל בנק זהיר לא יסתמך על כך ויחתור להשיג הסכמה בכתב".

פלאטו־שנער מוסיפה כי אם המידע פומבי, מתפרסם במקורות רשמיים וידוע לציבור, הרי שהסודיות אינה חלה עליו - אך לא כך אם המידע מופיע בתקשורת. לדבריה, במקרה כזה, אם היתה יועצת משפטית של הבנק, היתה מייעצת לו שלא לקחת סיכון ולגלות את המידע רק בהסתמך על כך שפורסם בתקשורת.

לדברי פלאטו־שנער, חריג שני לסודיות הבנקאות הוא מקרה שבו יש הוראת דין המחייבת גילוי. במקרה כזה, לא רק שמותר לבנק לדלות מידע על לקוחותיו, אלא הוא מחויב בכך. דוגמה בולטת לכך היא חוק איסור הלבנת הון. "עם השנים, יותר ויותר הוראות נחקקות שמחייבות גילוי מידע שלילי וגם חיובי", אמרה.

חריג שלישי נקבע בפסיקה הישראלית ובחוק הגנת הפרטיות, ולפיו, אם יש אינטרס ציבורי שמחייב את גילוי המידע, הוא עשוי לגבור על הסודיות הבנקאית. לדברי פלאטו־שנער, "זה חריג עמום. הדוגמה היחידה שמצאתי היא באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה לקוח שסחר עם המשטר הנאצי, והבנק הרגיש חובה ציבורית לגלות את הדבר. אני לא מציעה לבנק זהיר להשתמש בזה. כיום, מכיוון שהרחיבו את חובות הגילוי, ממילא אם קיים אינטרס ציבורי שמחייב גילוי הוא מעוגן בחוק. השאלה היא גם מה זה האינטרס הציבורי. בנק לא אמור לקחת סיכון בעניין זה ולומר שטובת הציבור מחייבת חשיפת מידע. קבוצות חברתיות, לעומת זאת, יכולות אולי לנסות להשתמש בסעיף הזה כשירצו לדרוש מידע מהבנק".

החריג הרביעי הוא כשאינטרס הבנק מחייב גילוי מידע, למשל כשבנק תובע לקוח על החוב. במקרה כזה, בכתב תביעה ניתן לפרט את הנתונים שהבנק חייב לפרטם, וכך גם בהגשת בקשת עיקול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#