מהפכת הטכנולוגיה עובדת לטובת העשירים - ולא לטובת ההמונים

בעבר חברות הטכנולוגיה רצו להביא את המהפכה להמונים - אבל החברות שמוקמות בימים אלה מעוניינות בעשיית רווחים מהירים, ופונות רק לעשירים ■ "תעשיית הטכנולוגיה של סן פרנסיסקו ממוקדת בפתרון של בעיה אחת: מה אמא לא עושה בשבילי יותר?"

ניו יורק טיימס
פרהד מנג'ו

תעשיית הטכנולוגיה התרגלה לחשוב בגדול. כבר ב-1977, כשמחשבים אישיים היו יקרים ונראו כמו קופסאות מסתורין לא פרקטיות, שלא מעניקות שום יתרון לעסקים, עבדו ביל גייטס ופול אלן הצעירים לקראת העתיד, שבו "יהיה מחשב על כל שולחן עבודה ובכל בית". בסוף שנות ה–90, כשממש לא היה ברור שמישהו ירוויח שקל ממנוע חיפוש לא שגרתי, מייסדי גוגל הנועזים כבר תיכננו איך לסדר כל פרט מידע בכדור הארץ, ולהפוך אותו לזמין לכולם - ובחינם.

החלומות שלהם היו גדולים: מייסדי מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק ויתר ענקיות הטכנולוגיה של ימינו, לא רצו לחבר רק אנשים מסוימים לעתיד שהן חזו. הן לא רצו להגיע רק אל העשירים, רק אל האמריקאים או רק אל העולם המערבי. החברות תיכננו שינוי מהותי באופן שבו מתנהלים עסקים בעולם, כדי להפוך את הבלתי־אפשרי למציאות עבור כולם. אבל מה קרה לחזון הגדול והדמוקרטי של תעשיית ההיי־טק?

שוב אנו עדים לתקופה טובה של תעשיית הטכנולוגיה, אבל אין הרבה סימנים לכך שהפירות של התקופה הזאת מגיעים להמונים.

מייסדי מאנצ'רי, טרי טראן (מימין) וקונרד צ'וצילום: בלומברג

התנופה בתעשיית ההיי־טק מאופיינת בעלייה בשירותים בהתאמה אישית, שמיועדים לעשירים ולצעירים. בעזרת כמה הקשות על הטלפון ותמורת תשלום, הסטארט־אפים החמים בעולם יכולים להעניק לבני המאיון העליון את התחושה שהם באלפיון העליון. השירותים האלה מאפשרים לעשירים ליהנות משירותי בישול, ניקיון, נסיעות ושירותים נוספים. או כפי שאחד ממבקרי התופעה הזאת צייץ בטוויטר: "תעשיית הטכנולוגיה של סן פרנסיסקו ממוקדת בפתרון של בעיה אחת: מה אמא לא עושה בשבילי יותר?"

אף שנראה כי הסטארט־אפים מתמקדים כיום בעשירים, בעולם הטכנולוגיה המחירים יורדים עם הזמן. מחשבי־העל של שנות ה-60 נהפכו למחשבים האישיים של שנות ה–80, שבתורם נהפכו לסמארטפונים של 2010. העשירים מסבסדים את כל האחרים. אלמלא היו הפראיירים ששילמו 10,000 דולר עבור מחשבי המק הראשונים, לא בטוח שאפל היתה שורדת כדי לייצר את האייפון ולהביא להמונים את עידן מחשבי־העל בכל כיס.

כך מגנים על עצמם הסטארט־אפים החדשים, שמציעים שירותים בהתאמה אישית: אם תחזיות הצמיחה הוורודות שלהם יתממשו, הם יוכלו להוריד את המחירים ולשנות באופן קיצוני את רמת החיים של ההמונים. זה חזון מתקבל על הדעת, אבל לא סביר שיתממש. כדי להגיע להמונים, כל מה שהחברות האלה עושות צריך לעבוד בדיוק לפי התכנון, וההצלחה שלהן תצטרך להזין את עצמה. בעולם הטכנולוגיה, זה קורה רק לעתים נדירות.

הבישול היומיומי דורש יותר מדי זמן וכסף

שתי חברות שנחשבות לאב־טיפוס של שירותים בהזמנה אישית, איפשרו לי לחקור באחרונה את המודלים הכלכליים שלהן ולהבין איך הן עשויות להגיע להמונים. החברה הראשונה היא שאדל (Shuddle) - סטארט־אפ שיוצר שירות הסעות לילדים, ואמור לקחת את הזאטוטים שלכם לבית הספר או לחוג כדורגל, בדומה לשירות ההסעות של אובר למבוגרים. החברה השנייה היא מאנצ'קי (Munchery) - שירות למשלוח מזון איכותי (מעין שף פרטי מותאם אישית). שתי החברות התנגדו לטענה שהן בונות שירות לעשירים, והסבירו בפירוט איך הן מתכוונות לשרת את ההמונים ולהוריד את המחירים שלהן.

"בפעם הראשונה שאתה מזמין את השירות, הוא די יקר", אומר טרי טראן, מנכ"ל ומייסד מאנצ'רי. "אבל יש לנו משימה להנגיש אוכל טוב לכולם בכל מקום, ואם נאכיל רק את החלק העליון של מעמד הביניים, או אנשים עשירים מאוד, לא נגשים את המשימה שלנו".

טראן הודה שהמחירים לא נמוכים מספיק כדי להנגיש את מאנצ'רי לכולם, אבל לדבריו, המודל העסקי יאפשר ליותר ויותר אנשים להשתמש בשירות. מאנצ'רי, שהוקמה ב–2010, פועלת באזור סן פרנסיסקו, סיאטל, ניו יורק ובקרוב תפעל גם בלוס אנג'לס. מנה ראשונה במאנצ'רי עולה בערך 11 דולר, וארוחת ילדים בסביבות 6 דולרים. בתוספת עמלת משלוח של 3 דולרים, ארוחת ערב למשפחה בת ארבע נפשות עולה 37 דולר. המחיר הזה עומד בהשוואה למחיר ארוחה ברשת מזון מהיר, כמו למשל צ'יפוטלה, שהוא 25 דולר, לא כולל עלויות נסיעה.

ואולם כמו חברות מסחר מקוון רבות, טראן טוען כי למאנצ'רי יש יתרונות רבים על פני מסעדות, שיכולים לסייע לו להוריד את המחירים. הוא קונה כמויות גדולות של מצרכים איכותיים, משתמש במטבח שממוקם באזור נידח של העיר, ומשתמש בטכנולוגיות בישול מתקדמות, שמקטינות את עלויות העבודה.

טראן מבטיח כי בתוך כמה חודשים, מנות של עוף, דגים או בקר במאנצ'רי יעלו פחות מ–10 דולרים, ומנות פסטה יעלו 7 דולרים. בטווח הארוך, הוא סבור כי רמת המחירים תתחרה בזו של רשתות המזון המהיר, ושהבישול הביתי יהיה יקר לעומת השירות שיציע. "אם תרצה לרכוש את אותם מצרכים איכותיים שבהם אנחנו משתמשים ולבשל אותם בבית, רק הרכיבים יעלו לך יותר", הוא אומר.

חובבי אוכל עשויים אולי ללעוג לרעיון של מאנצ'רי, אך לטענת סוציולוגים, עבור משפחות רבות בעלות הכנסה נמוכה או בינונית בארה"ב בישול יומיומי דורש יותר מדי זמן, תכנון וכסף. אם מאנצ'רי תוכל לספק ארוחת ערב ראויה במחירים דומים לאלה של ג'אנק פוד, מבלי שזה ידרוש זמן רב, השירות שלה יהיה שימושי מאוד גם לכל מי שהוא לא מיליונר.

"אם יש חברות איכותיות שפועלות ממניעים מסחריים ויכולות לספק דברים כמו מזון בתפוצה רחבה, ואנו נוכל לרכוב על ההצלחה שלהן, זה יהיה הישג ענק", אומרת האנה קלהון, מנהלת ארגון בלו רידג' לאבס, שמקדם פיתוח מוצרי טכנולוגיה לבעלי הכנסות נמוכות.

לא כולם יכולים לעמוד במחירי השירותים

באופן דומה אפשר לבחון גם את שאדל, שנוסדה על ידי ניק אלן, שהקים גם את חברת שיתוף הנסיעות סייד־קאר. לדבריו, הוא ניסה לפתור את אחת הבעיות של ההורות המודרנית: ההורים עובדים, וצריך להסיע את הילדים הביתה, לבית הספר או לפעילויות אחרות - וכל זה דורש זמן וכסף. השירות של שאדל זמין אך ורק לילדים שלא זקוקים יותר למושב בטיחות, וכמה הורים שהשתמשו בשירות התלהבו ממנו.

"זה מדהים שיש מישהו אחר שמסיע את הילדים בזמן שאני מכינה ארוחת ערב, ואז כולם אוכלים ארוחת ערב בשעה הגיונית", אומרת רנה די־אוריו, אמא לשלושה ילדים, המתגוררת באזור סן פרנסיסקו ומשתמשת כבר כמה חודשים בשאדל. די־אוריו, מנכ"לית של הוצאה לאור של ספרי ילדים, טוענת כי לדעתה השירות הזה זול יותר מאלטרנטיבות אחרות, כמו להעסיק בייביסיטר לשעה כדי שתנהג במכונית, אבל היא גם מודעת לכך שלא כולם יכולים לעמוד במחיר המבוקש.

כיום, רוב ההורים משלמים לשאדל 12–15 דולר לנסיעה - מחיר גבוה יותר משירותים מקבילים, כמו זה של אובר, והרבה יותר מעלות השימוש בתחבורה ציבורית. העלות הגבוהה נובעת בחלקה מהמורכבות של השירות. שאדל בוחנת את הנהגים שלה באופן קפדני הרבה יותר מחברות שיתוף נסיעות אחרות, והיא דורשת גם שיהיה לנהגים ניסיון בטיפול בילדים. שאדל גם מחייבת הורים להזמין את השירות מראש, כדי להבטיח שיהיה נהג זמין באזור הפרברים. נוסף על כך, הילדים חייבים לשאת עליהם טלפון סלולרי. החברה גם משתמשת בתוכנה שבוחנת את אופי הנהיגה של כל אחד מנהגיה.

ואולם אלן מתכנן להוריד את המחירים של שאדל באופן דרמטי, באמצעות נסיעות משותפות. ככל ששאדל תגדל, היא תלמד עוד על הרגלי הנסיעה של המשפחות המקומיות - כך שהחברה תוכל לארגן איסוף של כמה ילדים במכונית אחת, והדבר יוריד את המחיר באופן משמעותי. "הייתי שמח להסיע את הילדים שלכם לבית ספר בכל יום תמורת 5 דולרים - מחיר שכבר מתקרב למחיר של אוטובוס", אומר אלן.

דבר אחד עדיין אינו ודאי: האפשרות שחברות הסטארט־אפ האלה בכלל יגיעו לשלב שבו הן יוכלו לשרת את ההמונים. עם זאת, גם אם שאדל ומאנצ'רי לא יורידו מחירים כדי שיוכלו לשרת את מעמד הביניים, הן ראויות לשבח על המאמץ שלהן, כי הן לפחות לא מתמקדות רק בעשירים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker