איך מטפלים בבנקים בלי לגעת בעובדים?

גם אם יתגלה כקוסם, כחלון לא יצליח להוביל רפורמה משמעותית במערכת הבנקאות

סיון איזסקו

יו"ר מפלגת כולנו, משה כחלון, יצא אתמול להגנת עובדי בנק הפועלים, ואמר כי "קשה שלא לחוש זעם על הסתירה שבין רווחי עתק של הבנק הגדול בישראל, אחד מהבנקים בדואופול הבנקאי, לבין הכוונה של הבנק לפטר 600 עובדים: לא מדובר בהתייעלות. מדובר בחזירות. בנק שמרוויח בשנה 2.74 מיליארד שקל על גב הציבור, מוטב שלכל הפחות ישמור על עובדיו, שהם הנכס החשוב ביותר שלו. בכוונתי לטפל בתופעה המכוערת הזאת עם היכנסי למשרד האוצר. חשוב מאוד שבנק ירוויח, אבל לא על גב הציבור - ולא על חשבון העובדים".

האמירה של כחלון מפתיעה מאוד. כולנו, המפלגה של כחלון, מיתגה את עצמה עד כה כמי שמתכוונת להוביל רפורמות במערכת הבנקאות בפרט ובמשק הישראלי בכלל - בדומה לאופן שבו הוביל כחלון רפורמה בשוק הסלולר לטובת הצרכן.

כל רפורמה שתבוצע במערכת הבנקאות תחייב את הבנקים להתייעל. חלק ממבנה התעסוקה שהתפתח במערכת הבנקאות לאורך השנים נבע בעיקרו מהיכולת של הבנקים לגבות עוד ועוד ריביות ועמלות מציבור צרכנים שבוי, כדי לממן תנאי העסקה יוצאי דופן לעובדי הבנקים.

בניגוד לטענת כחלון, הרווח של בנק הפועלים או של יתר הבנקים בישראל הוא לא רווח חזירי. שיעור התשואה על ההון של בנק הפועלים היה 9.05% ב–2014 - רווח נאה ביחס למערכת הבנקאות בישראל, אך שיעור רווחיות ממוצע בהשוואה בינלאומית. מה שחריג בדו"חות הבנקים הוא הוצאות השכר - כ–18 מיליארד שקל על תשלום משכורות מנופחות מדי שנה. העלות הזאת מקטינה את רווחי הבנקים בהתאם, ומסתירה את שיעור הרווחיות האמיתי שהבנקים היו מציגים אילולא היו זוכים להגנה גורפת מהאיגודים - ומפוליטיקאים פופוליסטים שמדברים על רווחי הבנקים בערך מוחלט ולא במונחי תשואה.

משה כחלוןצילום: מוטי מילרוד

כך, הכוח שנמצא בידי איגודי העובדים החזקים בבנקים הוביל לכך שהבנקים נאלצו לשלם לעובדים תוספות שכר שנתיות אוטומטיות בשיעורים גבוהים בהרבה משיעורי האינפלציה. שני הבנקים שבלטו בחגיגת השכר היו לאומי ודיסקונט, ששילמו לעובדים תוספת שכר שנתית בשיעור של 5.8%, שנה אחר שנה במשך עשרות שנים. הסכמים מעוותים אלה הובילו להתנפחות רמות השכר כך שעלות השכר של כ–48 אלף עובדי מערכת הבנקאות הוא סביב 30 אלף שקל בחודש, גבוה לאין שיעור מהמקובל במשק.

תוכניות הפרישה מרצון שהבנקים מציעים לעובדים, מציעות למעשה לעובד לקבל פיצוי בסכום ממוצע של קרוב למיליון שקל, בנוסף לתנאי הפרישה שהעובד צבר לאורך שנות עבודתו בבנק. כלומר לא מדובר בעובדים שזקוקים להגנה של שר אוצר או של פוליטיקאי כזה או אחר. זו גם הסיבה שוועדי העובדים בבנקים לא מתנגדים להצעות הפרישה מרצון של הבנקים, וכך גם הסתדרות העובדים.

לכן מפתיע שכחלון בחר לצאת להגנה על העובדים החזקים במשק, במקום לצאת להגנה על הצרכנים שמממנים את חגיגות השכר בבנקים - בין אם כבעלי מניות בבנקים דרך קרנות הפנסיה וקרנות הנאמנות או בהיותם ציבור לקוחות שבוי המשלם ריביות יקרות על האשראי.

גם אם יגלה כישורים של קוסם, כחלון לא יצליח להוביל רפורמה משמעותית במערכת הבנקאות, ולהבטיח בו־זמנית שהיא תוכל להמשיך להעסיק את 48 אלף עובדי התעשייה הזאת בעלות של 18 מיליארד שקל בשנה. או זה או זה. עכשיו, לפני הבחירות, הגיע הזמן שכחלון יחשוף מה מבין השניים הוא מעדיף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker