מדוע הבנקים לא משתלטים על הנכסים של פישמן? - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדוע הבנקים לא משתלטים על הנכסים של פישמן?

הבנקים מודים שחצי מהחוב של פישמן אבוד, אך פישמן ממשיך לחגוג על כספי הציבור

123תגובות

שלוש שנים לאחר שהתחיל גל המחיקות שביקשו הטייקונים לבצע בחסכונות הציבור, לאחר שנכתבו בעיתון זה עשרות כתבות ומאמרים, ולאחר שהציבור למד מונחים חדשים כמו "ריכוזיות", "הסדר חוב" ו"תספורת" - נראה היה ששוק ההון הישראלי החליט לאמץ עיקרון פעולה אחד בסיסי. זה הולך כך: אם נושה, טייקון או איש עסקים אינו משלם את חובו ואינו מביא סכום משמעותי מאוד של כסף "מהבית" במסגרת הסדר חוב ותוכנית הבראה - השליטה בחברה תילקח ממנו, והחברה תנוהל על ידי הנושים כראות עיניהם.

זו תובנה שלא נוצרה בקלות. טייקונים רבים ניסו, ולעתים הצליחו, לבצע תספורות ועדיין לשמור על השליטה בחברות, כולל במטוס הפרטי, בשכר ובהטבות. בין השאר, הם הובילו ב-2009 קמפיין לשימוש בכספי משלם המסים או בכספי החוסכים כדי לוותר לטייקונים על חלק מחובם, הקמפיין של עיתוני הטייקונים נכשל, בין השאר כתוצאה מכתבות בעיתון זה.

אלא שככל שהבקשות להסדרי חוב התרבו, וככל שהלחץ הציבורי על הגופים המוסדיים גבר והלך - שוק ההון התחיל לדרוש את ה"צדק המימוני" הפשוט הזה. כשהגיעה הקריסה של עסקיו של מוטי זיסר, הציבור כבר דרש שהשליטה בחברה תילקח ממנו. כשבית המשפט הכריע בסוגיית השליטה של נוחי דנקנר בקונצרן אי.די.בי, הוא בחר להעביר אותה לנושים ולמי שהביא כסף גדול מהבית.

אותו עיקרון התחיל לחלחל, גם אם באטיות, ליחסים בין טייקונים לבנקים שמימנו אותם. לא מרצון אלא מלחץ: מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח, ניסתה לבצע מחיקת חוב של דנקנר ב–150 מיליון שקל, אבל מחאה ציבורית אדירה ברשתות החברתיות מנעה את העסקה. כיום, הסדרי חוב שכוללים מחיקה של מאות מיליוני שקלים בחובות של טייקונים בלי שאלה יאבדו את השליטה, כפי שנעשה בעבר, נראים כמעט בלתי־אפשריים - כמובן כל עוד הציבור יודע עליהם.

אליעזר פישמן ורקפת רוסק עמינח
דודו בכר

אלא שהדברים האלה נכונים עד שמגיעים לטייקון מסוים אחד, שעבורו החוקים נראים שונים: אליעזר פישמן, השולט בשורה של חברות נדל"ן, קמעונות, מדיה ואנרגיה. מדוע הוא שונה? מדוע ההסדרים שהמערכת הפיננסית עשתה עם יצחק תשובה, לב לבייב, מוטי זיסר ונוחי דנקנר, לא מופעלים במקרה של פישמן? הנה רשימה של שאלות ותשובות.

לכמה מצטברים החובות של פישמן, ומה מצבם?

לאליעזר פישמן יש חובות אישיים של בין 4 ל–5 מיליארד שקל, כמעט כולם למערכת הבנקאות המקומית. אלה אינם חובות של החברות הציבוריות שלו - כלכלית ירושלים, מבני תעשייה ומירלנד - אלא חובות אישיים, בחברות משפחתיות. החוב מתחלק כך: חוב לבנק הפועלים של כ–1.7 מיליארד שקל, לבנק לאומי כ–1.7 מיליון שקל, לבנק דיסקונט כ–500 מיליון שקל, לבנק מזרחי טפחות בין 300 ל–400 מיליון שקל, ולבנק איגוד 200–300 מיליון שקל. אלה סכומים הגדולים פי כמה מהחובות של נוחי דנקנר.

רק חובות? לפישמן אין 
מולם נכסים?

ודאי שיש לפישמן נכסים. אלא שעל פי הבנקים עצמם, ערכם של הנכסים האלה קטן ב–1–2 מיליארד שקל מהחוב, ולכן הסיכוי לקבל החזר מלא נראה לדעת הנושים עצמם קלוש. הנכסים הם מניותיו של פישמן בחברות הציבוריות, נדל"ן לא מועט, חבילת מניות ב"ידיעות אחרונות", עיתון "גלובס", רשתות קמעוניות, תחנות דלק וחברה בתחום השירותים לחברות סלולר בברזיל.

כאמור, בשנים האחרונות הבנקים נאלצו להכיר בעובדה שפישמן לא יחזיר את החובות במלואם, והתחילו לרשום אותם בספריהם כ"חובות אבודים". שלשום פירסם מיכאל רוכוורגר את המספרים: הבנקים הפרישו בשנים האחרונות לסעיף "חובות אבודים" כמחצית מהחובות האישיים של פישמן, בין 2 ל–3 מיליארד שקל. רק ברבעון האחרון, הבנקים הפרישו כ–400 מיליון שקל. במקרה של בנק אחד קטן יותר, בנק איגוד, ההפרשות לחובות של פישמן כמעט מחקו את כל הרווח השנתי.

קמחי מוטי

רק שנייה, מהם בדיוק "חובות אבודים" - האם הם כמו "תספורת"?

לא. הבנקים עדיין נושים למלוא החובות של פישמן, ואלה לא יימחקו למעט במקרה של הסדר חוב. לפני כמה שבועות ניסו פישמן ואיש העסקים בני שטיינמץ לארגן הסדר כזה עם בנק לאומי, אך הבנק נסוג בסופו של דבר מחשש ללחץ ציבורי, בדיוק כפי שהיה לפני שנתיים עם דנקנר. מה שהבנקים כן עושים כשהם "מפרישים לחובות אבודים", הוא למחוק את החוב מרשימת הנכסים שלהם - ולכן ההפרשה הזאת מקטינה באותו שיעור את הרווח הנקי של הבנק. זה לא סתם עניין חשבונאי: הרווחים של הבנקים קטנים בערך המלא של ההפרשה, ומאחר והציבור הוא זה שמחזיק ברוב מניות הבנקים הגדולים - הוא זה שנפגע.

אם הבנקים כבר רשמו את החוב כאבוד, מדוע הם לא לוקחים לפישמן את 
השליטה בחברות?

זו אכן השאלה המרכזית בכל הפרשה, והתשובה מורכבת מרבדים שונים. הבנקים טוענים שהם לא אוהבים לקחת חברות מבעלי השליטה כי "הם לא יודעים לנהל", ובמקרה של פישמן ובנק לאומי יש סעיף במסמכי ההלוואה שקובע כי הבנק חייב לקבל את אישורו של פישמן כדי למכור נכסים. אבל התשובות האלה לא מספקות: הבנקים יכולים לקחת את החברות ולהעביר אותן לניהול של אנשי מקצוע שכירים - הרי לא יעלה על הדעת שבכל העולם רק אליעזר פישמן וילדיו הצעירים הם היחידים שיכולים לנהל עסקי נדל"ן וקמעונות. הבנקים הרי עושים את זה לכל בעל דירה או חנות שאינו מצליח לשרת את המשכנתא שלו.

אז מדוע הם לא עושים כך?

מכאן אפשר בעיקר לנחש. אולי הם לא רוצים להסתכסך עם פישמן, כפי שלא רצו להסתכסך עם דנקנר, כי הוא חלק ממועדון ההון הישראלי שאליו הם עצמם שייכים. אולי הם נזהרים בכבודו של פישמן, בין השאר בשר אחזקותיו בכלי תקשורת, למשל העיתון הכלכלי "גלובס". לאחר כמה סבבים של גלגולי חובות והסדרים, אולי הבנקאים חושבים שפישמן יעשה קסמים ויחלץ את עצמו פעם נוספת. ואולי הבנקאים פשוט חוששים להפסיק את הריקוד ולהגיע לפירוק הקבוצה בבית משפט - שבו עשויים להיחשף הפרטים ההלוואות שנחתמו בעבר, ודרך הטיפול של הבנקים בהן.

נו, אז ההפסד לציבור הוא 2 מיליארד שקלים. לא כסף גדול. נכון?

לא נכון. ההפסד הוא גדול הרבה יותר, וקשה מאוד לכמת אותו. בעשור האחרון ניהלו עיתונים שבבעלות ושליטת פישמן קמפיינים קולניים נגד רפורמות להקטנת הריכוזיות במשק, שאיימו לפגוע בבנקים ובלווים הגדולים שלהם. הם התנגדו לרפורמה לשבירת הריכוזיות. הם לקחו את העמדה של הבנקים בנושא ועדת בכר, שניתקה את הבנקים משוק ההון. הקשרים של הטייקונים עם מערכת הבנקאות, ופישמן ביניהם, עיוותו בעשור האחרון את השיח הציבורי בנושא המערכת הפיננסית.

הנה דוגמא: בעשור האחרון פישמן התראיין בעיתונים והתלונן נגד ״הרגולציה״ בישראל, ראיונות שהיו ממוצבים כשיחות עם ״ראשי המשק״. הציבור, כולל אנשי עסקים שלא מעורים בנושא, קיבלו את הרושם שפישמן מייצג את ״הסקטור העסקי״ והוא מתריע נגד הרפורמות. אחדים, לרבות פישמן, נהגו להצהיר שהם ״יחסלו״ את עסקיהם בישראל וישקיע רק בחו״ל. עכשיו מתברר שפישמן לא יכול לחסל את עסקיו בישראל פשוט כי הם לא ממש שייכים לו - אלא לבנקים, כלומר לציבור.

הראיונות הללו יצרו אווירה של דה-לגיטימציה לפוליטיקאים ורגולטורים שרצו לערוך רפורמות במשק להגברת התחרות, ואת הפירות הבאושים ניתן לראות היום -  למשל בהתקפלות של חלק מהרגולטורים והעיתונות מול מונופול הגז של יצחק תשובה. האם ההתנגדות של חלק מהעיתונים לפירוק מונופול הגז, מנותקת מההיסטוריה של פישמן ותשובה – ושפישמן סייע לתשובה להשתלט על חברת דלק בסוף שנות ה-90?  

אז מי אשם?

מי שמטפל כיום ובשנים האחרונות בחובות של פישמן הם בעיקר רקפת רוסק עמינח בבנק לאומי וציון קינן בבנק הפועלים. אבל הם רק הדור האחרון של מנהלי בנקים, שאליהם עברו החובות של פישמן בירושה. שורה של מנכ"לי בנקים קודמים הגדילו את האשראי לפישמן עד שצמח לכ–4–5 מיליארד שקל, ולאחר שעניינים הסתבכו - הם התחמקו מלטפל בו. פישמן נמצא במצב עסקי לא פשוט כבר שנים ארוכות, כך שגם מנכ"לים קודמים כמו צבי זיו (הפועלים) וגליה מאור (לאומי) אולי הזניחו את הטיפול בו, יחד עם מנכ"לים בבנקים האחרים.

ויש עוד אשם: דוד זקן, המפקח על הבנקים בבנק ישראל. זקן מכיר מצוין את המספרים ואת ההסכמים של פישמן, הוא מכיר את ההשפעה של פישמן על המערכת הבנקאית כולה, הוא בוודאי לחץ על הבנקים לבצע ההפרשות לחובות אבודים, ולעשות את זה באופן מדורג על פני כמה שנים, כדי שההשפעה על הרווחיות שלהם תהיה מתונה. אבל זו חצי עבודה: זקן לא לחץ על הבנקים לסלק את החובות ולפרק את הקבוצה, ואיפשר לחובות לתפוח. בעיקר, זקן לא עצר את יצירת התרבות של "בנקאות למקורבים": טייקונים שלוקחים אשראי של מיליארדים מידידיהם, מגלגלים אותו לנצח, ואם הם מפסידים - מוחקים להם חלק מהחוב, פורשים את היתרה לעתיד ומתחילים מחדש.

מה יקרה עכשיו?

לו פישמן היה עוד לקוח של הבנקים, התסריט היה פשוט: הבנקים, בהליך המשפטי הרגיל, היו חולטים את הנכסים והשעבודים ומעמידים אותם למכירה. לאחר ההפרשות לחובות מסופקים שכבר בוצעו, הם כנראה לא היו מפסידים אגורה נוספת - ואולי אפילו מרוויחים. איך? אם בעת המכירה יקבלו הנכסים ערכים גבוהים מהשערוך הנוכחי, הבנקים יוכלו להחזיר לעצמם ולבעלי המניות שלהם חלק מההפסד. אלא שפישמן הוא לא אזרח רגיל, והבנקים מתייחסים אליו אחרת. הוא ממשיך להערים קשיים על מכירת הנכסים, והוא ממשיך לדרוש עבורם סכומים גבוהים מערכי השוק המקובלים. הבנקים כבר הכירו שהחוב אבוד ומצבו הכלכלי של פישמן קשה, הנכסים למעשה כבר שלהם - אבל פישמן הוא זה שמנהל אותם.

לאן הגיעו 2–3 מיליארדי השקלים שהבנקים נתנו לפישמן, וכבר הפרישו לחובות אבודים?

אסור להתבלבל: הכסף הזה - שהוא של הציבור, גם אם הוא מנוהל על ידי מנכ"לי בנקים שכירים - הגיע לכיסו של פישמן. נכון, חלק ניכר מהכסף דלף משם: פישמן שיחק אתו בלירה הטורקית, והפסיד. הוא שיחק עם הכסף בעסקות נדל"ן ברוסיה, והפסיד. הוא קנה עם הכסף נכסי תקשורת במחירים גבוהים וביקש להפוך לשחקן מרכזי בשוק המדיה וההשפעה, והפסיד. אפשר לראות את זה כמסע של שופינג וכיף, שכלל גם חברות של כבוד במועדון ההון ומטוס פרטי - שהסתיים לא טוב. זה לא הכל, חלק מהכסף נשאר אצל פישמן וילדיו - הם משכו שכר של מיליונים מדי שנה, הם רכשו דירות ונכסי נדל"ן אחרים. בזה הוא לא שונה מטייקונים אחרים: הכסף שאתו פישמן שיחק ושממנו נהנה - תמיד היה של הציבור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#