כמעט נס כלכלי

בניגוד למה שחושבים, כלכלת ישראל יציבה והמשק אינו חי מעבר ליכולתו. מצד שני, היציבות לכשעצמה איננה מטרה, אלא אמצעי

אביה ספיבק
שתפו בפייסבוק

אם שואלים ישראלי ממוצע על כדאיות ההשקעה בדולר האמריקאי, הוא יענה שכן משום שבסופו של דבר הדולר יעלה. אמנם בשנים האחרונות סיכומי מוספי הכלכלה הם תמיד לרעת הדולר, אבל הישראלי הממוצע מסתמך על הניסיון ההיסטורי: הדולרים היו תמיד במחסור ולכן בסופו של דבר מחירם עלה. הבעיה היא שזה לא נכון יותר, ולכן ההיצמדות לדולר לא מועילה, לא לפרטים ולא למשק. המשק קשה יותר לניהול כאשר הפרטים סוברים שיש מחסור בסיסי במטבע חוץ.

גם הצמדת חוזי הנדל"ן, שכירות ומכירה, לדולר היא תוצאה של הזיכרון ההיסטורי וגם היא מקשה על ניהול המדיניות. אין שום הצדקה כלכלית לכך שמחירו של מוצר, שהקשר שלו לחו"ל מינימלי, יהיה נקוב בדולרים. זהו שריד מתקופת האינפלציה הדוהרת, שבה מדד המחירים לצרכן לא התעדכן בתדירות מספקת לצורך הצמדת עסקאות.

בשנים האחרונות המשק הישראלי מקבל יותר מטבע חוץ מאשר הוא מוציא: הייצוא הישראלי ביחד עם העברות והשקעות, יותר מאשר מספיקים לממן את הייבוא. הקביעה האהובה על הפובליציסטים ש"ישראל חיה מעבר ליכולתה", אינה נכונה יותר. ומה בענין הסיוע האמריקאי? ראשית, אלו רק 3 מיליארד דולר לשנה, סכום לא גדול בהשוואה לייצוא בגובה של 42 מיליארד דולר כפי שהיה ב-2003. שנית, מי שחי מעבר ליכולתו אינו צובר נכסים, אלא חובות. ובישראל קרה בשנים האחרונות ההיפך: כיום ישראל אינה חייבת יותר נטו לחו"ל אלא חו"ל חייבת לה, 9.5 מיליארד דולר ביולי 2004. כך שבניגוד לאמונה הרווחת, ישראל שונה במובהק מארגנטינה פושטת הרגל.

רק לפני עשרים שנה היינו כארגנטינה: ב-1985 היה החוב הדולרי של ישראל 80% מהתוצר. מאז השתפר מאוד הניהול המקרו-כלכלי של המשק, גם בצד התקציבי וגם בריסון האינפלציה, הייצוא גדל באופן מסחרר והתחיל לזרום יבוא הון להשקעה למשק. מה שקרה הוא כמעט נס כלכלי.

אם כך, איך התקרבנו למשבר פיננסי באמצע 2002? זהו החיסרון של משק פתוח לתנועות הון: קשה יותר לנהל את היציבות שלו. קוריאה, למשל, עברה משבר פיננסי קשה ב-1997 כולל בשוק מטבע החוץ, למרות היותה מעצמה תעשייתית ומעצמת ייצוא. כדי להתגונן מפני משברים כאלו הוקמו בנקים מרכזיים, כולל בנק ישראל, וגופים בינלאומיים העוסקים ביציבות פיננסית.

תנאי יסוד למניעת משבר פיננסי הוא אמון הפרטים, המקומיים והזרים, במשק ובמערכת הפיננסית. כדי להשיג אותו נחוץ ניהול נכון של המדיניות הכלכלית על ידי הממשלה ובנק ישראל, אבל נחוץ גם אמון בחוזק הבסיסי של המשק. לכן חשוב שהציבור יבין שההשוואה של ישראל אינה עם ארגנטינה, אלא עם קוריאה. בארגנטינה שום ניהול פיננסי לא יבטיח יציבות מבלי שייפתרו בעיות היסוד הגורמות שם למחסור במטבע חוץ. בקוריאה התשתית נכונה, ולכן הניהול יכול להצליח.

באופן נורמלי מתנדנד ערכו של השקל מול הדולר, לעתים מסיבות מקומיות ולעתים בגלל התנודות ביורו מול הדולר. במדינות אירופה, לפיחות או לייסוף ביורו כמעט שאין השפעה על רמת המחירים. בישראל לעומת זאת, הפיחות תורם מיד לעלייה במחירי הדיור והייסוף גורם לירידתם. כך עלולה האינפלציה, שלא בצדק, לצאת מתחום יעדיה. הכרה במצב החדש תקטין את התמסורת בין שער הדולר ורמת המחירים ותתרום ליציבות המשק.

האם כאשר נפנים את עצמאותנו הכלכלית במונחי מטבע זר נגיע למנוחה ולנחלה? לא, משום שהיציבות לכשעצמה איננה מטרה, אלא אמצעי. היציבות היא תשתית לניהול רציונלי של המשק, המאפשרת השגת מטרות חברתיות וכלכליות. מצד אחר, אי-יציבות מלמדת על משבר והיא רעה, כי הרשויות נוקטות בצעדים מכאיבים כדי לחזור ליציבות, ובצדק.

היציבות הנוכחית במשק מאפשרת ריבית נמוכה שמהווה רקע טוב לצמיחה ולתעסוקה מלאה. המטרה צריכה להיות יציאה מלאה מהמיתון, הורדת האבטלה וחידוש ההשקעות במשק. ישראל צריכה להיכנס לתקופה ארוכה של צמיחה משמעותית, שלפירותיה יהיו שותפים כל חלקי המשק. זו תאפשר עלייה ברמת החיים ויצירת מקורות לשיפור החינוך והתשתיות הפיסיות במשק. אם לכך נגיע, נגיע לעצמאות הכלכלית האמיתית.

הכותב הוא משנה לנגיד בנק ישראל האחראי על תחום היציבות הפיננסית, ופרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker