דיק לומד את מה שמינטקביץ לא ישכח - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דיק לומד את מה שמינטקביץ לא ישכח

דיק, כמו מינטקביץ, לא הבין כי נפוטיזם, קידום חברים ודילים עם חברי הוועד נמצאים עמוק בתוך מתחם הנורמות המקובלות בחברות כמו בזק; שום עובד בזק לא מתרגש מהידיעה על העסקת בנו של היו"ר

בקיץ 97', חודש לפני שנכנס לתפקיד יו"ר בנק דיסקונט, נפגש אריה מינטקביץ עם ידיד במסעדת פרונטו בתל אביב. מינטקביץ סיים באותם ימים כהונה מזהירה בתפקיד יו"ר רשות ניירות ערך, וידיעותיו בתחום הבנקאות היו מועטות.

אבל כאשר בן שיחו הזכיר את "ריקי בכר", ומינטקביץ שאל בפני תם "מי זאת ריקי בכר" - הבין ידידו עד כמה מנותק היו"ר המיועד מהבנק שאליו הוא נכנס.

ריקי בכר זה הוא, לא היא, וחודשיים לאחר שמינטקביץ התיישב על כיסאו בבנק דיסקונט הוא כבר ידע היטב במי מדובר: ביו"ר ועד עובדי דיסקונט - הוועד המיליטנטי והכוחני ביותר במערכת הבנקאות.

למינטקביץ, שהגיע מרשות ניירות ערך, לא היה מושג לאן הוא נכנס: הוא היה משוכנע שגם בדיסקונט הוא ימשיך בשיטת הניהול הכוחנית והנחרצת שבה פילס את דרכו לצמרת עד לאותו יום.

מהר מאוד הוא נתקל במציאות: בכר הדגים למינטקביץ במהירות מי הבוס האמיתי, כאשר האחרון ניסה להעביר החלטות בעניין כוח האדם בבנק ללא הסכמת הוועד.

מינטקביץ פנה מיד לשיטות שבהן הורגל לעבוד: נתוני השכר של בכר ו-11 בני משפחתו העובדים בבנק הודלפו לעיתונות. ברגע שהשכר המנופח והשיטות הנפוטיסטיות של בכר ייחשפו, מינטקביץ חשב שיו"ר הוועד ייחלש ולא יוכל לעמוד מולו.

הוא טעה, כמובן: איש מבין 5,000 עובדי בנק דיסקונט לא הופתע כאשר קרא בעיתון שעלות שכרה של משפחת בכר המורחבת בבנק דיסקונט הוא כרבע מיליון שקל בחודש. למעשה, זה כלל לא עניין את העובדים; כל עוד בכר דאג להם ולקרובי המשפחה שלהם - לא היתה להם שום בעיה איתו או עם המשפחה שלו.

אחרי שלוש שנים בבנק, שלוש שנים מסויטות, הבין מינטקביץ שאם הוא רוצה להמשיך להיות יו"ר בנק דיסקונט - הוא צריך יהיה לעבוד עם בכר, ולא נגדו: הוא לעולם לא יוכל לנהל את דיסקונט לבדו.

מינטקביץ לא ישכח את התקופה שבה הוא ניהל את הקרב עם הוועד - עד היום הוא מקונן שאף אחד לא תמך בו - לא הממשלה, ובוודאי שלא חבריו הבנקאים.

מנכ"ל בזק, אמנון דיק, לומד בימים אלה את השיעור שלמד מינטקביץ. גם הוא חשב שהדלפה לתקשורת של דו"ח הביקורת שעסק בדרך שבה התקבל והתקדם בבזק בנו של יו"ר הוועד, שלמה כפיר - תחליש את יו"ר הוועד.

דיק, כמו מינטקביץ, לא הבין כי נפוטיזם, קידום חברים ודילים עם חברי הוועד נמצאים עמוק בתוך מתחם הנורמות המקובלות בחברות כמו בזק; שום עובד בזק לא מתרגש מהידיעה על העסקת בנו של היו"ר: יש בוודאי מחנות בתוך החברה ובוועד שהם כועסים וממורמרים, אבל כפיר יודע להתמודד איתם - בדיוק בגלל זה הוא יו"ר הוועד כבר יותר מעשור.

כפיר, יחד עם יועץ התקשורת של הוועד, מוטי מורל, מעביר היום את המנכ"ל דיק טירונות בניהול חברה עם ועד חזק. הוועד פתח במסע השמצות אישי, הפך את חייו של דיק בחברה לסיוט וגם הגיע אליו הביתה - ברחוב שבו גר דיק הודבקו מאות סטיקרים המכריזים על דיק כנזק לבזק, ובני משפחתו של המנכ"ל מרגישים מאוימים.

הטקטיקה של מורל וכפיר ברורה: להפחיד ולהתיש את המנכ"ל, ולשדר לו, לדירקטוריון, למשרד התקשורת ואולי גם למועמדים פוטנציאליים לרכישת בזק, שאסור להתעסק עם הוועד.

בדרך כלל השיטות האלה עובדות: שביתת הנמלים האחרונה היתה תזכורת נוספת לחולשה הגדולה שמגלה המדינה כלפי הוועדים העשירים של החברות החזקות במשק. ככל שהעובדים אמידים יותר, החברה טובלת ביותר מזומנים ותנאי השכר של עובדיה טובים יותר - כך, באופן פרדוקסלי, קטנה היכולת של המדינה להתמודד איתם.

שלמה כפיר הוכיח בחודש האחרון באופן חד וברור את מה שמנכ"לי בזק הקודמים ידעו, אבל אף פעם לא אמרו: הם לא ניהלו באמת את החברה. בכל ההחלטות בתחום כוח האדם, המבנה הארגוני, גיוסים, פיטורים - לוועד יש זכות וטו; הנהלה יכולה רק להמליץ.

ברם, ההוכחה הזאת בעיתוי הנוכחי, בעיצומו של ניסיון נוסף להפריט את בזק, עשויה להתברר כמבורכת.

אולי זאת תהיה תזכורת חיה למשרד האוצר, לתקשורת, לממשלה ולציבור כולו מדוע צריך להפריט את בזק; מדוע המחיר שבהפרטה צריך להיות שיקול משני.

המחיר שבו המדינה מוכרת את הנכסים שלה לקבוצות עסקיות זוכה באופן מסורתי להבלטה גדולה בעיתונות הכלכלית, בעיקר כאשר מתברר שהוא נמוך.

מה שאנחנו נוטים לשכוח, במקרה של חברות כמו בזק, הוא את המחיר הכבד שהמדינה ומשלם המסים משלמים בכל שנה שבה החברה הזאת נשארת בידי הוועד.

בשבע השנים האחרונות הצליחו עובדי בזק לסחוט מהמדינה, כהסכמה להפרטה, כ-5 מיליארד שקל בזכויות פנסיה עודפות. זה לא כולל את עלויות כוח האדם העודפות השוטפות הנובעות ממצבת כוח האדם המנופחת בחברה.

המדינה, המנכ"לים שהיא מינתה וחברי הדירקטוריון של בזק הוכיחו אוזלת יד בהתמודדות עם העובדים.

אמנון דיק מנהל בימים אלה קרב על הקריירה האישית שלו; הוא צריך להוכיח שהוא יכול להתמודד עם המלחמה שהכריז עליו הוועד.

מרגע שדיק נכנס לתפקיד מנכ"ל בזק נטען כלפיו כי הוא לא מתאים לניהול חברה כה כוחנית וכי דרוש מנהיג מסוג אחר לתפקיד. כאשר דיק מינה את אבי פתיר כמשנה למנכ"ל, ראו בכך רבים סימן לכך שדיק מנסה להרחיק מעצמו את הטיפול בנושאים החשובים ביותר - המאבק עם העובדים על שינויים.

אם דיק יתקפל עכשיו - זה לא יהיה משנה אם הוא יישאר בחברה או יעזוב אותה לג'וב הבא - הוא ממילא יתברר כלא מתאים לתפקיד מנכ"ל החברה אחרי ההפרטה.

אם דיק יצליח לעמוד מול הוועד ולהעביר את השינויים הארגוניים שיזם - הוא יעשה שירות לא רק לחברה, אלא בעיקר לעצמו: כי כל משקיע פרטי שיצטרך להחליט על זהות המנכ"ל הבא של בזק, יודע שהאתגר הגדול ביותר שיעמוד בפניו הוא להעביר את הניהול של החברה מידי העובדים לבעלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#