האם 
גליה מאור תישא הפעם באחריות? - שוק ההון - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם 
גליה מאור תישא הפעם באחריות?

הודאת בנק לאומי בסיוע להעלמת מס בארה"ב מעלה שאלות לגבי רשלנות אפשרית של מנהלי הבנק

81תגובות

זקני השבט של ענף הנפט בישראל נהגו לספר כיצד בשלהי מלחמת העצמאות, נזקקה מדינת ישראל הצעירה לאספקת חירום של נפט - אבל לא יכלה לקנות מכלית נפט שנעה באותם ימים בים התיכון, מכיוון שלא היו למדינה הצעירה 50 אלף דולר כדי לרכוש אותה. הסיפור ממשיך ומתאר כיצד נשלחה גולדה מאיר לערוך מגבית חירום בקרב יהודי ארה"ב, כדי לגייס את 50 אלף הדולר החסרים.

יש מי שגורסים כי האירוע המכונן ההוא עמד גם בבסיס החלטתו של דוד בן־גוריון לחתום על הסכם השילומים עם גרמניה שלוש שנים מאוחר יותר. בן־גוריון הבין שללא רזרבות מט"ח, הכלכלה של המדינה הצעירה, שזה עתה נחלצה מהצנע, לא תשרוד.

לא בדקנו את אמיתות הסיפור הזה, אבל אין ספק שלפחות גרעין אחד מובהק של אמת היה בו - במשך שנים ארוכות היתה מדינת ישראל רדופה על ידי הצורך למלא את הקופה החסרה של רזרבות המט"ח, ובשם הצורך הנואש להשלים את החסר הסכימה לעשות הרבה מאוד מעשים שנויים במחלוקת. הסכם השילומים היה אחד מהם, עידוד הפת"ח - פיקדונות תושבי חוץ בבנקים הישראליים - היה מעשה נוסף כזה.

גליה מאור, כיהנה כמנכ"לית בנק לאומי
עופר וקנין

במשך שנים ארוכות היו הפת"ח נדבך מרכזי בעצמאות המט"ח של ישראל. הבנקים הישראליים גייסו פיקדונות מיהודים בכל רחבי העולם, בעיקר מיהודים במדינות לא יציבות שסבלו משלטון מושחת - כמו מדינות דרום אמריקה בשנות ה–50 וה–60.

גיוס הפיקדונות מיהודי העולם נעשה באופן דיסקרטי, משום שאסור היה אז להוציא כספים מאותן מדינות. לכאורה מדינת ישראל הושיטה בכך יד ליהודים עשירים שרצו להגן על הונם במקרה שיצטרכו להימלט ולמצוא מקלט בישראל מפני רדיפות אנטישמיות. בפועל, כולם ידעו שההון מוברח לישראל פחות מחשש לרדיפות אנטישמיות, ויותר כאמצעי להתחמקות של אותם יהודים מתשלום מס במדינותיהם.

צריך לזכור ולהזכיר את תרבות הפת"ח כשבאים כיום לדון בעבירות הקשות שבהן הודה בנק לאומי בארה"ב. במשך עשרות שנים היתה מדינת ישראל שותפה מלאה להעלמות מס של יהודי העולם, והיא עשתה זאת בגלוי וביודעין. זרוע הביצוע היתה אמנם הבנקים הישראלים בחו"ל, אבל הסמכות והרשות ניתנו על ידי ממשלת ישראל.

אי־אפשר ואסור להיות צבועים בנקודה הזאת. התרבות הבנקאית של שיתוף הפעולה עם העלמת מס טופחה על ידי מדינת ישראל במשך שנים ארוכות, וגם אם זה נבע מסיבות של אין ברירה (היינו חייבים מקורות מט"ח, ולא יכולנו להיות בררנים בשאלה איך משיגים אותם), זה לא הופך את התרבות הזאת ליותר נקייה.

בראשית שנות ה–2000 הפת"ח איבדו את חנם. ישראל נהפכה ממדינה יבואנית, הצורכת מט"ח, למדינה יצואנית, האוגרת מט"ח. הר רזרבות המט"ח של בנק ישראל, 86 מיליארד דולר כיום, הוא הביטוי לכך.

ישראל אינה זקוקה יותר לפת"ח כמקורות למטבע חוץ, ובוודאי שאינה צריכה לחטוא יותר בשיתוף פעולה עם העלמת מסים. המדיניות בנוגע להעלמת מסים השתנתה, בד בבד עם שינוי המדיניות בעולם בכל הנוגע לשיתוף הפעולה של בנקים עם הלבנת הון ואף עם העלמת מסים. אלא שמה שלא השתנה בזמן הוא התרבות הבנקאית של שיתוף פעולה עם העלמת מס.

UBS נקלע לצרות - לאומי קטף הפירות

בדיעבד טוען בנק לאומי לזכותו ש"שינו את הכללים, תוך כדי משחק". הבנק רוצה לטעון בכך שהחובה לבדוק אם הכספים שמפקיד הלקוח בחשבון הבנק מקורם בהון שחור לא היתה קיימת בזמן אמת - וכי רק בדיעבד החליט הממשל האמריקאי להחיל את הכללים האלה על הבנקים הזרים הפועלים בארה"ב, בשל המשבר הפיננסי והצורך של הממשל האמריקאי לגייס כספי מסים.

למעשה, הבנקים בישראל מרבים להפנות לנקודה הבעייתית בהתנהלות האמריקאית - את חובות הדיווח שהם מחילים על הבנקים הזרים, בנוגע להפקדות של אזרחים אמריקאים בבנקים זרים, הם אינם מחילים על הבנקים האמריקאיים בנוגע להפקדות של זרים בהם. במלים אחרות, ההערכה הרווחת היא שהבנקים האמריקאיים משמשים עד היום צינור להעלמת מסים של עשירי דרום אמריקה, וכי מהתנהלות הזאת של הבנקים שלו הממשל האמריקאי מעלים עין.

בהחלט יכול להיות שהטענה של בנקים בישראל לגבי הדו־פרצופיות האמריקאית היא במקומה. בהחלט יכול להיות שגם הטענה שהאמריקאים שינו את כללי המשחק תוך כדי משחק היא במקומה (רק שאם זהו המצב, קשה להבין מדוע בנק לאומי חתם על הסדר עם רשויות המס, ולא נלחם על חפותו בפני בית המשפט בארה"ב).

בכל מקרה, הטענה הזאת אינה מחזיקה מים בנקודה קריטית אחת: במסגרת ההסדר עם הרשויות האמריקאיות, בנק לאומי הודה כי החל ב–2008, כשהאמריקאים כבר שינו את כללי המשחק ופעלו נגד הבנק השווייצי UBS, שהיה זרוע עיקרית להסתרה של העלמת מס עבור אזרחים אמריקאים, נהנה בנק לאומי מההפקר.

הבנק, ככל הנראה גם באמצעות הזרועות שלו בשווייץ, קלט אל שורותיו את אותם מעלימי מס אמריקאים, שחיפשו להם בנק מקלט חדש לאחר ש–UBS נסגר בפניהם. על פי ההודאה של בנק לאומי, הוא גייס כך 401 מיליון דולר - פיקדונות של 263 אזרחים אמריקאים, שנסו עם הכסף שלהם מ–UBS אל בנק לאומי.

במסגרת ההסדר נתפסו אפילו התכתבויות פנימיות בתוך בנק לאומי, שבהן פקידים מציינים כי המצוקה של UBS היא הזדמנות פז עבור הבנק לגייס פיקדונות אמריקאיים אליו. למעשה, מסמכי ההסדר עם בנק לאומי מפרטים שהבנק נקט גישה דומה - בואו ניהנה מהצרות של בנקים אחרים עם רשויות המס האמריקאיות - גם כשבנק מזרחי טפחות בארה"ב הפך למטרה של רשויות המס, ולקוחות אמריקאים עזבו אותו.

על רשלנות
 צריך לשלם

הטענה כי התרבות הבנקאית במדינת ישראל מקדמת דנא עסקה בהעלמות מס, ראו את תרבות הפת"ח; והטענה כי כל הבנקים בעולם עסקו בהעלמת מס, ועובדה שמאות בנקים מכל העולם נמצאים כיום בחקירה של רשויות המס האמריקאיות, כולל מרבית הבנקים הישראליים בארה"ב; והטענה כי האמריקאים שינו את כללי המשחק בדיעבד - כל הטענות האלה היו תקפות, לולא העובדה הקטנה האחת: העובדה שבנק לאומי המשיך לעסוק בפעילות של סיוע ללקוחות זרים להעלים מס, גם בשעה שהוא כבר ידע שכללי המשחק השתנו, משום שרשויות המס האמריקאיות כבר רדפו באופן רשמי גם את UBS וגם את בנק מזרחי טפחות על אותם נוהגים בנקאיים שבנק לאומי כיום נתבע לשלם קנס ענקי בגינם.

לפיכך טענת ההגנה של בנק לאומי, כאילו לשעתו הוא נהג כמקובל בקרב כל הבנקים בישראל ובעולם, וכי פעילותו בשעתה נחשבה ללגיטימית, אינה עומדת לו. כל מה שהבנק עשה לאחר 2008 כבר לא היה פעולה מקובלת ולגיטימית. כל מה שהבנק עשה לאחר 2008 הוא כבר בבחינת רשלנות ניהולית לכאורה, והעובדה שעוד בנקים ישראליים חטאו ברשלנות לכאורה דומה אינה משפרת את דעתנו על בנק לאומי ועל הבנקים האחרים.

על רשלנות, גם רשלנות לכאורה, צריך לשלם. בנק לאומי כבר נדרש לשלם קנס של 1.4 מיליארד שקל בגין הרשלנות לכאורה הזאת, אבל אי־אפשר לנקות מחשד לרשלנות גם את מנהלי הבנק, ובראש ובראשונה את המנכ"לית גליה מאור, שבשעת אמת שימשה כמנכ"לית בנק לאומי כולו, וגם כיו"רית בנק לאומי שווייץ - הזרוע של הבנק שעסקה באופן פעיל בגיוס לקוחות שנמלטו מ–UBS אל חיקו החמים של בנק לאומי.

נזכיר שמאור כבר השתמשה פעם אחת בעברה בטענת ה"כולם ידעו ושתקו, ולכן לא ניתן להאשים דווקא אותי" (לצד טענות נוספות). היא עשתה זאת בשנות ה–80, כאשר היתה המפקחת על הבנקים בבנק ישראל בשעה שהסדר ויסות מניות הבנקים התפוצץ, וארבעה מחמשת הבנקים הגדולים קרסו. אז החליטה ועדת החקירה הממלכתית, ועדת בייסקי, להטיל עליה אחריות חלקית למשבר, אבל לא לחייב את פיטוריה מהפיקוח על הבנקים. קשה להאמין שגם ב–2015 היא תצליח שוב לחמוק מנשיאה באחריות בטענה דומה להפליא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#