איך נתנו הבנקים לפישמן 5 מיליארד שקל? - שוק ההון - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך נתנו הבנקים לפישמן 5 מיליארד שקל?

אליעזר פישמן בדרך להסדר חוב בחברת מירלנד - אין לזה קשר לאירועים ברוסיה

58תגובות

בשבוע שעבר הופיעו 
ב–TheMarker שלוש ידיעות בלעדיות בולטות: ידיעה על ההכנסות של יובל המבולבל מקמפיינים עבור הממשלה; ידיעה על המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, שקבע כי מונופול הגז של יצחק תשובה מאיים על הדמוקרטיה; וידיעה על אליעזר פישמן, שצבר חובות פרטיים סמויים מהעין הציבורית בסך של 4–5 מיליארד שקל. איזו מהידיעות מיקדה את מרב תשומת הלב והיתה הפופולרית ביותר באתר TheMarker? איזו מהן עוררה את מרב האמוציות והכעס?

כנראה שניחשתם נכון: יובל המבולבל. אלא שהדוגמה הזאת מציגה את אחת הטרגדיות של הדמוקרטיות במערב, בסיפור אחד קטן: הציבור מגלה עניין בפרטים הפשוטים ביותר, כמו כמה מאות אלפי שקלים ששולמו לדמות מערוצי הילדים, אך במקביל הוא לא מבין איך בנקים, טייקונים והכסף הגדול השתלטו על הדמוקרטיה. ואם אנשים מתחילים להבין שמשהו יסודי חורק כאשר איש עסקים אחד שולט ביותר מ–90% ממאגרי הגז, הם אפילו לא חושבים על המשמעות של החובות של פישמן.

פישמן, למי שלא יודע, אינו רק אחד מחמשת הלווים הגדולים בישראל, עם חוב של כ–18 מיליארד שקל לבנקים ולפנסיות של כולנו. פישמן הוא גם הבעלים של שני עיתונים בישראל: "גלובס", שבו הוא שולט באופן מוחלט מאז שדחק מהחברה את אלונה בר און, בתו של שותפו המנוח חיים בר און, ו"ידיעות אחרונות", שבו הוא שותף פאסיבי עם אחזקה של 34%. 

מוטי מילרוד

קשרים עם המדינה, קשרים עם התקשורת

כמו רוב הטייקונים האחרים ברשימת הלווים הגדולים בישראל, פישמן בנה את האימפריה שלו על שילוב של עסקים מקומיים, קשרים עם המדינה וקשרים עם העיתונות והתקשורת. זה לא סיפור של היי־טק, סטארט־אפ ניישן, או אפילו סתם יצוא תעשייתי מוצלח. לאחר שהתאושש מהקריסה של קרן רונית לפני 30 שנה - קריסה ששרפה את רוב כספי המשקיעים - פישמן השתלט על החברה הממשלתית כלכלית ירושלים, בהפרטה שהתבצעה במכרז סגור.

הוא עשה הון רב בהפרטה הזו, ובאמצעות רווחיו יצא למסע קניות של נכסים ועסקים שרובם מונופולים או שולטים בתעשייה שלהם: הוא נכנס לתחום הטלוויזיה בכבלים, שהיה מונופול עד לכניסת yes, ואז נהפך לדואופול; הוא נכנס לענף השיחות הבינלאומיות; הוא קנה מהמדינה את חברת מבני תעשייה; הוא קנה מניות בכמיליארד שקל בקבוצת ידיעות אחרונות, באמצעות הלוואה שקיבל בעיקר מבנק הפועלים; הוא רכש נדל"ן בחו"ל; בנה חברת דלק, פעילות קמעונות; טקסטיל; שירותי טלקום בברזיל - אימפריה גדולה אשר מול נכסיה עומדים חובות גדולים בזכות האשראי שקיבל מהבנקים והמשקיעים המוסדיים.

עתה מתברר שלא רק החברות מחזיקות בחובות גדולים. כמו במקרה של נוחי דנקנר, מעל פירמידת החובות הציבורית עומדת לה פירמידה של חובות פרטיים, שהיתה עד כה סמויה מהעין. לפישמן יש מעל לחלק הציבורי - החובות של כלכלית ירושלים, מירלנד ודרבן - חובות בחברות פרטיות בעוד 4 עד 5 מיליארד שקל. 

מיכאל רוכוורגר, כתב TheMarker, דיווח בשבוע שעבר שהבנקים פועלים ולאומי הם מעניקי האשראי הראשיים של פישמן, עם חוב שמוערך ב–1.7–2 מיליארד שקל כל אחד, ואחריהם הבנקים דיסקונט (כ–400–500 מיליון שקל), מזרחי טפחות (כ–300–400 מיליון שקל), ואגוד (כ–300 מיליון שקל).

כמו במקרה של דנקנר, גם במקרה של פישמן לא צפוי שהארץ תרעש. על בסיס ניסיון העבר, ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, ורקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, כמו גם המפקח על הבנקים דודו זקן, לא ימהרו כנראה להתעסק עם טייקון שהוא חבר בכיר במועדון ההון־שלטון וגם שולט בכלי תקשורת. אבל עוד נחזור לזה.  

"מנהלי הבנקים בודקים את בריאותו"

בניגוד לרושם שאפשר לקבל, ואולי גם בניגוד למה שפישמן ואנשיו יבקשו לשדר בתקופה הקרובה, המשבר של קבוצת פישמן אינו תוצאה של המשבר ברוסיה או של הקשיים בחברת מירלנד, העוסקת בהשקעות בבריה"מ לשעבר. הקשיים של פישמן התחילו הרבה קודם, ולמעשה נמשכים זה שנים.

קמחי מוטי

נכון, בעשור האחרון פישמן התחיל להגדיל את השקעותיו ברוסיה באמצעות מירלנד הציבורית. הוא גייס לשם כך בשש השנים האחרונות כמיליארד שקל מהציבור הישראלי באמצעות הנפקת אג"ח, וגורלן של האג"ח האלה עומד בסימן שאלה גדול, לאחר שהחברה הודיעה ביום חמישי שתשהה את תשלומי הקרן והריבית.

הודעה זו אילצה את חברת מעלות הורידה רק ביום חמישי את ציון החוב של החברה לרמה של CC, קרוב מאוד לדירוג D, האות הראשונה במלה Default, כלומר חדלות פירעון. על הדרך, כמו במקרים של דלק נדל"ן (תשובה), אי.די.בי (דנקנר) וצים (משפחת עופר), שוב התברר שחברות הדירוג מפחיתות דירוג לאחר שהסוסים ברחו מהאורווה.

אלא שמירלנד ורוסיה אינם הסיבה היחידה לקשיים של קבוצת פישמן. את החובות שלו פישמן צבר בהדרגה ממערכת הבנקאות, בתקופה הארוכה שבה מנהלי הבנקים שמחו להעניק לראשי מועדון ההון המקומי כמעט כל קו אשראי שביקשו.

איך בדיוק יצר פישמן את החוב העצום שלו? בכתבה מ–2006 כתב רותם שטרקמן כי פישמן בנה את האימפריה שלו בעיקר בשנות ה–90, שהיה עשור של צמיחה מהירה במשק, על גבו של גל העלייה מרוסיה, האופטימיות של הסכמי אוסלו והחגיגות בענפי ההיי־טק והתקשורת.

"לאחר הרכישה של כלכלית ירושלים, המשיך פישמן לרכוש בזו אחר זו חברות כגון מבני תעשייה, תנופורט ואליאנס, שהתאפיינו בתזרימי מזומנים גדולים ויציבים. התזרימים מימנו בקלות את הוצאות הריבית ותשלומי הקרן על הלוואות שנלקחו לצורך ביצוע הרכישות". אלא שבתחילת שנות ה–2000 מצב המשק החל להידרדר, בעוד שפישמן המשיך ברכישות והימורים בניירות ערך.

"בשיא המשבר של 2002 היו בבעלות פישמן מניות בנק הפועלים וחברת אי.די.בי בכמיליארד שקל. המניות נפלו ב–50%, ופישמן נאלץ לרשום הפסדים גדולים ולמכור את המניות בעיתוי לא אופטימלי", כתב שטרקמן.

עופר וקנין

את הרכישות הוא ביצע במימון הבנקים, והוא לא תמיד התעקש למצוא הזדמנויות או מחירים נמוכים. כשרכש את חלקו בידיעות אחרונות, למשל, המחיר נראה גבוה אפילו למוכרים, במיוחד לרכישה שאינה כוללת את השליטה בעיתון, שנותרה בידי נוני מוזס. שווייה של קבוצת ידיעות אחרונות צנח מאז אותה עסקה בסדר גודל של 50%–70%, אבל החובות נותרו. וזו רק דוגמה אחת, לטעות עסקית אחת.

הנה דוגמה נוספת. המשבר הנוכחי אינו הפעם הראשונה ולא השנייה שבה פישמן נקלע לצרות. ותיקי השוק מכירים היטב את אחד הצדדים האפלים של פישמן: חיבתו הגדולה להימורים פיננסיים בסכומים גבוהים. פישמן תמיד אהב להמר על שוקי המטבעות והריבית, לעתים כחלק מהמימון של עסקות ריאליות, ולעתים כהימור פיננסי טהור.

ב–2006 פישמן הפסיד קרוב ל–400 מיליון דולר בהימור, שהתברר כשגוי, על התנודות בשוק המטבע והריבית בטורקיה. לאחר ההפסד הזה, שהביא את פישמן קרוב לקצה היכולות הפיננסיות שלו, הוא עסק במשך תקופה ארוכה בייצוב הקבוצה שלו, במכירת נכסים ובגלגול חובות. הוא נאלץ בין השאר למכור אחזקה משמעותית שהיתה לו בחברת כרטיסי האשראי ויזה כאל.

על פי שטרקמן, הפרשה של הלירה הטורקית קיפלה בתוכה את סיפור חייו של פישמן ואת מערכת יחסיו עם הבנקאים, שאותה תיאר אריה אבנרי בספרו "חידת פישמן": "האיש שהמציא את המינוף הבנקאי, שמשלם כל שנה מאות מיליוני שקלים לבנקים, ריבית על חובותיו, ועליו נאמר שכל מנהלי הבנקים בודקים כל בוקר את מצב בריאותו - ונושמים לרווחה כשהם מגלים שמצבו שפיר".

פרטים מהפרשה הזאת נחשפו דווקא בימים האחרונים, בעיתוי מקרי לחלוטין, כתוצאה מפרסום פסק דין בעניין סכסוך שפישמן ניהל מול מס הכנסה על דרך הרישום של ההפסדים האלה. מה שמעניין בפסק הדין הן הערכות השווי שסופקו על ידו. אלה מראות שכבר ב–2006 סך החובות הפרטיים של פישמן היה לא רחוק מה–4–5 מיליארד שקל שהוא חייב לבנקים כיום, והן מראות שהערך הכלכלי הנקי של פישמן - סך הנכסים פחות סך ההתחייבויות - היה שלילי כבר ב–2006. נראה שאתגרי החובות של פישמן נמשכים מאז, כלומר לפחות שמונה שנים. המשבר ברוסיה? ממש לא. הוא רק זה שעלול לגרום לשורת הדומינו להתמוטט.

לכל אורך הדרך העסקית שלו, פישמן הראה שני דפוסי התנהלות: האחד, הוא אוהב להמר גם כשההימור אינו קשור לליבת העסקים, כמו במקרה של הלירה הטורקית. השני, כמו טייקונים אחרים, פישמן שונא למכור נכסים במחירי "שוק", ומבקש בעבור עסקיו תמורה שנראתה לרבים גבוהה מאוד.

ההחלטה בידיים של קינן ורוסק עמינח

הניתוח עד כה של החובות האישיים של פישמן ושל אופיו העסקי, מביא את הסיפור למקום האמיתי שבו הוא נמצא כעת: על שולחנם של הבנקאים ציון קינן ורקפת רוסק עמינח. מכיוון שערך החוב של פישמן עשוי להיות נמוך מערך הנכסים, הם אלה שצריכים לקבל עתה החלטה בידי מי להפקיד את ניהול המשבר. האם בידיו של פישמן? או לחלופין, להעביר את הניהול לצוות חיצוני ואובייקטיבי? במלים אחרות: מרגע שקבוצת פישמן דורשת מימוש נכסים וארגון מחדש, מי צריך להיות אחראי על המשימה?

מוטי מילרוד

כמו תמיד ובכל משבר עסקי, אם תשאלו את בעל השליטה הנוכחי, הוא מיד יקבע שהוא הדמות המתאימה למשימה. הוא יסביר שיש לו ידע, ניסיון, תשוקה והיכרות עם הנכסים יותר מלכל מנהל חיצוני. כך היה במקרים של דנקנר ולבייב - והבנקים הסכימו. מה נראה נכון במקרה של פישמן? על הרצון שלו להיחלץ מהמשבר ולשמור על השליטה אין צורך לערער. פישמן אמנם כבר אינו צעיר (71), אבל ילדיו מנהלים את החברה ויירשו יום אחד את נכסיו. כזה הוא פישמן: הוא רואה אנשי עסקים עשירים כבעלי דם כחול. הוא עצמו שייך זה עשרות שנים למועדון ההון הישראלי, והוא נחוש למקם גם את ילדיו במועדון הזה.

מצד שני, לפישמן יש גם חסרונות. ראשית, יש את יצר ההימורים: במקום שבו פישמן נמצא, עם הגב צמוד לקיר, יש לו תמריץ חזק לקחת סיכונים גדולים. בספרי הכלכלה מכנים את התופעה הזו "בעיית הסוכן": בגלל החובות החברה כבר שייכת לבנקים ולציבור (והבנקים גם הם גופים ציבוריים כי רוב מניותיהם נסחרות בבורסה). פישמן הוא כיום סוכן של הציבור - אבל סוכן "בעייתי" שמייצג רק את האינטרסים של עצמו.

שנית, כמו במקרה של דנקנר, עולה ספק לגבי טיבו של הניסיון. פישמן הוא זה שנטל אשראי מוגזם, שלא דאג להשאיר מרווחי מזומנים מספקים בעסקות שלו, שעשה טעויות. ושלישית, פישמן הוא מאנשי העסקים שלא מוכנים למכור נכסים במחירי שוק ריאליים - ולכן הם מחזיקים אותם שנים ארוכות מאוד, גם כשהערך שלהם נשחק וגם כשהקופה כמעט ריקה.

מדוע? בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, לא מדובר בקשר רגשי לנכסים, אלא בשיקול כלכלי קר שמשותף לטייקונים ממונפים אחרים. זה הולך כך: כל עוד הם מתעקשים לקבוע שערך הנכסים שלהם גבוה הרבה יותר ממה שכולם חושבים, ושהנה או־טו־טו מגיע רוכש כזה או אחר שישלם את המחיר שהם מעניקים להם - הטייקונים יכולים להמשיך "להתגלגל".

כך הם יכולים לדחות את הטיפול בחוב ואת ההכרה בהפסד במקרים שבהם ערך ההלוואה גבוה מערך החברה. כך הם יכולים לשכנע את הבנקאים שלהם ואת מחזיקי האג"ח לתת להם עוד זמן ועוד הזדמנות ולפרוס פעם נוספת את החוב לעתיד. כך הם שומרים על השליטה באימפריה במשך שנים, ולעתים במשך עשרות שנים. וזו שליטה נעימה, מלאת עוצמה וכבוד חברתי, וכמובן גם רמת חיים ומנעמי חיים, שכוללים חבילות שכר ומטוס פרטי. כן: פישמן, דנקנר, לבייב, תשובה, עופר - לכולם יש או היה מטוס פרטי, וכולם עשו או יעשו תספורות לציבור. דנקנר, לבייב, תשובה ועופר כבר ביצעו תספורות, ופישמן עשוי להצטרף אליהם בקרוב עם חברת מירלנד.

כאן עולה, כמובן, שאלת המשך: האם הבנקאים והמשקיעים המוסדיים אינם מבינים את כל זה? האם הם אינם מזהים את יצר ההימורים של פישמן? את הטעויות העסקיות? את ההתעקשות לקבוע שהנכסים שווים יותר מכל הערכה כלכלית? מדוע הם לא דופקים על השולחן, אומרים "עד כאן", ולוקחים את הטיפול בחובות לידיהם? בשלב הזה של סיפור הטייקונים הישראלים, היה אפשר לחשוב שהבנקים כבר היו צריכים ללמוד מניסיונם בפרשיות קודמות.

התשובה לשאלה הזאת מחזירה אותנו להתחלה, לשליטה של פישמן בעיתון "גלובס" ולהחזקה ב"ידיעות". אף אחד מהבנקאים, ככל הנראה, אינו שש לצאת למלחמה עסקית ומשפטית עם עיתון כלכלי ועיתון כללי נפוץ, אשר אם ירצו בכך - יוכלו לפגוע במוניטין שלהם. כמו תמיד בעסקי התקשורת, אין צורך באיום ממשי או אפילו ברמזים. החשש מפני שימוש בעיתון - בעיקר כשבעל החוב נמצא עם הגב לקיר ויחשוש לשליטתו ולנכסיו - הוא ברור וגדול.

הם הרי יודעים שעיתון יודע להתיישר עם האינטרסים של בעלי השליטה בו. "גלובס", למשל, שהכחיש במשך שנים את בעיית הריכוזיות במשק, מנהל באחרונה קמפיין מבורך וראוי להעלאת שכר המינימום. אבל על הצורך לפרק את קרטל הבנקים של הפועלים ולאומי ואת מונופול הגז, או על האי־סדרים שהתגלו בשנים האחרונות בבנק הפועלים, הוא כותב בהרבה פחות התלהבות. 

עופר וקנין

כך היה במקרה של דנקנר, שמיהר לרכוש את העיתון "מעריב" ברגע שההזדמנות הגיעה לפתחו, ושרף עליו מאות מיליוני שקלים של החברות הציבוריות. כך כנראה גם במקרה של פישמן, שמחזיק בעיתונים בעלי השפעה גדולה בהרבה מזו שהיתה ל"מעריב". ההיגיון הכלכלי מכתיב שהבנקים הנושים של פישמן, כמו במקרה של דנקנר, היו יכולים זה מכבר לקחת את ניהול העסקים שלהם לידיהם, לארגן אותם מחדש ולנקות את השולחן.

אבל הם לא עושים את זה. רבים חושבים שהסיבה לכך היא רצונם של מנהלי הבנקים להימנע ממחיקת חובות אבודים ורישום הפסדי הון. אך זו טעות: ברוב המקרים חלק ניכר מההפרשות ורישום ההפסד כבר בוצע, דווקא בעניין הזה הפיקוח על הבנקים לוחץ עליהם ואינו מרפה, וממילא המחיקות הן עניין של הבנק הציבורי, ולא של הבנקאים. המניעים האמיתיים של הבנקאים קשורים יותר למערכת היחסים שלהם עם המועדון, התקשורת, ההון והשלטון.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם