כך נהפכו חברות הביטוח למפלצות פיננסיות ששולטות בפנסיה של הציבור

חברות הביטוח כבר לא רק מבטחות - הן מעורבות כמעט בכל אספקט של חיינו הפיננסיים ■ הן משלמות מדי חודש למיליוני אנשים קצבאות פנסיה, מחזיקות בבעלותן נדל"ן ונהנות משכר דירה ■ כתבה ראשונה בסדרה

אסא ששון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסא ששון

הפיננסייר ומנהל ההשקעות הנודע, פיטר ברנשטיין, הסביר בספרו "נגד האלים" מהו סיכון ומה משמעותו לעולם המודרני: ״הרעיון המהפכני שמגדיר את קו הגבול בין העידן המודרני לבין העבר הוא אמנות השליטה בסיכון: הרעיון שהעתיד אינו רק גחמה של האלים ושבני האדם אינם פסיביים לנוכח הטבע. עד אשר למדו בני האדם לחצות את הגבול הזה, העתיד היה רק בבואת מראה של העבר או נחלתם אפופת העלטה של נביאים ומגידי עתידות שהחזיקו במעין מונופול על חיזוי אירועי העבר״. מי ששיכללו את אמנות הסיכון וידעו לא רק להבטיח את העתיד אלא גם לגזור קופונים שמנים הן .

בשנים האחרונות נהפכו חברות הביטוח לאימפריות פיננסיות, וכוחן צפוי לגדול עוד יותר. בשיחה עם המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, היא אמרה כי ״בעקבות החלת פנסיית חובה נוצר מצב שבו קצב ההפרשות לפנסיה גבוה יותר מקצב הצמיחה״, כלומר - חברות הביטוח ימשיכו ליהנות מתזרים גבוה של כספים לחסכונות הפנסיוניים.

סלינגר הוסיפה כי ״סך הנכסים המנוהלים כיום בחיסכון הפנסיוני הוא כ–1.1 טריליון שקל וב–2020 סכום זה יוכפל ויגיע לכ–2.2 טריליון שקל״. זהו סכום אדיר שאמור להבטיח לחברות הביטוח דמי ניהול שמנים מאוד במשך שנים רבות. קשה לתאר ענפים אחרים במשק שתחזית הצמיחה שלהם כוללת הכפלה של נכס הבסיס.

אולם חברות הביטוח לא נותרו רק בתחום הניהול הפנסיוני. הן השתמשו בכספי המבוטחים ורכשו נדל"ן, שנועד להניב תשואה לעמיתים. חלק מהנדל"ן שנרכש הוא דיור מוגן שבו הפנסיונרים משלמים תשלום חודשי לחברות הביטוח. עם אותם כספים החברות מספקות אשראי למרבית החברות העסקיות במשק.

צילום: איור: ליאו אטלמן

כמו כן, בהינף קולמוס הן יכולות להכריע מי יקבל או לא יקבל תשלום של ביטוחי בריאות - בנוסף לביטוחי רכב, ביטוחי דירה, רכוש וביטוחים מיוחדים.

מי שמוטרד מהריכוזיות בביטוח, ובצדק, צריך להרהר בתסריט האימים החלופי: אם הקופות והקרנות לא היו מופרדות מהבנקים, שוק ההון היה נשלט כיום כולו על ידי בנק הפועלים ובנק לאומי שהיו מנהלים כטריליון ורבע שקלים - שליטה כמעט מוחלטת בשוק האשראי. הסיכוי לראות תחרות או שוק אשראי חוץ־בנקאי היה יורד משמעותית.

ואולם, אף שהעתיד נראה מאיר פנים, לא הרבה קופצים על תעשיית הביטוח. הסיבה העיקרית לכך היא לא חוסר אטרקטיביות, אלא רגולציה. כדי להקים חברת ביטוח נדרש רישיון מבטח מטעם משרד האוצר. רישיון זה מחולק במשורה תחת תנאים קפדניים של בקרה, פיקוח ויכולות פיננסיות. רק באחרונה סירב משרד האוצר לאשר לחברת הפיננסים JT Capital מסינגפור לרכוש את חברת כלל ביטוח. באוצר הסבירו את סירובם בכך שהדמויות שעמדו מאחורי הקבוצה התחלפו, וכן בכך שחוזקו של הגב הפיננסי של הקבוצה לא היה מספיק נהיר לאוצר.

זו אינה מגמה חדשה, אלא המשך של מדיניות ברורה, מוגדרת ומגמתית של המדינה ומשרד האוצר. בעשור האחרון החליטה המדינה באופן מושכל להדיר את רגליה מכל מה שקשור לחיסכון של האזרח בכלל ושל החיסכון הפנסיוני בפרט.

3 צעדים רגולטורים להסדרת כספי הפנסיה

עד 2003 הנפיקה המדינה לחוסכים בפנסיה אג״ח מיועדות (אג"ח המבטיחות תשואה על ידי מדינת ישראל) בשיעור של 70% מקרנות הפנסיה הוותיקות והחדשות. למנהלי הכספים הפנסיוניים לא היתה עבודה רבה: הם יכלו להבטיח תשואה נאה לפנסיה (בזכות המדינה ולא בזכות יכולות ניהול הכסף שלהם), לגבות דמי ניהול שמנים (הרבה יותר גבוהים מכיום) ומי ששילם את המחיר היה האזרח הקטן, שכן מקורם של תשלומי הריבית הגבוהים של האג״ח היה בכספי המסים ולא ברווחים משוק ההון.

לאוצר היה ברור כי תשלומים אלה רק יגדלו וילכו וצריך להקדים תרופה למכה. בשלב הראשון הוחלט לבצע תיקונים מקיפים בכללי ההשקעה של קרנות הפנסיה, קופות הגמל וחברות הביטוח.

אחד העקרונות המרכזיים בתיקונים האמורים היה ביטול המגבלות הכמותיות השונות שחלו ביחס להשקעות הגופים המוסדיים בנכסים שונים. במסגרת זו, ב–2001–2002 בוטלה גם מגבלת ההשקעה הכמותית של הגופים המוסדיים בחו”ל.

העיקרון שעמד מאחורי ביטול מגבלה זו נבע מהצורך ההכרחי להקטין את הסיכון הגיאוגרפי, שמקורו בתלות הגבוהה של הגופים המוסדיים בשוק ההון המקומי ובביצועיו. ביטול מגבלה זו בא כצעד משלים לתיקון שבוצע בשנים האחרונות בחוק הפיקוח על מטבע חוץ, שגם הוא ביטל את המגבלה שחלה בנוגע להשקעת כספים בחו"ל על ידי המוסדיים.

תחת ביטול המגבלות הכמותיות, ובכללן המגבלה בדבר איסור השקעת כספים בחו"ל, נקבעו מגבלות שונות להבטחת יציבותם של הגופים המוסדיים ולדרך ניהול ההשקעות ולכשירות הנדרשת מהם בקבלת החלטות ההשקעה. מגבלות אלה באו להבטיח את יכולת הגוף המוסדי להתמודד בצורה הולמת ומקצועית עם הסיכונים השונים שמאפיינים את נכסי הגופים המוסדיים.

השלב השני היה ב–2003. אז החליט שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, להפחית את הנפקת האג״ח המיועדות לשיעור של 30% מקרנות הפנסיה החדשות. כך המדינה השיגה שתי מטרות: היא איפשרה למוסדיים חופש ניהול והזרימה מיליארדים רבים לשוקי ההון, ובמקביל הוציאה את עצמה מהדאגה לפנסיה של אזרחיה.

ואולם מרבית הכספים רוכזו אז בידי הבנקים, שניהלו קרנות נאמנות, קופות גמל וקרנות פנסיה. לפיכך, השלב השלישי בתוכנית היה פיזור הריכוזיות של ניהול הכסף. ועדת בכר קבעה ב–2005 כי על הבנקים למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל. הרוכשים העיקריים היו חברות הביטוח, קרנות השקעה פרטיות דוגמת יורק ומרקסטון ובתי השקעות פרטיים.

צמיחה בזכות 
החיסכון הפנסיוני

חמש חברות הביטוח הגדולות - כלל ביטוח, מנורה, הראל, מגדל והפניקס - מנהלות 756 מיליארד שקל בנכסים פיננסיים - קופות גמל, קרנות פנסיה, תעודות סל וקרנות נאמנות. מרבית הנכסים האלה מושקעים בשוקי ההון, חלקם (הקטן יותר) מושקע בהשקעות אלטרנטיביות, בעיקר בתחום הנדל״ן (בעיקר נדל״ן מניב) וכן בהלוואות פרטיות.

בהלוואות הפרטיות - תחום צומח - חברת הביטוח פועלת כמו בנק: היא מתקשרת עם צרכן אשראי גדול (לרוב בתחומי התשתיות, אבל לא רק) ובחדר סגור מסכמת עמו את מתן ההלוואה ובכלל זה את הריבית שיקבל, הביטחונות, משך זמן ההלוואה וכן תנאים מיוחדים לפירעונה. אנו החוסכים, שבאמצעות כספנו מאפשרים לחברות הביטוח להעניק את ההלוואה, מקבלים על כך דיווח חלקי בדו"ח התקופתי של חברת הביטוח. עיקר הפרטים, כמו זהות הגוף המלווה ואילו ביטחונות הוא מתן, נותרים עלומים.

המשמעות של סכומי הכסף האלה (שרק יגדלו) הופכת את התשואה המושגת משוקי ההון למשמעותית ביותר - הרבה יותר מהרווחיות שחברת הביטוח מצליחה להשיג מפעילות הליבה המסורתית שלה, פעילות ביטוח. המשקל של הרווחיות מביא לכך שמנהלי חברות הביטוח לא צריכים להצטיין במיוחד בניהול החברה. די לשמור על פעילות תקינה בלי חריגות, ובשוק הון טוב חברת הביטוח תהיה רווחית.

אחד האנליסטים בשוק העריך כי חברת ביטוח גדולה (בשוק הון חיובי) יכולה לסכם שנה ברווחיות של 250–300 מיליון שקל מבלי שנדרשה להצטיינות מיוחדת בתחום הביטוח האלמנטרי. כמובן שמדובר בהערכה, אבל די בה כדי ללמד על המשקל של הרווחיות משוק ההון בחברות הביטוח. את 2013 סיכמו חמש חברות הביטוח עם רווח כולל ממוצע של כ–600 מיליון שקל לכל אחת מהן.

ליבת הנכסים של חברות הביטוח היא החיסכון הפנסיוני - ביטוחי מנהלים, קרנות פנסיה וקופות גמל. היתרון של נכסים אלה, מבחינת חברות הביטוח, לעומת נכסים פיננסיים אחרים כמו קרנות נאמנות, תיקי השקעות ותעודות סל הוא ביציבות שלהם. בעוד שבקרנות נאמנות משך האחזקה של חוסך בקרן הוא כשלושה עד שישה חודשים, הרי שבביטוחי מנהלים לא ניתן לנייד את החיסכון כלל, וגם בקופות גמל וקרנות פנסיה - אף שהן ניתנות לניוד - הציבור לא ממש ער לאפשרות זו כפי שהוא ער לה בקרנות הנאמנות.

ביטוח מנהלים: המבוטחים השבויים

הרוב המכריע של החיסכון הפנסיוני מרוכז בחמש קבוצות הביטוח הגדולות. חברות אלה רשמו בתחום זה רווח כולל מצרפי של 2.55 מיליארד שקל ב–2013.

בתוך תחום זה הרווח העיקרי מגיע מביטוחי החיים או בשמו המוכר יותר: ביטוחי מנהלים. במשך שנים ביטוח מנהלים היה לאחד מאפיקי החיסכון שאיפשרו לחברות הביטוח לגייס מיליארדי שקלים. כך למשל, ב–2006 הסתכמו סך ביטוחי המנהלים ב–79.4 מיליארד שקל ואילו בסוף 2013 הם צמחו ל–197.1 מיליארד שקל - גידול של פי 2.5 בשבע שנים. תחום זה הניב לחמש חברות הביטוח רווח כולל לפני מס של 2.1 מיליארד שקל ב–2013.

הסוד השיווקי של ביטוחי המנהלים טמון (מעבר לשם שניתן לכל מי שלא מנהל להרגיש כמנהל) במקדם הקצבה. למעשה, ביטוח המנהלים הבטיח לחוסך תשלום קצבה לפי מקדם מובטח, שנסגר עם החתימה על החוזה, עד יום מותו.

בפני חוסכים שרכשו ביטוח מנהלים עם מקדם קצבה עד 2013 עמדו שלוש אפשרויות: להישאר בביטוח הקיים, לעבור לקרן פנסיה עם המלאי הקיים ולעבור לחברת ביטוח מתחרה. החל מ–2014, בעקבות איסור מכירת ביטוח מנהלים עם הבטחת מקדם, נותר החוסך עם שתי האפשרויות הראשונות. החיסרון הוא שאם תוחלת החיים מתארכת, אין מה שיבטח את החוסך מפני מצב כזה.

איסור מכירת ביטוח מנהלים עם הבטחת מקדם קיצבה - מהלך שהוביל עודד שריג, לשעבר המפקח על הביטוח - הבטיח לחברות הביטוח כי הבור של ביטוח מנהלים יישאר אצלן. ההחלטה של שריג אמנם חיסלה את ביטוחי המנהלים, אבל לא ממש פגעה בחברות הביטוח, נהפוך הוא.

ההחלטה של שריג הותירה כ–1.2 מיליון מבוטחים קיימים בביטוחי המנהלים הקיימים עם תחושה של זכייה בפיס. להם, ורק להם, יש את ההבטחה הייחודית לתשלום קיצבה לפי מקדם מובטח עד יום מותו. כך, במחי החלטה אחת של הפיקוח, נהפך המוצר השנוי במחלוקת של ביטוחי מנהלים למוצר הכי נחשק בשוק.

אלא שזהו מוצר סגור, שלא ניתן לרכוש אותו, ומתברר שגם לא לעבור ממנו. הפיקוח על הביטוח באוצר, לצד ההחלטה לסגור את ביטוחי המנהלים למצטרפים חדשים, קיבל החלטה נוספת, האוסרת על המבוטחים הקיימים לעבור מביטוח מנהלים אחד למשנהו. למעשה, הפיקוח אסר על 1.2 מיליון מבוטחים המחזיקים בפוליסות בסכום של 57 מיליארד שקל לממש את זכותם הטבעית לנייד את פוליסת הביטוח שלהם מחברת ביטוח אחת לאחרת, ובכך להביא לשיפור תנאי הביטוח.

צילום: איור: ליאו אטלמן

הנימוק להחלטה זו היה הרצון להגן על יציבות חברות הביטוח. במשרד האוצר חששו כי תיווצר תחרות בין חברות הביטוח על אותם 1.2 מיליון לקוחות שבויים, כאשר חברות ביטוח קטנות ינסו להעביר אליהן פוליסות ביטוח כאלה בהבטחות לדמי ניהול מופחתים.

שריג, שמלכתחילה ראה בפוליסות עם מקדמים מובטחים סכנה ליציבות חברות הביטוח, חשש כי חברות ביטוח קטנות יבלעו יותר מדי פוליסות כאלה ובכך יסכנו את יציבותן. לכן, בשם ההגנה על חברות הביטוח הקטנות בעיקר, הוא אסר על חברות הביטוח האלה להתחרות על כספי הפוליסות עם המקדמים המובטחים. בפועל, הוא הפך את 1.2 מיליון המבוטחים בפוליסות האלה לשבויים, ללא יכולת לערוך תחרות על כספם ולשפר את תנאי הביטוח שלהם.

התחרותיות בין חברות הביטוח רק מצטמצמת

יועצי ביטוח פרטיים גדולים מדווחים על שינוי ברור לרעה בגישה התחרותית של חברות הביטוח בשנה האחרונה. כך למשל, לפתע החלו מעסיקים גדולים לקבל מחברות הביטוח הודעה על ייקור פוליסת אובדן כושר העבודה (פוליסה שהמעסיק רוכש בעבור העובדים). העובדה שהמעסיק אינו יכול להעביר את העובדים שלו לחברת ביטוח אחרת, כי אין ניוד, הופכת גם את המעסיקים לשבויים בידי חברות הביטוח - והנוהג רב השנים, שלפיו חברות הביטוח חיזרו אחר המעסיקים באמצעות הבטחת הנחות בפוליסה של אובדן כושר, פסק.

כך, כאשר צריך לערוך עדכון מתחייב בפוליסה, למשל במקרה שבו חל שינוי בשכר העובד, חברות הביטוח מציבות תנאים קשוחים בהרבה מבעבר לביצוע השינוי. אפילו בעולם קרנות הפנסיה מתחיל כרסום בתחרות, מאחר שמעסיק אינו יכול להוציא את אותו נתח מעובדיו שמחזיקים בביטוחי מנהלים מחברת הביטוח, ולכן הוא מתקשה לאיים בהעברת יתר העובדים לקרן פנסיה השייכת לחברת ביטוח אחרת.

הפגיעה הקשה ביותר היא, כמובן, בשיעור דמי הניהול שמשלמים המבוטחים הקיימים. הבעייתיות של ביטוחי המנהלים היתה תמיד בדמי הניהול הגבוהים במיוחד שנגבו שם - דמי ניהול של 7% מהפרמיה ועוד 1.4% מהצבירה. זאת, לעומת תקרת דמי ניהול בביטוח, שצפויה לרדת בקרוב ל–4% מהפרמיה ועוד 1.05% מהצבירה. יועצי ביטוח חישבו ומצאו כי מבוטחי הפוליסות עם המקדמים המובטחים מפסידים כתוצאה מכך כ–120 מיליון שקל בשנה.

היועצים גם דוחים את הטענה העיקרית של הפיקוח על הביטוח בעניין, שלפיה בכל מקרה כמעט שלא היה ניוד של פוליסות עם מקדמים מובטחים, גם כשהניוד הזה היה מותר באופן חופשי, וכי מעט הניוד שהיה בשנים האחרונות נעשה רק כדי לשרת אינטרסים זרים של סוכני הביטוח. משמע, היחידים שהרוויחו מהניוד הם סוכני הביטוח, על חשבון מבוטחיהם.

יועצי הביטוח אינם סותרים את הנתונים שלפיהם אכן מעט מאוד ניוד בוצע בפועל, אבל לדבריהם, זה לא אומר שהניוד נכשל. להערכתם, עצם קיומה של אפשרות הניוד יצרה לחץ תחרותי בענף הביטוח, ומבוטחים רבים מקבלים מחברת הביטוח שלהם שיפור תנאים בשל האיום שלהם לנייד את הפוליסה. כעת האיום פסק, ואתו פסקה גם האפשרות לשפר את תנאי הביטוח. בכך, הרפורמה של הפחתת דמי הניהול, שהפיקוח על הביטוח הוא היוזם שלה, פוסחת על נתח חשוב של מבוטחים.

המעניין הוא שהיסטורית, המפקח על הבנקים בבנק ישראל היה זה שקידש את יציבות הבנקים על חשבון התחרות ביניהם ואילו המפקח על הביטוח במשרד האוצר היה זה שהעדיף תחרות על פני יציבות. כעת נראה כי בכל הנוגע לתחרות, הפיקוח על הביטוח למד מהפיקוח על הבנקים.

בעלי ומנכ"לי חברות הביטוח הגדולות

טרמפ על גב החוסכים בביטוח מנהלים

ההנחיה של שריג עצרה לגמרי את הגיוסים בביטוחי המנהלים וסך הנכסים בביטוחי המנהלים ברבעון הראשון של 2014 הסתכם ב–205.1 מיליארד שקל - עלייה של 4% בלבד לעומת סוף 2013. העלייה מוסברת רובה ככולה בעליית ערך כתוצאה מעלייה בשוק ההון.

העצירה בגיוסים בביטוחי המנהלים הביאה את חברות הביטוח לפתח שני ערוצים נוספים. הראשון הוא קרנות הפנסיה. ב–2006 היו הנכסים בקרנות הפנסיה החדשות כ–37.5 מיליארד שקל וכיום הם 169.8 מיליארד שקל - פי 4.5 בתוך שבע שנים. ב–2013 רשמו חמש חברות הביטוח הגדולות רווח כולל לפני מס של 278 מיליון שקל רק מסגמנט קרנות הפנסיה.

הערוץ השני הוא הפוליסות הפיננסיות. הפוליסות הפיננסיות הן מוצר השקעה המאפשר למשקיע בו להצטרף למאגר הכספים שמנהלות חברות הביטוח עבור חוסכי הפנסיה בביטוחי המנהלים.

בדומה לביטוחי המנהלים, בפוליסות הפיננסיות מוצעים כיום מגוון מסלולי השקעות - החל מהמסלול הכללי, שבו למנהל ההשקעות יש שליטה מלאה ברמת החשיפה לכל אפיק השקעה, דרך מסלולים סולידיים יותר, עם חשיפה מנייתית נמוכה יחסית, וכלה בהיעדר חשיפה בכלל. כך יכול החוסך להיצמד למסלולים ולמעשה לתפוס טרמפ על גבם של החוסכים בביטוחי המנהלים. הוא יכול ליהנות מההשקעה בנכסים לא סחירים יחד עם נזילות יומית.

רוב חברות הביטוח הגדולות בישראל מפיצות את הפוליסות הפיננסיות. נכון להיום, חברת הביטוח הראל היא בעלת התיק הגדול ביותר בתחום ומנהלת בו כ–2.8 מיליארד שקל - כ–30% מסך התעשייה. פוליסות אלה גייסו מתחילת 2014 יותר ממיליארד שקל בכל חברות הביטוח.

פוליסות אלה באו להתחרות בקרנות הנאמנות, אך דמי הניהול שהן גובות בממוצע הוא כ–1.2%, בעוד שבקרנות הנאמנות דמי הניהול הממוצעים נמוכים יותר ונעים סביב ה–0.8%. היתרון העיקרי של פוליסות אלה הוא היכולת של החוסך לעבור בין מסלולי השקעה שונים מבלי שיווצר להם אירוע מס, כפי שקורה עם קרנות נאמנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker