למה טייקונים מגייסים רגולטורים ובנקאים

המיליארדרים בישראל הם בראש ובראשונה בעלי מהלכים במסדרונות הממשלה

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

המאבק נגד טייקונים - לפחות אלה שמתעשרים באמצעים פסולים - חוזר.

בישראל, כנראה בגלל גל התספורות והנפילות אצל כמה מהטייקונים שעיטרו את שערי העיתונים בעשור האחרון, נראה היה שהקרב הזה נגמר. נוחי דנקנר איבד את אי.די.בי, יצחק תשובה "סיפר" את הציבור בחברת דלק נדל"ן, עידן עופר בדרך לאבד את חברת צים, אילן בן דב בצרות, לב לבייב מלקק את פצעי ההסדר באפריקה ישראל - כל הפרשיות האלה הטמיעו את התחושה שאילי ההון כבר אינם מאיימים כבעבר על הדמוקרטיה הישראלית, ושאפשר להמשיך הלאה ולטפל בבעיות אחרות, שהרי אינן חסרות.

זה כמובן לא נכון. בעולם יודעים את זה, ומבינים שגם אם התעלולים של כמה אנשים בודדים נחשפו, אין זה אומר שהשיטה של התעשרות מהירה באמצעות זיכיונות והטבות ממשלתיות, יחד עם שווקים בלתי תחרותיים, נפסקה.

יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלקצילום: גיל יוחנן
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

זה מתחיל בעיסוק התקשורתי בתופעה. לפני שבועיים בחר מגזין ה"אקונומיסט" לשים על השער שלו תמונה של זאב, תנין והיפופוטם, שלושתם בחליפות, ומעליה הכותרת: "העידן החדש של קפיטליזם של מקורבים". בכתבה עצמה יצרו כלכלני העיתון דירוג של מדינות על פי הקשר של המיליארדרים שלהם לתעשיות שבהן הרווחיות תלויה במידה רבה בקשרי שלטון: גז ונפט, תקשורת, חשמל ותשתיות, בנקאות ופיננסים, תעשייה ביטחונית, נמלים ושדות תעופה. ישראל קטנה מדי עבור ה"אקונומיסט", אבל אם נזקק ממנה כמה מתעשרי היי־טק, היינו ודאי מגלים שאנחנו נמצאים בקצה הלא מחמיא של הטבלה - זה שבו העשירים הם בראש ובראשונה בעלי מהלכים במסדרונות מדרגי הממשלה וחדרי הוועדות של הכנסת.

וה"אקונומיסט" לא מרפה. במהדורה הנוכחית, הכתבה המרכזית במדור עסקים של המגזין מטפלת במחלה של הקרטלים העולמיים, שבהם יצרנים מתוך מדינות וברמה הגלובלית חוברים יחדיו כדי לקבוע מחירים ולהרחיק תחרות. הכותבים אמנם מדווחים על עלייה במספר החשיפות ובהיקף הקנסות שהוטלו על חברות - גופים כמו דויטשה בנק, פיליפס ו–LG נאלצו לשלם מאות מיליוני דולרים כל אחד - אבל הראיות הן שקרטלים חדשים נוצרים כל הזמן.

במחקר שה"אקונומיסט" מצטט, בעל הכותרת "הפשע משתלם: קרטל כאסטרטגיה עסקית רציונאלית", החוקרים מוצאים שהקרטלים גורמים בממוצע להעלאת מחירים של כ–20%, ושהקנסות הקטנים והסיכוי המצומצם להיתפש שווים את הסיכון - וכי יש להכפיל פי כמה את הקנסות ואת עונשי המאסר כדי להפוך את ה"שיטה" לבלתי כדאית עבור בעלי העסקים.

אילן בן דבצילום: אייל טואג

אפילו הדיון המתרחב על האי שוויון החברתי - כלומר, פערי ההכנסות בין מעמד הביניים לבין ה–1% וה–0.1% העשירים בכל מדינה ובעולם כולו, קשור לדיון הזה. באופן עקרוני, אין צורך לרמות כדי שעשירים יהפכו בהדרגה ליותר עשירים כל הזמן: כל שצריך הוא שהתשואה שהם יודעים לייצר על הנכסים שלהם תהיה גבוהה משיעור הצמיחה של המשק, וכמובן שהם יורשו לשמור על הרווחים האלה ולא יידרשו לשלם עליהם מסים גבוהים יותר מאלה ששאר האוכלוסייה נדרשת לשלם.

בשלושת העשורים האחרונים, וככל הנראה גם בשנים הקרובות, התנאים האלה מתקיימים: מצד אחד, הצמיחה נמוכה - לפחות בעולם המערבי, ואילו התשואה של בעלי ההון גבוהה – כפי שאפשר בקלות למדוד מעליית המחירים בבורסות ובשוק הנדל"ן - שני האפיקים המרכזיים שבהם בעלי ההון משקיעים את עושרם. אלא שאת התשואה הזו רבים מהעשירים מצליחים לנפח, הרבה מעבר למה שאזרח פשוט יכול לקבל על תיק ההשקעות הקטן שלו, באמצעות אותם קשרים עם השלטון, באמצעות תחכום פיננסי, ובאמצעות היכולת שלהם לשלם מסים מופחתים - ולהדוף את הניסיונות להטיל עליהם מסים גבוהים יותר.

יש טייקונים עם 
יותר מנשמה אחת

עידן עופרצילום: בלומברג

גם ראש ממשלת ישראל מזהה את הבעיה, ואפילו מצהיר עליה באופן גלוי. בראיון משולש עם גיא רולניק ופרופ' לואיג'י זינגלס ל–MarkerWeek, אמר בנימין נתניהו בכמה וכמה ניסוחים שיש בישראל קפיטליזם של מקורבים; שיש אצלנו בנקים שנתנו הלוואות על בסיס חברות ב"מועדון"; שיש אצלנו בעלי הון עם קשרים והגנה בתקשורת – ושכל התופעות האלה פוגעות בצמיחה.

אלא שלא צריך את ראש הממשלה, לא צריך מגזינים מחו"ל ולא צריך פרופסורים לכלכלה כדי לזהות שיש טייקונים ובעלי הון מקורבים בישראל. כל מה שצריך זה לקרוא, כמעט כל יום, את העיתונים הכלכליים. מספיק אפילו להציץ בכותרות.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

מי שעושה את זה, יגלה שלכמה מהטייקונים יש יותר מנשמה אחת. תשובה אמנם נראה לא טוב כשהוא נאלץ לבצע תספורת עמוקה בחובות לציבור של דלק נדל"ן, אך מאז הוא היה בין אלה שמצאו כמויות אדירות של גז טבעי לחופי ישראל, והוא עושה כל שביכולתו כדי שהגז שנמצא יימכר בתנאים של קרטל.

לב לבייבצילום: עופר וקנין

יחד עם נובל אנרג'י ואולי גם החברה האוסטלית וודסייד, תשובה יחזיק בכל מאגרי הגז הגדולים, וכך יוכל להכתיב לציבור הישראלי את המחירים. תשובה גם עושה כל שיכולתו כדי להשפיע על קובעי המדיניות כדי למזער את תשלומי המס והתמלוגים שהוא נדרש לשלם לקופת המדינה - אותה מדינה שהיא הבעלים החוקיים של המאגרים.

מי שבודק את העיתונים, גם רואה שהטייקונים עושים הכל כדי לגייס לשורותיהם רגולטורים ופקידי ממשלה לשעבר, שעם כל הכבוד ליכולת המקצועית שלהם, התפקיד המרכזי שלהם בהצגה הוא להפעיל את הקשרים במסדרונות השלטון כדי להשיא את הרווחים של הטייקונים ששכרו את שירותיהם.

אותו תשובה, למשל, הוא חובב רגולטורים ידוע - והוא משלם להם ביד נדיבה מאוד. אחד החברים בוועדת ששינסקי, שדנה בהעלאת המסים והתמלוגים על הגז, היה הממונה על התקציבים באוצר אודי ניסן - שעכשיו הוא יו"ר דלק ישראל. מבט על רשימת הדירקטורים בקבוצת דלק מראה שתשובה מקפיד לגייס לשורותיו אנשים עם קשרים בשלטון או במערכת הבנקאית: היו"ר, גבי לסט, הוא ניצב בדימוס מהמשטרה; המנכ"ל, אסף ברטפלד, היה סגן המפכ"ל; הדירקטורים יוסף דאובר, אבי הראל, ומשה עמית, היו כולם בנקאים בכירים בבנק הפועלים; משה ברקת היה בכיר ברשות ני"ע והאחראי על מחלקת התאגידים; בן ציון זילברפרב היה מנכ"ל האוצר; ואילו אייל לפידות, המנכ"ל של חברת הביטוח הפניקס, שמככב באחרונה סביב התעקשותו למשוך שכר שנתי בן שבע ספרות למרות התנגדות הפיקוח על שוק ההון והביטוח, הוא יוצא משרד האוצר.

שער ה"אקונומיסט": "העידן החדש של קפיטליזם של מקורבים"

תשובה לא שונה מטייקונים אחרים, כמובן. דנקנר, בעת ששלט באי.די.בי, גייס לשורותיו כמה מבכירי רשות ני"ע, וגם שכר את שירותיו של היו"ר היוצא זהר גושן, זמן קצר לאחר שזה סיים את תפקידו. רבים מהן עדיין בתפקידם, למרות שהשליטה עברה לבעלים חדשים. משפחת ליבנת, פעם שותפים של דנקנר והבעלים של קבוצת תעבורה, גייסה לשורותיה את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. עידן עופר גייס לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל את ניר גלעד, לשעבר החשב הכללי והאיש שמכר לעופר את צים - עסקה שהכניסה ללקסיקון העסקי את המונח "שקשוקה".

את הרשימות האלה אפשר להמשיך ולערוך עוד ועוד, ורק המקום מוגבל. האנשים האלה נמצאים בכמעט כל חברה גדולה, שתוצאותיה הכספיות תלויות בדרך זו אחרת בהחלטות של הממשלה ושל הכנסת. באופן לחלוטין לא מקרי, כשמביטים ברשימת מקבלי השכר הגבוה מבין מנהלי החברות הנסחרות בבורסה, מוצאים שרבים מהרגולטרים והפקידים הבכירים שקפצו לחיקם של הטייקונים, נמצאים שם.

אז מדוע טייקונים ובעלי הון כל כך אוהבים לשכור את שירותיהם של רגולטורים לשעבר ושל פקידים בכירים לשעבר - ומדוע הם ממהרים לשלם להם כל כך הרבה כסף? זה הזמן לסיפור קטן. שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ סיפר לא פעם שכאשר ביקש לגייס צוות של כלכלנים כדי לאייש את ועדת ששינסקי לבדיקת תמלוגי הגז, הוא נתקל בבעיה: בכל פעם שמשרדו פנה לכלכלן בעל שם, נמסר לו שהמועמד אינו יכול להשתתף בוועדה בגלל ניגוד אינטרסים, כי הוא כבר עובד עם תשובה או אחת מהחברות. זו ראיה חותכת אחת לשיטת העבודה של הטייקונים.

נוחי דנקנרצילום: דניאל בר און

שטייניץ גם סיפר לא פעם שבימי ועדת ששינסקי הוא היה נתון ללחצים רבים מצד בעלי העניין בשוק הגז, גם מהשוק המקומי וגם מחו"ל - כי הרי בין מחזיקי הגז יש גם חברות זרות.

אף שהסיפור הוא היסטורי, הפרקטיקה מעולם לא נפסקה: בשבועות האחרונים היתה זו המפקחת על שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר, שדיווחה על לחצים, לרבות מגורמים בכירים מאוד בחו"ל, שניסו להניא אותה מלקבוע תקרה על כפל דמי הניהול בחסכון הפנסיוני. הטענה של מפעילי הלחצים היתה שהתקרה החדשה תפגע בתשואות של הציבור, אבל המוטיבציה שלהם היתה הרבה יותר אישית: התקרה שעשויה להגביל את גיוסי הכספים והעמלות - שקרנות השקעה זרות ומקומיות יצליחו לגזור מהחוסכים בישראל.

טייקונים חדשים מאמצים את השיטה

אודי ניסן, יו"ר דלק ישראלצילום: תומר אפלבאום

הלחצים האלה, הגיוס של רגולטורים ובכירים מהשירות הציבורי, מהבנקים ומהפוליטיקה, התשלום הגבוה שהם מקבלים, הדירקטורים שנבחרים, הגיוס של צבא של לוביסטים ואנשי יחסי ציבור, ומערכות היחסים הקרובות עם כמה מכלי תקשורת - כולם יחד מציירים תמונה שלמה וברורה: המודל של טייקונים שמחוברים לשלטון עדיין שולט בכלכלה הישראלית, גם אם הכישלונות ושיטות העבודה של אחדים מהם נחשפו בשנתיים האחרונות.

להוציא במקרה של חברות ההיי־טק ושל חברות היצוא, בדיוק כמו בשאר העולם (לרבות בחלקים גדולים בארה"ב ה"תחרותית"), השיטה הטובה ביותר להרוויח כסף בישראל היא לשנות את חוקי המשחק לטובתך. איך? ראשית, אתה צריך להיות גדול מספיק כדי לשכור את כל הרגולטורים לשעבר, את הלוביסטים ואת הפוליטיקאים - וכבר ראינו שהם אינם זולים. אתה לא צריך להוציא כסף באופן אישי: את השכר של כל האנשים האלה תשלם החברה הציבורית.

שנית, אתה צריך להפעיל לחץ על השלטון ועל המחוקקים כדי לשנות חוקים ותקנות כך שייטיבו עם עסקיך, ובעיקר כדי שלא יבואו חברי כנסת "חברתיים" או רגולטורים פעלתניים מדי ויפגעו בהם.

זהר גושןצילום: דניאל בר און

שלישית, אתה לא רוצה לשלם מסים - ובשביל זה צריך קשרים במס הכנסה, בממשלה ובכנסת. רביעית, אתה צריך לוודא שרגולטורים לא ימצאו עניין בלחטט במעשיך, לא יערערו על הדו"חות ועל הדיווחים שלך, ולא יחפשו במעשיך פעולות שנראות כמו התארגנות לקביעת מחירים או פגיעה בתחרות.

חמישית, אתה צריך מערכת יחסים קרובה וצמודה מאוד עם המערכת הפיננסית, שכן היא זו שלוקחת כספים מהציבור ונותנת לך את המימון הדרוש לעסקיך. לשם כך, אתה מעסיק בנקאים לשעבר, וממנה לדירקטוריונים שלך בנקאים לשעבר או דמויות שמכהנות בדירקטוריונים של בנקים – או בני משפחה שלהם. כמובן, כדאי גם להיות חלק מהמעגל החברתי של כל אלה, כי אין טוב יותר מאירוע משפחתי או ישיבה משותפת בג'קוזי ובמטוס פרטי כדי לחזק את הקשרים האלה.

לבסוף, אתה צריך לוודא שהתקשורת אתך. אתה לא רוצה שהציבור יתקומם נגד מעשיך. אתה כן רוצה שיציגו אותך כבעל הון נאור וחברתי - כזה שמייצר מקומות עבודה ומסייע לחלשים ולסביבה. אתה רוצה שאנשים שתומכים ברעיונות ובתוכניות שלך יקבלו חשיפה ציבורית ו"זמן מסך" ניכר, ואילו את אלה שמבקרים אותך אתה רוצה שהתקשורת תצניע.

אם עשית את כל אלה, יש סיכויים טובים מאוד שעסקיך יפרחו, גם אם ברור שהרווחים שלך באים על חשבון משהו אחר - בדרך כלל צרכנים שמשלמים יותר מדי על המוצרים והשירותים שהם רוכשים, או קופת מדינה שאינה מקבלת את מה שמגיע לה.

האם אפשר לעשות משהו נגד השיטה הזו? זה מאוד לא פשוט, ועובדה שגם בעולם המערבי מתקשים מאוד להתמודד עם קפיטליזם של מקורבים. אין ספק שהשלטון והכנסת יכולים לעשות הרבה: חוק הריכוזיות, חוק ועדת ששינסקי, חוק ועדת בכר ואחרים, מראים שאפשר לעצור את רגלי הטייקונים. מניסיון העבר, השלטון והמחוקקים יפעלו בדרך כלל רק לאחר שהציבור מתקומם ודורש שינוי. אבל הדרך עוד ארוכה, ובכל שנה נוצרים או מגיעים טייקונים חדשים, שמאמצים וממשיכים את השיטה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker