חלוקת נכסים מחדש: טוב או רע? - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חלוקת נכסים מחדש: טוב או רע?

מעבר לשיקולים מוסריים ו
פוליטיים - האם חלוקה מחדש של נכסים מזיקה לכלכלה?

67תגובות

הנה תסריט שנראה כיום רחוק, אך אינו דמיוני לחלוטין: ממשלת ישראל מכריזה על מס חדש, שבו כל מי שבידו נכסים של יותר מ–5 מיליון שקל צריך לשלם מדי שנה 1% מההון שלו לקופת המדינה כדי "לשפר את השירותים הציבוריים ולצמצם את האי שוויון". כיצד תגיבו?

התשובה כנראה תלויה במקום שבו כל אחד נמצא. מי שיש לו הרבה פחות מ–5 מיליון שקל ישמח, או לכל הפחות יישאר אדיש. מי שיש לו פחות מהסכום הזה, אבל מעריך שהוא עשוי להגיע אליו בשנים הקרובות, כנראה יתנגד - אך לא בעוצמה.

מי שכבר יש לו הרבה יותר מזה, יזעק לשמים. הוא ונציגיו יטענו שמדובר בגזל, בחלוקה מחדש של רכוש, שזהו קומוניזם חדש. כדי לנסות לעצור את הגזירה. אלה שיש להם יותר מ–5 מיליון שקל יגייסו טיעונים כלכליים, כאלה שאינם מבוססים על שיקולים מוסריים או פוליטיים, מכיוון שעם השאיפה לצמצם את אי־השוויון ואת הכוח שיש לרוב שאינו עשיר, קשה להתעמת.

AP

הם יטענו שמס כזה יבריח אנשי עסקים לחו"ל, יקטין את התמריץ להשקעות, יקטין את הכדאיות של יציאה לעבודה מצד בעלי היכולות ובאותה מידה יפגע בתמריץ של אנשים עשירים פחות, שהרי הם לא ימצאו עניין להתאמץ בעולם שבו השירותים החברתיים ניתנים לאזרחים ביד נדיבה.

הם יסבירו שירידת המוטיבציה הכללית הזאת תקטין את הצמיחה, וכך תפגע בכולם. הם יטענו שדווקא העניים הם אלה שייפגעו יותר, בשל הירידה בצמיחה ומכיוון שהמדינה עצמה תגבה פחות מסים (עקב הירידה בצמיחה), וכך יהיו בידיה פחות אמצעים לאספקת אותם שירותים ציבוריים שהמס החדש אמור לממן. האם הם צודקים? מהי השפעת האי שוויון על הכלכלה? ועוד יותר מעניין: האם חלוקה אחרת של העושר, למשל באמצעות מסים, תפגע בצמיחה הכללית – או דווקא תשפר אותה?

בספרות הכלכלית אין תשובה חד־משמעית לשאלת השפעת האי־שוויון על הצמיחה. יש עדויות שלפיהן במקרים מסוימים עלייה באי השוויון התרחשה בסמוך למשברים פיננסיים. יש טיעונים הלקוחים מתוך מחקרי הכלכלה הפוליטית, שלפיהם הונם של העשירים נותן להם כוח פוליטי רב, המנוצל כדי להקל על מגבלות, רגולציה פיננסית ונטילת סיכונים, ובסופו של דבר אלה גורמים למשברים פיננסיים, למשל ב–1929 וב–2008.

יש הערכות כלכליות שלפיהן רמה גבוהה של אי־שוויון עשויה להשפיע לרעה על שירותי בריאות וחינוך, לגרום לאי־יציבות פוליטית וכלכלית שפוגעת בנכונות להשקיע, ולפגוע בקונסנזוס החברתי הנדרש כדי לטפל ביעילות במשברים, ולפיכך כל אלה פוגעים בצמיחה. רק מתוך הניסיון הישראלי, לא קשה לזהות מקרים שבהם בעלי הון אירגנו לעצמם תנאי מונופול או אשראי נדיב מהמערכת הבנקאית ומשוק ההון, ואלה נוצלו באופן שהיטיב עמם - אך פגע בכלכלה כולה.

אלא שכל אלה, אפילו אם הם נכונים, הם עדיין לא הוכחה סיבתית - הם לא מוכיחים שאי שוויון פוגע בכלכלה, ולכן הם לא עוזרים לענות על השאלה שעמה פתחנו: האם הקטנת האי שוויון באמצעות חלוקה מחדש של העושר פוגעת בכלכלה - או דווקא ממריצה אותה.

במשך שנים ארוכות העיסוק הכלכלי בשאלות אלה היה מועט מאוד. למעשה, הוא כמעט היה בחזקת טאבו: כלכלנים ידעו שעדיף להם לבחור נושאי מחקר אחרים מאשר לעסוק באי שוויון או במעמדות כלכליים. כלכלנים רבים העידו שעיסוק בנושאים כאלה לא מעודד קבלה של תקציבי מחקר, הזמנות להרצאות או פתיחת דלתות במוסדות רבים. בטור שכתב בשבוע שעבר, כתב הכלכלן פול קרוגמן כי מספר לא קטן של חברי פרלמנט שמרניים בארה"ב חושבים שיש להוקיע מהשיח הציבורי את הדיון על אי־שוויון וחלוקת הכנסות. "ריק סנטורום, סנטור לשעבר וכיום מועמד לנשיאות, רוצה לפסול את השימוש הציבורי במונח 'מעמד ביניים', שלדעתו משקף קנאה מעמדית ודיבור שמאלני," כותב קרוגמן.

אלא שכיום המציאות מתחילה להשתנות. בכנס דאבוס האחרון, נושא הדיון העיקרי היה אי השוויון בהכנסות, אף שהמארגנים לא תיכננו זאת. ברוח התקופה, החלו באחרונה גם כלכלנים בקרן המטבע הבינלאומית לחקור את הנושא, ובתחילת החודש הם פירסמו מחקר חדש שמנסה לענות על חלק מהשאלות האלה. זה לא שהעיסוק באי שוויון נהפך לבון־טון: על כריכת המחקר, בתיבה בולטת ובאותיות מודגשות כותבים המחברים כי "המחקר משקף דעת הכותבים ואינו מייצג את עמדת קרן המטבע או את מדיניותה. אין לשייך את הדברים לקרן המטבע, למועצת המנהלים שלה או להנהלת הקרן".

כך גם יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, כריסטין לגארד, אמרה באחרונה ל"וול סטריט ג'ורנל כי פערי ההכנסות עלולים ליצור "כלכלה של דחייה - מדבר של פוטנציאל אנושי לא מנוצל ופגיעה במרקם שמחזיק את החברה שלנו יחד". ואילו שתיים מהדמויות המרכזיות בעולם - אובמה והאפיפיור - תיארו את האי־שוויון כאתגר ש"מגדיר את זמננו".

כבר בפתיחת פרק הסיכום של המחקר החדש כלכלני הקרן מבהירים כי "העובדה שרמה גבוהה של שוויון דוחפת לצמיחה גבוהה יותר ולצמיחה בעלת מאפיינים ארוכי טווח, אינה בהכרח תומכת בחלוקה מחדש של העושר. אי שוויון אולי דווקא מעכב התפתחות כלכלית, בדיוק מכיוון שהוא גורר מאמצים של חלוקה מחדש, שמצדם אולי פוגעים בצמיחה. ואם זהו המצב - הטלת מסים הם בדיוק התרופה הלא נכונה".

אלא שלאחר כל ההבהרות וההסתייגויות האלה, שחלקן מודגשות לא מעט בשל הרגישות הפוליטית של הנושא, הממצאים עצמם לא משאירים הרבה מקום לספק. ראשית, קובעים החוקרים, מדינות אי שוויוניות אכן מבצעות חלוקה מחדש של עושר יותר מאשר מדינות אחרות, ולכן חשוב להפריד בין האי־שוויון לפני החלוקה (המיסוי) והאי שוויון שלאחריה.

שנית, מדיניות שהן שוויונית יותר לאחר ביצוע החלוקה מחדש באמצעות מסים, צומחות מהר יותר ולאורך זמן מאשר בתקופות שבהן לא נעשתה חלוקה מחדש. ושלישית - וזהו הממצא החדש שהמחקר חושף - חלוקה מחדש אינה פוגעת בצמיחה, להוציא מקרים מיוחדים.

"ההשפעה הישירה והעקיפה של חלוקה מחדש, כולל השיפור בצמיחה שנובע מחברה שוויונית יותר, תומכים, בממוצע, בצמיחה כלכלית", כותבים שלושת המחברים - ג'ונתן אוסטרי, אנדרו ברג ושרלמבוס טזנגרידס. לבסוף, הם מבקשים להדגיש: "הממצאים שלנו מראים כי אין תחלופה בין חלוקה מחדש של עושר לבין צמיחה כלכלית".

REUTERS

זוהי תובנה כלכלית יסודית, שעד כה לא היתה מובנת מאליה. להפך - ב–1975 כתב הכלכלן ארתור אוקון ספר מפורסם שבו הוא קובע שמאמצים להקטין את אי השוויון על ידי חלוקה מחדש של נכסים פוגעים בכלכלה, מכיוון שהם יוצרים מנגנונים בלתי יעילים, ותפישת עולם זו היתה עד היום חקוקה עמוק בתודעה של מקבלי ההחלטות.

"תמריצים הם 
לא הכל בכלכלה"

בפרשנות משלו למחקר של כלכלני קרן המטבע, מסביר קרוגמן כי "ארתור אוקון, היועץ הכלכלי הראשי של הנשיא לינדון ג'ונסון, טען כי חלוקה של אמצעים מחדש מעשירים לעניים נושאת עמה משקל כלכלי שמכביד על הצמיחה. הספר קבע את תנאי השיח של כל הדיונים שבאו לאחריו: הליברלים ניסו לטעון שהמחיר הכלכלי נמוך בעוד שהשמרנים אמרו שהוא גבוה, אבל כולם ידעו שכל מה שיעשה כדי לצמצם את אי השוויון יגרור השפעה שלילית כלשהי על התוצר. עכשיו נראה שמה שכולם ידעו – אינו נכון". קרוגמן מסכם את ההסבר: "אף אחד לא מציע שננסה להיות כמו קובה. אבל אימוץ מדיניות באמריקה לכיוון מה שמקובל באירופה, כנראה יגביר - ולא יקטין - את היעילות הכלכלית".

בהמשך הניתוח שלו למחקר, קרוגמן מעלה ומפריך את התגובות שאמריקאים רבים צפויים להשמיע כנגד המסקנות. "האם המשבר באירופה לא מוכיח את ההשפעה ההרסנית של מדיניות הרווחה? - לא", עונה קרוגמן. "אירופה אמנם משלמת מחיר כבד על איחוד מוניטרי שבוצע ללא איחוד פוליטי, אך בתוך אירופה, אותן מדינות שמבצעות חלוקה מחדש מתמודדות טוב יותר עם המשבר".

והוא ממשיך: "האם עזרה נדיבה לעניים לא מקטינה את התמריץ שלהם לעבוד? והאם מסים על העשירים לא מקטינים את המוטיבציה שלהם להיות עשירים עוד יותר ולכן לעבוד יותר? - כן וכן", עונה קרוגמן לעצמו. "אבל תמריצים הם לא הכל בכלכלה. גם האמצעים שבידי המדינה חשובים, ובחברה שהיא מאוד לא שוויונית - להרבה אנשים אין האמצעים האלה". הוא קובע, למשל, שלצעירים רבים באמריקה אין אמצעים לרכוש השכלה אקדמית, ושזהו בזבוז של יכולות שמכביד על הצמיחה של ארה"ב.

קרוגמן, אחד הליברלים שבכלכלנים האמריקאים, לא מנסה לטייח את המשמעות של המחקר החדש של קרן המטבע. "אני לא רוצה לטעון שפעילות להקטנת האי־שוויון תעזור באותה מידה לכולם. כתוצאה מהמסים הגבוהים העשירים יאבדו יותר ממה שהם ירוויחו מהעלייה הצפויה בצמיחה. אבל ברור למדי שהתמודדות עם האי־שוויון תהיה טובה לא רק לעניים, אלא גם למעמד הביניים. בקיצור, מה שטוב ל–1% אינו טוב לכל אמריקה, ואנחנו לא חייבים לחיות בעידן של פערים כאלה אם אנחנו לא רוצים בכך".

לאוצר, האי־שוויון הוא לא בעיה

עד כמה מחקר זה רלוונטי לישראל? על פניו לא הרבה, ובוודאי שלא בזמן הקרוב. בכנס כלכלי שערך TheMarker בשבוע שעבר, הציג הכלכלן הראשי של האוצר, ד"ר מיכאל שראל, נתונים המאשרים שהאי־שוויון בישראל גבוה ביחס למדיניות OECD, אבל הם גם מראים שהוא נמצא בירידה בשנים האחרונות. באוצר לא רואים את האי־שוויון כבעיה שצריך להתייחס אליה באופן מיידי, ובוודאי שלא ביחס לאתגרים אחרים.

ממילא, תפישת העולם הכלכלית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושל שר האוצר, יאיר לפיד, נמצאת בצד השני של מפת תפישות העולם הכלכליות. השניים מבקשים להקטין מסים היכן שאפשר, לצמצם שירותים ציבוריים והוצאה ממשלתית, ולהקטין את הרגולציה והבקרה, שבמקרים רבים היא בקרה על בעלי הון. נתניהו מדגיש בכל הזדמנות שאין להעלות מסים על חברות ועל בעלי יכולות, מחשש שהם ייקחו את כספם ואת עושרם ויעבירו אותו למדינות אחרות. בממשלת ישראל אין היום דיון כלכלי על כך, והוספת מסים על בעלי הון או הטלת מסי ירושה כלל לא עומדים על הפרק.

אלא שזה עשוי להשתנות. ברגע שהשיח על החסרונות הכלכליים של האי־שוויון נפתח בקרב המוסדות השמרניים שמנהיגים את העולם הכלכלי (ואף אחד לא חושד שקרן המטבע היא ארגון סוציאליסטי), הוא צפוי להתרחב למדינות רבות, ובסופו של דבר להגיע גם לישראל. אם הקונסנזוס המקצועי של הכלכלנים יאמץ עמדה לפיה חלוקה מחדש של הכנסה לאומית באמצעות הטלת מסים נוספים על עשירים ממריצה כלכלה שסובלת מאי־שוויון, יהיה קשה לדמוקרטיות - אפילו לדמוקרטיה הישראלית - להימנע מהתמודדות עם הטיעון. אז יהיה אפשר גם לגלות אם דמוקרטיה היא שלטון של הרוב, לרבות העניים ומעמד הביניים, או שבעלי ההון, ועדים חזקים וקבוצות אינטרסים הם אלה שמכתיבים את המדיניות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#