מיהו צ'רלס קושנר, איל הנדל"ן מניו ג'רסי שרוצה לקנות את בנק דיסקונט, ומה טיב יחסיו עם נתניהו

שיטות העבודה של קושנר נחשפו בתקשורת האמריקאית ולא תמיד בצורה מחמיאה. בניו ג'רסי הוא מכונה "בוס פוליטי מודרני", "שוגר דדי" ו"מכונת מזומנים אנושית"; איש עסקים שעובד איתו בישראל אומר שהוא מתפלא על התעניינותו של קושנר בדיסקונט: את העסקים הגדולים הוא עשה בתחום הנדל"ן

שרה ליבוביץ דר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
שרה ליבוביץ דר

מעטים בישראל מכירים את צ'רלס קושנר, אחד משלושת המועמדים לרכוש את בנק דיסקונט. הוא מתראיין לעתים נדירות וגם לכתבה זו סירב להתראיין ואף ביקש ממכריו הישראלים לנהוג כמותו. יעקב דוניץ, שותפו של קושנר מחברת "האחים דוניץ" לפרויקט בנייה בראשון לציון, אומר ש"זה לא נראה לי נכון לדבר עליו". החשאיות שאופפת את השותפות ביניהם כה רבה עד שבדו"ח 2002 של "האחים דוניץ", חברה שנסחרת בבורסה בתל אביב, קושנר אינו מוזכר בשמו אלא כ"משקיעים מחו"ל". קושנר מקפיד מאוד על הפרטיות, מסביר יהושע דיאמנט, עורך הדין שלו בישראל וחבר קרוב. "אם הוא יקנה את הבנק הוא יצהיר על מה שהוא צריך, אבל הוא לא אוהב להיחשף".

צ'רלס קושנר, בן 50, נולד בברוקלין. בילדותו עבר לניו ג'רסי עם משפחתו. "אני בחור של ניו ג'רסי כמו ברוס ספרינגסטין", הוא אמר בראיון נדיר ל"דה רקורד". אביו ג'וזף, ניצול שואה, בא לארצות הברית ב-1949 ועבד כפועל בניין. די מהר נהיה ליזם, שבנה דירות גן להשכרה. הפילוסופיה העסקית שלו היתה שמרנית. בארוחות משפחתיות הסביר ג'וזף לארבעת ילדיו - הבנים מורי וצ'רלס והבנות אסתר ולינדה - שהגישה העסקית הנכונה היא לקחת כמה שפחות הלוואות ולהסתמך על הון עצמי. זה יגן עלינו בעת צרה, הוא אמר.

הפילוסופיה הזאת, על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", הגנה על משפחת קושנר בשפל הכלכלי של תחילת שנות ה-90. קושנר אף הרוויח כמה עשרות מיליוני דולרים כשקנה במנהטן בניין של שותפיו שפשטו את הרגל. עשר שנים אחר כך הגיע שוויו של הבניין ל-50 מיליון דולר, פי שלושה מהסכום שקושנר השקיע ברכישתו.

שני האחים קושנר למדו משפטים. מורי הקים חברת נדל"ן ביחד עם חבר טוב, יוג'ין שנקמן. צ'רלס קושנר עבד ארבע שנים כעורך דין במנהטן, ובשנת 85' הקים חברת נדל"ן במשרד שכור בניו ג'רסי. אביו עבר לעבוד איתו ומת כעבור שנה. 4,000 הדירות להשכרה עברו לניהולו של הבן הצעיר, שהיה נחוש להתרחב ולגדול. בשנים הראשונות הוא רכש דירות מוזנחות, שיפץ והשכיר אותן. אחת הקפיצות הגדולות שלו היתה ב-99', כשבעסקה אחת הוא קנה ב-280 מיליון דולר 8,000 דירות בדלוור, פנסילווניה, ניו ג'רסי ומרילנד.

היום הוא בעלים של 24 אלף דירות להשכרה ושני מיליון מ"ר של משרדים ומבני תעשייה. הוא שולט במאה חברות ומעסיק אלף עובדים. הונו האישי מוערך במיליארד דולר. קושנר אינו מסתפק בזה. ל"וול סטריט ג'ורנל" הוא אמר בספטמבר 2000 שבתוך עשר שנים הוא מתכוון להיות

אחד מעשרת בעלי הנכסים הגדולים בארה"ב.

לפני ארבעה חודשים הוא התמודד על רכישתה של קבוצת הכדורסל "ניו ג'רסי נטס", ביחד עם הסנטור ג'ון קורזין. הקבוצה המתחרה כללה את איש הנדל"ן ברוס רטנר, שצירף לקבוצת המשקיעים את הראפר ג'יי-זי. קושנר אמר שאם יזכה, ישאיר את הקבוצה בניו ג'רסי, בניגוד לרטנר, שמתכוון להעביר אותה לברוקלין. "אני אוהב כדורסל", הסביר את סיבת התעניינותו בקבוצה, "למרות שהייתי שחקן גרוע. אין לי כישרון לזה. המאמן שלי בבית הספר התיכון יכול להעיד על כך". סיבה נוספת היתה מתחום הנדל"ן. קושנר התכוון לבנות מסביב לאולם של הקבוצה קומפלקס של משרדים ובידור בשווי 1.3 מיליארד דולר. בינואר הוכרז שהזוכה הוא רטנר, שהציע 300 מיליון דולר, קצת יותר מקושנר.

כאביו, גם קושנר שמרני וזהיר בעסקיו. "הכסף שלי סבלני", הוא אמר ל"וול סטריט ג'ורנל". "אני יכול להתרכז בהגדלת ההון העצמי שלי. המשקיעים והשותפים שלי הם אשתי וילדי... כשאתה משקיע את כספך וכספי ילדיך, אתה מסתכל על הדברים בצורה שונה. אנחנו לא מבצעים פעילויות שעלולות לסכן את כל העסק".

גם מכריו הישראלים מתארים את קושנר כאיש עסקים זהיר ומעשי. הוא בדק בשנים האחרונות כמה עסקאות בתחום ההיי-טק והחליט לא להשקיע. קבלנים שפנו אליו נדחו אף הם. איש עסקים שעובד איתו בישראל אומר שהוא מתפלא על התעניינותו של קושנר בבנק דיסקונט: את העסקים הגדולים הוא עשה בתחום הנדל"ן. אין לו עניין מיוחד בבנקאות, מלבד הבנק שרכש בעיר מגוריו, ליווינגסטון, ושנמצא כרגע במרכז של חקירה פדרלית.

בעיתונות האמריקאית הוא מתואר כאיש עסקים אגרסיווי ונחוש, מורכב ומרתק. ל"דה רקורד" אמרו מכריו שהוא מחושב מאוד, עובד שעות ארוכות ומשקיע מחשבה רבה בתכנון צעדיו הבאים. בשעות הפנאי הוא יושב באינספור מועצות מנהלים של ארגונים יהודיים. עו"ד יהושע דיאמנט אומר שהעניינים היהודיים ודאגתו לישראל ממלאים את מחשבותיו. "הייתי אצלו בניו יורק לפני שנה במצעד ההצדעה לישראל. היתה לו משאית שהשתתפה במצעד, היו לו דמעות בעיניים כשהוא שאל אותי מה הוא יכול לעשות למען המדינה".

אחד מבניו לומד בארץ. "אלה אנשים שחמים מאוד על ישראל", אומר דיאמנט. מאיר ניצן, ראש העיר ראשון לציון, שביקש ממנו לתרום ל"קרן ראשון" לפני כעשר שנים, אומר שקושנר הבהיר לו שהוא תורם לישיבות. "הוא דיבר, אבל לא עשה כלום".


גם הילדים תורמים

שיטות העבודה של קושנר נחשפו בתקשורת האמריקאית ולא תמיד בצורה מחמיאה. בעיתונים בניו ג'רסי הוא מכונה "בוס פוליטי מודרני", "מוריד הגשם של פוליטיקאים בחוף המזרחי", "שוגר דדי" ו"מכונת מזומנים אנושית". בשנים האחרונות הוא תרם מיליוני דולרים לפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית. עכשיו מתנהלת נגדו חקירה פדרלית על מקצת התרומות. קושנר הוא בעלים של בנק קטן בניו ג'רסי, נורקראון בנק. על פי החוק בניו ג'רסי, בעלים של בנק אינו רשאי לתרום לפוליטיקאים. קושנר, על פי החשד, עבר על החוק. לפני כמה שבועות פשטו חוקרי אף-בי-איי על משרדו של רואה החשבון שלו ועל ביתה של אחת מהעובדות הבכירות שלו לשעבר.

בכתבת תחקיר גדולה בעיתון "דה רקורד", היוצא לאור במחוז ברגן בניו ג'רסי, חשף העיתונאי ג'פרי פילט את מערכת התרומות הענפה של קושנר. על פי הכתבה, הרכיב קושנר רשת של 85 תורמים, בהם בני משפחה ושותפים עסקיים, כדי לעקוף את המגבלה על תרומה פרטית אחת. במשך חמש שנים, עד 2002, תרמו חברי הרשת, בניצוחו של קושנר, 3.1 מיליון דולר לפוליטיקאים ולגופים פוליטיים שונים. פילט טוען בכתבה, שרק חברת אנרון - שתרמה 3.8 מיליון דולר לפוליטיקאים - תרמה יותר מקושנר.

בני משפחתו של קושנר, בתוכם אמו הקשישה וארבעת ילדיו, מהווים חלק מרשת התרומות. על פי החוק במדינת ניו ג'רסי, קטינים מגיל 14 רשאים לתרום למסעות בחירות של פוליטיקאים, בתנאי שהכסף בא מהכנסתם. ארבעת ילדיו של קושנר תרמו לפוליטיקאים שונים 300 אלף דולר. שניים מהם עשו זאת לפני שמלאו להם 18 שנים. בנו ג'ראד, למשל, תרם לפוליטיקאים 44 אלף דולר בטרם מלאו לו 17. בתו ניקול תרמה עד גיל 67 19 אלף דולר. ביום אחד תרמו היא ואחיה יהושע למפלגה הדמוקרטית 50 אלף דולר.

גם אמו של קושנר, ריאה, נרתמה למאמץ. היא תרמה 72 אלף דולר עד שנת 2002. גיסו של קושנר ושותפו העסקי, ריצ'רד סטדטמאואר, תרם יחד עם חמישה מבני משפחתו 199 אלף דולר. שותפיו העסקיים של קושנר ומנהלים בחברות שלו תורמים אף הם בנדיבות רבה, אם כי לא תמיד ידעו על כך. לא אחת קרה שקושנר תרם כספים בשמם של מנהלים בחברות שלו מבלי להודיע להם כמה תרמו ולמי. דוברו של קושנר אישר את ממצאי התחקיר ואמר ל"דה רקורד" שהוא דיווח למנהלים על התרומה ברגע שנעשתה "או אחר כך", וטען שהעובדים בחברה תורמים לפוליטיקאים ברצון, "אין כיפוף ידיים, הכל נעשה על השולחן".

אחרי ששיטת התרומות הכפויות נחשפה, הוחתמו המנהלים על תצהיר, שבו הם מודיעים שהם יודעים שהחברה תורמת בשמם. מי שחותם על התצהיר אינו רשאי לחזור ולומר ששמו נוצל כדי לתרום בלי שידע על כך, הסביר דוברו של קושנר.

רשימת מקבלי התרומות מקושנר ארוכה וכוללת כמעט את כל מי שהוא משהו במפלגה הדמוקרטית האמריקאית. הוא תרם להילרי קלינטון ולאל גור. הוא שילם לביל קלינטון 125 אלף דולר תמורת הרצאה. ג'וזף ליברמן, הסנטור היהודי שפרש לאחרונה מהמרוץ על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, נאם באירוע התרמה שנערך במשרדים של קושנר בניו ג'רסי.

ראש העיר ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, אמנם רפובליקאי אבל חבר קרוב של קושנר, השתתף במארס 2002 בברית מילה של נכדו של קושנר בניו יורק. לקשר ביניהם יש גם צדדים כלכליים. ב-99', כשג'וליאני רצה להתמודד על מקום בסנאט, תרם לו קושנר עשרות אלפי דולרים. בסופו של דבר נאלץ ג'וליאני להחזיר 57 אלף דולר, אחרי שהתברר שקושנר תרם את הכסף באמצעות גופים שונים כדי לעקוף את חוקי הבחירות שמגבילים את גובה התרומה של תורם יחיד.

הסנטור הדמוקרטי מניו ג'רסי, פרנק לוטנברג, שקיבל מקושנר במשך השנים 77 אלף דולר, השווה בראיון ל"דה רקורד" את קושנר למשפחות רוקפלר וקנדי. "למה צ'רלי תורם כל כך הרבה כסף? הוא מאמין בכנות שזאת חובתו לקדם את המטרות שהוא מאמין בהן, אבל הוא גם יודע שהוא צריך להגן על העסק שלו", אמר לוטנברג.


טרגדיה אמריקאית

מושל מדינת ניו ג'רסי, ג'יימס מקגרייבי, קיבל מקושנר 1.2 מיליון דולר במערכת הבחירות של 2002. ב-97' הוא קיבל חצי מיליון דולר. השפעתו של קושנר על המושל רבה. כשהוא מדבר המושל מקשיב, אמר פרשן פוליטי ל"דה רקורד": "המושל לא צריך לעשות את מה שקושנר רוצה, אבל אם הוא לא יעשה את מה שקושנר רוצה, יהיו לזה השלכות כלכליות משמעותיות בשבילו". באירוע לכבוד קושנר, שבו השתתף גם נתניהו, הרעיף המושל מחמאות על בעל השמחה ואמר שהוא "דוגמה זוהרת למה שאנשי עסקים יכולים לעשות למען המדינה".

בתמורה גם מקגרייבי עשה משהו. ב-2002 הוא מינה את קושנר לחבר במועצת המנהלים של רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רסי. הרשות נחשבת לאחת החברות הממשלתיות החזקות ביותר, עם תקציב שנתי של 4.5 מיליארד דולר ושליטה לא רק על הנמלים אלא גם על רשת רכבות, הגשרים שעל נהר ההדסון ומרכז הסחר העולמי.

מינויו של קושנר עורר תמיהה. אחרי שתרם מיליוני דולרים לפוליטיקאים, נכתב ב"דה רקורד", קיבל קושנר מינוי רב עוצמה עם השפעה אדירה על פעולות בנייה בניו יורק, כולל הבנייה מחדש של מרכז הסחר העולמי. קושנר פתח במסע יחסי ציבור כדי להצדיק את מינויו. הוא שכר את שירותיו של היחצ"ן הניו יורקי הווארד רובינשטיין, שגייס למערכה שורה של אישים ידועים.

הקרדינל הוושינגטוני תיאודור מק'קאריק אמר ל"ניו יורק טיימס" שקושנר הוא פילנתרופ שמתייחס ברצינות לכך שלעשירים יש מחויבות לחברה. המיליונר היהודי לורנס טיש אמר שקושנר הוא אדם מכובד ואיש עשיר, ואם הוא יזכה במשרה הוא יעשה את מה שנכון לעשות. המושל הקודם, תומאס קין, אמר שקושנר הוא מינוי מצוין שיזכה לאוזן קשבת אצל המושל. גישתו לממשל, ביחד עם כישוריו הניהוליים והחוש העסקי שלו, יתנו למועצת המנהלים של הרשות את הביטחון לקבוע מדיניות ולא להסתמך רק על הפקידים.

אלן סגנר, שהיה יו"ר רשות הנמלים, אמר שלא מגיעים למקום שקושנר נמצא בו היום על ידי כך ש"מתנהגים כמו חתלתול. הוא קשוח". דוברו של קושנר אמר לתקשורת בתגובה, שקושנר לא התמנה לתפקיד בגלל התרומות וכי הוא מתכוון לתת לתפקיד את כל מה שיש לו.

קושנר אולי התכוון לתת לתפקיד את כל מה שיש לו, אבל לא התכוון לחשוף את מה שיש לו. הוא סירב להתייצב לשימוע בסנאט על פעילותו הכלכלית והנדבנית, והסכים לענות על שאלות בדלתיים סגורות במשרדו של התובע הכללי של ניו ג'רסי. התובע, דייוויד רמסון, היה בעבר עורך הדין של קושנר. אחד מעוזריו ערך את השימוע. "מדוע כל הסודיות הזאת?" שאל העיתון "דה רקורד". קושנר והמושל התעלמו מהשאלה. כמה ימים אחר כך דנה ועדת המשפטים של הסנאט במינוי. קושנר לא הופיע לפני הוועדה. המינוי אושר בתוך דקה, בלי דיון מעמיק ובלי שעלתה אף לא הסתייגות אחת.

קושנר עוד לא הספיק להתמקם בכיסאו החדש וכבר ניחתה עליו מבוכה נוספת. בתחילת 2002 הגיש נגדו אחיו הבכור, מורי, תביעה משפטית. האחים, שהיחסים ביניהם מעולם לא היו טובים, עבדו בחברות נפרדות אבל היו שותפים בכמה פרויקטים. "זה לא סכסוך קל, זו טרגדיה אמריקאית", אמר דונלד איזן, חבר המשפחה, ל"סטאר לדג'ר", עיתון היוצא לאור בניו ג'רסי.

בתביעתו טען מורי קושנר שאחיו הצעיר שמר לעצמו את רווחי השותפים, התעלם מהסכמים ביניהם ולא העביר לשותפיו מידע חשבונאי בסיסי על השקעות הנדל"ן של החברה. הוא טען שאחיו השקיע כספים בעסקאות שונות בישראל ובקנדה מבלי להכניס לשותפות רווחים מההשקעות הללו, ודרש ממנו גילוי של העסקאות בישראל ובקנדה.

דוברו של צ'רלס קושנר אמר בתגובה שזהו עניין פרטי. מחשש לחשיפה מביכה ביקשו עורכי דינו של קושנר מבית המשפט במחוז הדסון להטיל חיסיון על התביעה. העניין עבר לבוררות, שהסתיימה לאחרונה. על פי ה"סטאר לדג'ר" קיבל מורי קושנר 15% מ"קושנר קומפניס".


תביעה מביכה עוד יותר

בנובמבר 2002 הוגשה נגד קושנר תביעה נוספת, מביכה הרבה יותר. רוברט יונטף, החשב לשעבר ב"קושנר קומפניס", טען בתביעה שקושנר וגיסו ריצ'רד סטדטמאואר, שהוא גם שותפו הראשי, תימרנו את חשבונות החברה כך שכספי השותפות יגיעו לפוליטיקאים ולקרנות צדקה שונות בשמו של קושנר, בלי לעדכן בכך את שאר השותפים. על פי התביעה השתמש קושנר בכרטיסי אשראי של החברה כדי לממן הוצאות אישיות בשווי של מאות אלפי דולרים. בין השאר מימנה החברה טיולי טבע, כרטיסים לסופר-בול ולאירועי ספורט נוספים. כדי שעובדות אלה לא ייחשפו, שינה קושנר כמה מהדיווחים הכספיים והשמיד דוחות כספיים אחרים, מה שאיפשר לו לשמור בכיסו כספים שהגיעו לשותפים.

על פי התביעה, קושנר אף העביר את כספי השותפים לחשבונות בנק שהיו בשליטתו. הכספים האלה מימנו אחר כך פרויקטים שלשותפים האחרים לא היה כל עניין בהם. עוד טען יונטף שקושנר, שבבעלותו 24 אלף דירות להשכרה, השתמש בכספי ביטחונות שהדיירים הפקידו אצלו כדי לשלם הוצאות של החברה. על פי החוק של ניו ג'רסי, את כספי הביטחונות צריך להפקיד בחשבונות נפרדים. קושנר, לטענת יונטף, לא עשה זאת. הדיירים קיבלו בחזרה את כספי הביטחונות ואת תשלומי הריבית מכספי החברה. דוברו של קושנר טען שיונטף רוצה להפיק רווחים כספיים מהסכסוך המשפחתי, ושההאשמות שלו שקריות.

יונטף עבד ב"קושנר קומפניס" מפברואר 1999 עד נובמבר 2002, כרואה החשבון האחראי על החברות הבנות. ביוני 2000 זכה בתואר העובד המצטיין של החודש. כשמורי קושנר הגיש את תביעתו נגד אחיו, צירף יונטף לתביעה תצהיר ובו האשמות זהות לאלו שנכללו אחר כך בתביעתו שלו. לטענתו, צ'רלס קושנר הגיב בזעם כשנודע לו על התצהיר, ואיים להרוס אותו.

ואכן, יונטף פוטר מהחברה ביוני 2002, אך הוחזר לעבודה למשרה פחות יוקרתית ופוטר שוב בנובמבר - הפעם, לטענתו, בגלל גילו. הוא בן 54. בתביעה נוספת שלו, מפברואר 2003, על אפליה מחמת גיל, פירט מעללים נוספים של קושנר. על פי התביעה, כדי להיות מקורב לפוליטיקאים משך קושנר מהחברה שני מיליון דולר וקנה בכסף הזה חברת ביטוח שהיתה שייכת לגארי טאפט, מקורבו של המושל מקגרייבי. עוד הזכיר יונטף בתביעה את התשלום לנתניהו תמורת ההרצאה. יונטף אף טען שקושנר, שהוא יהודי דתי, משך מהחברה 115 אלף דולר כדי לבנות מקווה בעיר מגוריו, ליווינגסטון, מבלי להודיע על כך לשותפים. כמו כן, טען, הועברו מהחברה כספים לקרנות צדקה ולתרומות של חסד על שמו של קושנר.

בתגובה אמר דוברו של קושנר, שיונטף הוא עובד לשעבר ממורמר ולא נאמן, שחבר לאחיו הקנאי של קושנר. "מר קושנר בטוח בתוצאות של התביעה הזאת", הוסיף הדובר. לפני שלושה חודשים הסתיימה התביעה בפשרה. ההסדר שהושג חסוי, אומר עורך דינו של יונטף, טד מוסקוביץ, בשיחת טלפון מניו ג'רסי.


הפרישה מרשות הנמלים

התביעות מיקדו את ההתעניינות בקושנר ובמעשיו. על פי חוק ישן משנת 1911, מי שמחזיק יותר מ-10% ממניות של בנק אינו רשאי לתרום לפוליטיקאים. עורך דינו של קושנר, מורי לוליכט, אמר בתחילה שקושנר מחזיק ב-99.98% ממניות הבנק. יומיים אחר כך אמר שקושנר אינו הבעלים של הבנק. דובריו של קושנר הסבירו שהוא מחזיק רק ב-5.6% מהמניות, גם זה בנאמנות, ובשאר מחזיקים ילדיו.

שאלות בעניין הזה הופנו גם למושל, שקיבל תרומות נדיבות מקושנר. דוברו של מקגרייבי אמר שכבר בקיץ 2001 חש המושל לא בנוח בגלל התרומות מקושנר, שהיה ידוע שהוא בעלים של בנק. באוגוסט הפסיק המושל לקבל ממנו תרומות. "הקמפיין רצה להגן על עצמו", הסביר מקור מתוך הממשל ל"דה רקורד". "חששנו שאם משהו ייחשף, אנחנו ניפגע". אולם בדיקה משפטית מקיפה יותר העלתה שהמושל רשאי לקבל מקושנר תרומות נוספות, ואחרי הפסקה קצרה התחדש זרם התרומות.

חקירת האף-בי-איי סביב התרומות, והתביעות של מורי קושנר ויונטף, נפלו על קושנר בתקופה לא נוחה. המושל התכוון לקדמו ברשות הנמלים ולמנותו באפריל 2003 ליו"ר הרשות, תפקיד רב חשיבות ועוצמה. הפלפולים המשפטיים של עורכי דינו על פיצול המניות בין קושנר לבין ילדיו אולי יסייעו לו בבית המשפט, אם יוגש נגדו כתב אישום בעקבות החקירה הפדרלית, אולם במאבק על דעת הקהל הוא נחל כישלון. כלפי חוץ המושל המשיך לתמוך במינויו ליו"ר, אבל מאחורי הקלעים פעלו מתווכים מטעם המפלגה הדמוקרטית לשכנע את קושנר לוותר על המינוי.

הפרשה כבר התחילה להפריע למקגרייבי. "אנשים חושבים שהמושל יודע לקצץ בתקציב בצורה שפוגעת בהם", אמר ל"דה רקורד" פרופ' דייוויד רבוביץ מאוניברסיטת רידר, "אבל מצד שני הוא דואג לחבריו". בפברואר 2003, חודשיים לפני מועד מינויו ליו"ר, הודיע קושנר שהוא פורש מחברותו במועצת המנהלים של הרשות. בהודעה כתובה הוא טען שההאשמות נגדו חסרות בסיס. לדבריו, הוא מצויד בחוות דעת משפטיות שעל פיהן היה רשאי לתרום כספים, אולם ברצונו לחסוך ממשפחתו את אי הנעימות הכרוכה בפרשה. רשות הנמלים עומדת לפני יעדים והחלטות חשובות, הוא הסביר, אני רוצה שאלה לא יוסטו לשטויות פוליטיות. "שיטתנו לא מעודדת אנשי עסקים מוכשרים שיכולים להשפיע ולשרת את הציבור, וזה חבל", הוא הוסיף.

המושל מקגרייבי אמר בהודעה קצרה שקושנר הוא אדם יוצא דופן, בעל יושרה ומחויבות לכללי אתיקה ברמה הגבוהה ביותר, וכי הוא מצטער על פרישתו וישקול בעתיד למנות אותו לתפקיד אחר. מקורות במפלגה הדמוקרטית אמרו ל"דה רקורד" שהמושל דווקא חש הקלה, כי קושנר הוא כאב ראש גדול.


פרשת גולן ציפל

זה לא היה כאב הראש היחיד שקושנר גרם למושל. היתה גם פרשת גולן ציפל.

ציפל, תושב ראשון לציון, שהיה עוזר פרלמנטרי של ח"כי העבודה רפי אלול ואבי יחזקאל, קצין הסברה בקונסוליה הישראלית בניו יורק ודובר עיריית ראשון לציון, התיידד עם המושל מקגרייבי בעת ביקורו בישראל, קיבל אשרה לארצות הברית בסיועו של קושנר, עבד במפלגה הדמוקרטית בניו ג'רסי והועסק בכתיבת הודעות לעיתונות ב"קושנר קומפניס".

ב-2002 מונה ציפל ליועץ מיוחד של המושל לביטחון פנים, אחרי שכתב בקורות החיים שלו שהוא מומחה לטרור. על פי תחקיר של רשת עיתוני גאנט בניו ג'רסי, ניסיונו היחיד של ציפל בלוחמה בטרור היה שירותו הצבאי בחיל הים. הגילוי עורר סערה בניו ג'רסי. באוגוסט 2002 עזב ציפל את תפקידו. בעיתונות המקומית הודגשו קשריו עם קושנר והעובדה שקושנר סייע לו להיכנס לארצות הברית וסיבך את המושל בפרשה המביכה.

גם כמה מעסקאות הנדל"ן של קושנר בניו ג'רסי משכו תשומת לב ציבורית. בתחקיר של "דה רקורד" שהתפרסם ביוני 2002 נחשפה הדרך שבה ניסה קושנר להשיג הלוואות נוחות למימון פרויקט בנייה. ב-97' הוא זכה במכרז להקמת אזור מגורים, מסעדות וחנויות על קו החוף בניו ג'רסי, "לנדינגס אט הרבורסייד". קושנר רצה לממן את הפרויקט, שעלותו הוערכה ב-600 מיליון דולר, בעזרת הלוואות ממשלתיות בריבית נוחה. לשם כך החליט לשנות את גבולות הלנדינגס, כך שייכלל בתוך פרויקט שיקום של שכונת עוני היספאנית. מנהל פרויקט השיקום, רוברט מק'קוי, אמר ל"דה רקורד" שהוא הופתע מהבקשה: "לא חשבתי שדירות יוקרה על שפת הים יתאימו לפרויקט שיקום".

אחרי משא ומתן קשוח, שבו דחה קושנר בכל תוקף את בקשתם של אנשי פרויקט השיקום לבנות על קו המים גם דירות זולות יותר, הוא הסכים ש-5% מפועלי הבניין בלנדינגס יהיו תושבי שכונת העוני ההיספאנית. "זה לא הרבה", אישר מק'קוי, "אבל חשבנו שמעט עדיף על לא כלום".

מרגע שאזור הלנדינגס הוכלל בתוך פרויקט השיקום, קושנר לא היסס ובמהירות שיא ביקש מענק של שמונה מיליון דולר והלוואה בתנאים נוחים בסכום של 55 מיליון דולר. הפעם לא הועילו לו קשריו ותרומותיו, ובאפריל 2002 נדחו בקשותיו. דוברו של קושנר אמר בתגובה, שקושנר חשב שהפרויקט שלו עומד בקני המידה לקבלת סיוע מהמדינה: "כיזם ואיש עסקים הוא מעוניין להשקיע ביוזמות רווחיות, אבל הוא גם מרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון. זו קהילה חסרת מזל כבר שנים ארוכות. הוא רק רוצה לעזור לה".

עזרה רבה הוא ניסה להושיט גם לתושבי מחוז ברלינגטון בניו ג'רסי, כשמכר למועצת המחוז שטח של כ-2,500 דונם תמורת 4.5 מיליון דולר. עשרים שנה לפני כן קנה קושנר את הקרקע ב-1.3 מיליון דולר. במועצה ניסו להסתיר מהציבור את העובדה שקושנר הוא המוכר. ראש מועצת ספרינגפילד, ויליאם פטיט, שתפר את העסקה, אישר בדצמבר לכתב העיתון "קורייר פוסט" בניו ג'רסי שקושנר היה "מוסתר, שמו לא הוזכר, אבל ידענו שקושנר קנה את האדמה". האם קושנר זכה בעסקה הנדיבה בגלל קרבתו לממשל? "הדבר היחיד שידעתי", אמר פטיט, "היה שהוא מעורב בקמפיין של מקגרייבי".


הידיד

אחד הישראלים שמכירים היטב את צ'רלס קושנר הוא שר האוצר בנימין נתניהו. בשנת 2001, כשהיה עדיין אזרח פרטי (ומודאג) היה נתניהו אחד האורחים שבאו לחלוק כבוד לקושנר באירוע הוקרה בניו ג'רסי. יתרה מזאת - על פי תביעה אזרחית שהגיש חשב לשעבר ב"קושנר קומפניס" לבית משפט בארצות הברית, שילם קושנר לנתניהו מאה אלף דולר תמורת הרצאה בבית הכנסת שלו בניו ג'רסי, בנובמבר 2001. לקראת הפרטת בנק דיסקונט פגש קושנר פעמיים את נתניהו, הפעם כשר האוצר של ממשלת ישראל. פגישה אחת נערכה בניו יורק ופגישה נוספת בירושלים.

בתגובה מאשר נתניהו שבינו לבין קושנר שוררים יחסי ידידות, ושאכן נפגשו פעמיים. לדבריו, הסכום שקיבל תמורת ההרצאה בבית הכנסת היה התעריף המקובל שגבתה אז החברה שהציעה את שירותיו. האם לקשרים הטובים בין השניים יכולה להיות השפעה על זהות הקונה של בנק דיסקונט? נתניהו אומר בתגובה כי הוא רואה את תפקידו, בין השאר, כאחראי להביא לישראל כמה שיותר משקיעים, אבל לא יהיה מעורב במכרז ואין לו יכולת להשפיע על תוצאותיו. המכרז יתבצע על ידי חברת נכסים מ"י, ומי שיציע את ההצעה הגבוהה ביותר, יזכה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker