איפה לא מקצצים - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איפה לא מקצצים

נתניהו מבטיח לשמור על תקציב 2004, מניף את גרזן הקיצוצים על הקצבאות, אך נעצר כאשר מגיע הרגע לקצץ בבורות השומן של העשירים. עם הבטלנים והשבעים בשירות הציבורי - משרד האוצר אינו מתעסק

לא נחרוג בשקל מהגירעון שנקבע ל-2004, מבטיח שר האוצר בנימין נתניהו; לא תהיה שום חריגה בהוצאה, מבטיח החשב הכללי ירון זליכה; לא יהיה שום ויתור תקציבי, חוזר ואומר מנכ"ל המשרד יוסי בכר.

אז ראשית - צריך לברך על הנחישות הזאת: כל האמינות של המדיניות הכלכלית של ישראל בנויה כיום על עמידה ביעדי הגירעון וההוצאות. חשוב גם שראשי האוצר חוזרים ומכריזים בצורה פומבית וברורה שהם מחויבים ליעדים התקציביים - לכיוון הברור שהם מתווים יש חשיבות לא פחות גדולה מהמעשים בפועל.

שנית צריך לקוות שהם לא רק מכריזים, אלא שהם גם יוכלו למלא אחר הבטחותיהם; לא באמצעות "חשבונאות יצירתית" כמו סיווג הוצאות על תשתית כ"השקעה", אלא באמצעות בקרה צמודה על ההוצאות.

אבל גם אם נניח שנתניהו יצליח לעמוד השנה ביעדי ההוצאות והגירעון, עדיין תישאר עננה גדולה מעל הקיצוץ שביצעה הממשלה: בעוד שבשיעור הירידה קבעה הממשלה תקדים חשוב - הרי שבתמהיל הקיצוצים היא הפגינה אוזלת יד במקרה הטוב, ואכזריות במקרה הגרוע.

הקיצוצים בקצבאות למיניהן נהפכו בשנתיים האחרונות לאידיאולוגיה של הממשלה: "תרבות הקצבאות", קרא לזה נתניהו; "תלכו לעבוד", אמר להם שיטרית; "תמריצים להשתתפות במעגל העבודה", קוראים לזה באגף התקציבים.

אידיאולוגיה יפה - אבל באוצר יודעים שלא כל המובטלים הם בטלנים, שלא כל מקבלי אבטחת הכנסה הם פרזיטים, ושהצעדים שלהם מכים בקשישים ובחולים רבים המצפים, בצדק, שהמדינה תעזור להם.

גם את הפגיעה בהם - אפשר להצדיק כלכלית: הרי אין ברירה חייבים לקצץ; אם לא נקצץ תגיע המדינה לפשיטת רגל; אם לא נקצץ לא תהיה צמיחה; אם לא תהיה צמיחה - מעגל האבטלה והעוני רק יגדל, והמשאבים שניתן יהיה להקצות למערכת הבריאות והחינוך רק יתכווצו משנה לשנה.

השקר הגדול

וכאן השקר הגדול - כי יש ברירה: בעוד שגרזן הקיצוצים הונף בקלות על הקצבאות, על המובטלים, על החד-הוריות ועל הקשישים, הרי כאשר הגיע הרגע לקצץ בעשירים, בשבעים ובבורות השומן והשחיתות האמיתיים של הסקטור הציבורי - ידם של השרים רעדה, הם היססו, גימגמו ולבסוף התקפלו.

איפה הקיצוץ הגדול שהובטח במערכת הביטחון? האם לא ראוי היה שהאוצר יחשוף את מספרם של אנשי מערכת הביטחון שעלות חבילות השכר והפנסיה המוקדמת שלהם מסתכמת במיליוני שקלים, לפני שהוא חותך בזכויות הפנסיה של קשישים מוכים.


אז אנא אל תעטפו לנו את כל הקיצוצים בתקציבי הרווחה באידיאולוגיה שלועגת לתרבות הקצבאות ומקדשת את תרבות העבודה: עם הבטלנים, המושחתים והשבעים ביותר בסקטור הציבורי - אתם לא מוכנים להתעסק

איפה התוכנית לאחד יותר ממאה רשויות מקומיות ולפטר מאות סגני רשויות מקומיות? מאות משרות מיותרות של אנשים עם משכורות ענק, לשכות, עוזרים ודוברים.

כמובן, חברי מרכזי המפלגות הרגו את התוכנית: כי הרשויות המקומיות - כמו החברות הממשלתיות והגופים הציבוריים הגדולים - הן ספקיות העבודה, הכסף, הכוח והג'ובים הגדולים ביותר לחברי המרכז, לחברים של חברי המרכז, לפוליטיקאים, לבני משפחה של פוליטיקאים, לחברים של הפוליטיקאים ולחברים של החברים שלהם.

הסקטור הציבורי המורחב זרוע מאות רשויות וגופים ציבוריים ענקיים, המעסיקים אלפים רבים של מקורבי השלטון, מקורבי המפלגות, מקורבי עמדות הכוח. רבות מהמשרות שהם מחזיקים בהן הינן מיותרות.

גם כאשר המשרות לא מיותרות - הרי שהמנגנונים הפוליטיים והמינהליים מאפשרים מינוי של מקורבים לא מוכשרים, חסרי השכלה וניסיון נדרש, לתפקידים שאותם יכלו לאייש אנשי מקצוע ברמה גבוהה בהרבה, שכל חטאם הוא שהם לא מחוברים לשלטון או למרכזי המפלגות בקשרי ידידות או משפחה.

לא חולף שבוע בלי עשרות אנקדוטות המתפרסמות בעיתונים: משרות מיותרות, משכורות מנופחות, פיצויי פיטורים מנופחים, הליכי קבלת החלטות מעוותים - יד רוחצת יד, חבר מביא חבר - וכספי הציבור נשפכים.

השבוע חשף כאן זיו מאור את הפרוטוקולים של דירקטוריון חברת עמידר: בקיץ 2003 התקבלה החלטה בחברה להפסיק עם הנוהג המושחת של תשלום פיצויי פיטורים של יותר מ-100% לבכירים על חשבון משלם המסים.

כמה שבועות לאחר מכן התכנס הדירקטוריון והחליט לאשר למבקר הפנים לקבל פיצויים של 180% - החלטה שהגדילה את התשלום מקופת המדינה ברבע מיליון שקל - וזאת על אף שבחוזה ההעסקה שלו נקבעו לו פיצויי פרישה של 100%.

הנה הדיאלוג בדירקטוריון. הדירקטור מנחם גרנית: "פיצוי של 125% הוא הוגן ומספיק". משיבה הדירקטורית מיכל סרודיו-אילן: "השווית למה שקיבלנו כאן בעבר?". אומר גרנית: "גם בעבר לא היה ראוי לנהוג כך". משיב הדירקטור מאיר דקל: "אתה צודק, אבל לא שמואל זומר (המבקר) הוא המקרה שמתאים להתחיל בו ביישור קו". סרודיו-אילן: "לא זוכרת מי קיבל פה 125%, אולי עובד שנענש. דווקא מבקר החברה? זומר מהווה אצלי דוגמה לאנשים שמגיע להם לקבל 180%".

עמידר וה-180% היא אנקדוטה שולית - במאות דירקטוריונים והנהלות של גופים ציבוריים יושבים אנשים שחושבים ש"מגיע להם", כפי שאמרה סרודיו-אילן.

נורמות השכר המעוותות הן רק חלק קטן מהבעיה: מאות גופים ציבוריים זרועים במשרות מיותרות, המאוישות על ידי מקורבים ובני משפחה של חברי מרכזי המפלגות.

אין שום הבדל בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים בעניין הזה. למעשה, למרות החזות של מחלוקות אידיאולוגיות שיש בין כל המחנות - הרי רב המשותף על המפריד ביניהם: לכולם יש אידיאולוגיה אחת - לדאוג לחברים, לדאוג למקורבים - כי בשביל מה אנחנו כאן, בשביל הציונות? לא, בשביל הג'ובים.

אז אנא אל תעטפו לנו את כל הקיצוצים בתקציבי הרווחה באידיאולוגיה שלועגת לתרבות הקצבאות ומקדשת את תרבות העבודה: עם הבטלנים, המושחתים והשבעים ביותר בסקטור הציבורי - אתם לא מוכנים להתעסק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#