האם אי השוויון הוא הסכנה מספר 1 לעולם?

מה גרם לשינוי התודעתי שהביא את האי־שוויון למרכז הבמה, ומדוע זה לא קורה בישראל?

איתן אבריאל
איתן אבריאל

אם תיקחו את רשימת הסיכונים למדינת ישראל ולחברה הישראלית בשנים הקרובות, ולא משנה מי הכין אותה, תמצא שם כמעט הכל.

בחלק העליון של הרשימה יהיו ודאי סכנות ביטחוניות, מגמות דמוגרפיות בקרב חרדים וערבים, עלות ההתנחלויות, רמת החינוך מול העולם המערבי ומעצמות המזרח, מחירי הדיור, בעיית הפנסיה, טייקונים, מונופולים וקבוצות אינטרסים, שוק פיננסי לא תחרותי, שחיתות כלכלית, פריון הנמוך בסקטורים הציבורי והפרטי, הון־שלטון־עיתון־וביטחון, אתגרים בשוק העבודה, חוסר תפקוד של חלקים רחבים בסקטור הציבורי - וזו כמובן רק רשימה חלקית. אבל בדרך כלל, לא תמצאו בין שלושת הסכנות הגדולות צמד מלים שאמנם התחיל לחלחל באטיות לשיח הציבורי, אבל עדיין לא ממקד אותו: אי־השוויון בהכנסות, כלומר פערי העושר בין האזרחים.

בעולם, הרשימה שונה. בשבוע שעבר הכינו רשימה כזאת אנשי ארגון הפורום הכלכלי העולמי, הגוף שמארגן את ועידת דאבוס השנתית, שתיפתח ביום רביעי. ומה גילה הסקר שהם ערכו בקרב 700 מומחים? "הפער הכרוני בין ההכנסה של האזרחים העשירים ביותר לבין זו של העניים ביותר, נתפש כסיכון הגדול ביותר. ביכולתו ליצור נזק גלובלי בעשור הקרוב".

כותבי הסקר, שניסו להביט על העולם בפרספקטיבה של עשר שנים, זיהו כמובן סיכונים נוספים. לאחר פער ההכנסות, הם מדברים על אירועי מזג אוויר חריגים, אבטלה, שינויי אקלים, מתקפות סייבר על מערכות מחשבים, משברי חוב (מקום ראשון בפוטנציאל לנזקים), וקריסה של תשתיות טכנולוגיות - למשל תשתית האינטרנט. אלא שכאשר מסווגים את הסיכונים למגמות ארוכות טווח מול סיכונים שהם טכנולוגיים, חד־פעמיים, או כאלה שאינם בשליטת בני אדם, מגלים שבעולם יש סיכון וסיפור כלכלי מרכזי אחד: אי השוויון - והחשש מפני אבטלה ותת־תעסוקה, בעיקר בקרב צעירים, שרק תחריף אותו.

ברק אובמה. לא נדרש להפריח הצהרות פופוליסטיותצילום: AP

זו תופעה חדשה, או לכל הפחות תובנה חדשה בקרב המומחים והמנהיגים, ודאי אלה שנפגשים בדאובס. את הסקר מכינים אנשי הפורום הכלכלי מזה שנים רבות, ועד 2011 הנושא של אי־שוויון כלל לא הופיע ברשימת הסיכונים. ב–2007–2010, למשל, דובר בעיקר על קריסת מחירים בשווקים, על מחלות ומגפות, על מחירי הנפט ועל החשש מהאטה בכלכלה הסינית. מ–2012, לעומת זאת, הכל השתנה: בשלוש השנים האחרונות בעיית הפער בהכנסות עלתה למקום הראשון ברשימת הסיכונים, ולא נראה שהיא תרד ממנו בקרוב.

מה בדיוק קרה ב–2011 שכה השפיע על תפישת הסיכונים של מנהיגי העולם? התשובה לא קשה: זו היתה השנה שבה פרץ גל המחאות החברתיות, החל מאוקיופיי וול סטריט בארה"ב ועד למחאת האוהלים בישראל בקיץ של אותה שנה. המחאות, שלדעת רבים חלפו ללא הישגים מוחשים עבור המשתתפים, בכל זאת שינו מהקצה אל הקצה את תפישת העולם של מיליונים בעולם המערבי הדמוקרטי - והן צרובות בעוצמה בתודעה של המנהיגים.

עולם של אצילים ומשרתים

מאז, התובנה והחשש מאי־השוויון רק הולכים ומתגברים, גם אם המחאות ההמוניות התמעטו. הספר שרבים מדברים עליו כאחד החיבורים הכלכליים החשובים של השנים האחרונות הוא "הקפיטליזם במאה ה–21", של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי. שם מזהיר הכותב כי פערי ההכנסה והנכסים חזרו לרמתם מסוף ימי המאה ה–19, המעלים את הזכרונות של עולם של אצילים ומשרתים, ונראה שהמגמה נמשכת - ותקבע שיאים חדשים.

ספר אחר, בשם "עידן המכונות השני", של הכלכלנים אריק בריניולפסון ואנדרו מקאפי, העוסק בהשפעת מהפכת האינטרנט על שוק העבודה, מעלה חשש שמיליונים בקרב עובדי הצווארון הלבן - "עובדי המשרדים" - יאבדו בשנים הקרובות את מקום עבודתם לטובת מערכות מחשוב מתקדמות, ורבים מהם לא ימצאו עבודה חלופית, ואם ימצאו כזאת, יקבלו בגינה שכר נמוך יותר. אם התחזית תתממש, שוב יעבור הון מעובדים רבים לקבוצה קטנה של משקיעים ומנהלים בעלי יכולות מקצועית יוצאות דופן.

כלכלנים אחרים, לרבות בעלי פרסי נובל, מריחים היטב לאן הרוח נושבת, ומיהרו בשבועות האחרונים לפרסם מאמרים, כל אחד בהתאם להתמחות ולנטיותיו, שבהם התייחסו למה שנראה היום כ"תקלה" החברתית המרכזית של מדינות העולם המערבי: כיצד קרה שהרוב המוחלט של הצמיחה בשני העשורים האחרונים התרכזה בידיהם של ה–10% האמידים ביותר באוכלוסיה (או פחות), בעוד שכל האחרים עמדו במקום או נסוגו (במונחים ריאליים), גם במונחים של הכנסה שנתית וגם במונחים של הנכסים שצברו.

יהיה זה הימור לא נועז במיוחד לקבוע שאי־השוויון יהיה הנושא שימקד את הדיונים הציבוריים ואת הנאומים של המנהיגים בכנס דאבוס השבוע, כמו גם בשיח הכלכלי-חברתי של השנה הקרובה. אפילו נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מנהיג הכלכלה הקפיטליסטית ביותר (שאינו מתוכנן להגיע לדאבוס), הכריז לפני שבועיים שהאג'נדה העיקרית שלו עד סוף הקדנציה תתמקד בצמצום פערי ההכנסה ויצירת הזדמנויות עבור העניים. זו הכרזה בעלת משמעות מצד נשיא שכבר לא יכול להיבחר פעם נוספת, ולכן לא נדרש להפריח הצהרות פופוליסטיות שאינו מאמין בהן - ולא מתכוון לבצע אותן. באופן ספציפי, אובמה פועל להעלאת שכר המינימום, להגברת השקעות בחינוך לגיל הרך, ולביצוע רפורמה בחוקי ההגירה.

"אנחנו יודעים שהתסכול של הציבור עמוק יותר מאשר יחסו למאבקים הפוליטיים האחרונים. התסכול של הציבור מושרש במאבק היומיומי שלו, לחיות מההכנסה שלו, לשלם עבור חינוך באוניברסיטה, לקנות בית, לחסוך לפנסיה", אמר אובמה. לדבריו, " המקור לתסכול הציבור הוא בתחושה המציקה, שלא משנה כמה קשה יעבוד, כללי המשחק פועלים נגדו. התסכול בא לידי ביטוי בפחד של הציבור, שלפיו לילדיו שלו לא יהיו חיים טובים יותר מאלה שהיה לו".

הציבור הישראלי - כנראה בגלל הצפה של סיכונים ובעיות שנראות לו מיידיות ודחופות יותר - אולי אינו מתחבר לבעיית אי־השוויון כמו אזרחים של מדינות מערביות אחרות, אך אין ספק שהציטוטים האלה של הנשיא אובמה נשמעים לו ומוכרים. לגמור את החודש בלי מינוס בחשבון? לממן דיור? פנסיה? לעזור לילדים? חשש שהילדים לא יוכלו לחיות ברמת החיים שאליה התרגלנו? לרגע אפשר היה לחשוב שאובמה מדבר בעצרת מחאה בכיכר הבימה בתל אביב. חסרה רק התייחסות ליוקר המחיה, אלא שאובמה מדבר על אמריקה, שם המחירים של כמעט כל דבר - כולל חומוס של יצרנים ישראלים - נמוכים בעשרות אחוזים.

בנימין נתניהו בדאבוס, ב-2009. השיטה הנוכחית משאירה יותר מדי אנשים מחוץ לצמיחהצילום: BLOOMBERG NEWS

כל הבעיות 
מגיעות לכיס

אם ניקח את הבעיות והסיכונים שמהם חושש הציבור הישראלי, נראה שכמעט כל אחד מהם מגיע בסופו של דבר לכיס - ולשאלת הפער הגדל והולך באי־השוויון, גם בישראל. מחירי הדיור, למשל, מזרימים הון לבעלי הדירות והקרקעות, על חשבון כל השאר. נתוני רכישת הדירות ל–2013 שפורסמו בשבוע שעבר מוכיחים שהביקושים לדירות באזור המרכז, ועמם עליות המחירים, מגיעים במידה גדלה והולכת מקרב רוכשי הדירות להשקעה.

מחירי המזון הגבוהים הם תוצאה של חוסר תחרות, בגלל מיעוט של שחקנים גדולים ואינספור חסמים בפני יבוא זול יותר - מציאות שמנפחת את רווחי בעלי החברות. קבוצות האינטרסים הישראליות, החל מאנשי וגמלאי מערכת הביטחון, דרך עובדי הנמלים ועד לעובדים המיותרים בבנקים - כולם לוקחים בדרך כזו או אחרת כסף מהציבור הרחב, בעוד הם עצמם מתבצרים עמוק בתוך העשירון העליון הישראלי. שוק ההון, בהשפעת הריביות הנמוכות והדפסת הכספים בחו"ל, תורם לעליית מהירה של הנכסים אצל מי שכבר יש לו תיק ניירות ערך משמעותי - ומצד שני מקשה על מי מנסה להתחיל לבנות קופה ליום שבו יידרש לפרוש לגמלאות.

כמו בכל העולם, שאלת אי־השוויון, אותו "גורם סיכון" שמאיים יותר מכל דבר על העולם כפי שהוא נראה בעיני האנשים שמכינים את המזוודות שלהם בדרך לדאבוס, מעלה שורה של שאלות כלכליות־חברתיות עקרוניות. באיזה שלב, למשל, לא יהיה מוכן הציבור לסבול עלייה נוספת בפער ההכנסות וצבירת הנכסים של ה-1%? האם הציבור ידרוש לקבוע תקרות של עושר עבור בעלי נכסים, למשל באמצעות מסי הכנסה ומסי ירושה? האם הציבור ידרוש להבדיל בין אנשים שהרוויחו את הונם באמצעות כישרון והצלחה בשוק תחרותי, לבין כאלה שהתעשרו ממונופולים, זיכיונות, ושאר תרגילי יניקה של עטינים ממשלתיים? האם התסכול מאי־השוויון יפרוץ החוצה בעצמה גדולה יותר, כזאת שתחייב את הפוליטיקאים להוציא לפועל רפורמות בכיסי השומן של המדינה, במקום להיכנע לקבוצת אינטרסים ולקשרים שלהם עם מרכזי המפלגות, כפי שהיה עד היום? האם הציבור יזהה שה"מועדון" ששולט בחלקים נרחבים של המשק, גם העסקי וגם הציבורי, מצליח להעביר לכיסו כספים באמצעות המנגנון שבנה - ולא בזכות ערך מוסף שיצר?

עבור מי שנהנה מהסדר הקיים, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם ביקורת היא להעביר את הדיון לפסים שנראים לקוחים מעולם הפילוסופיה הכלכלית. "האם אנחנו רוצים מדינה קומוניסטית", הם שואלים, "כמו ברית המועצות לשעבר?" "האם אנחנו רוצים להעניש מצליחנים?" "האם אנחנו רוצים להבריח מוכשרים?" "האם אנחנו רוצים לעודד טפילים ועצלנים?" התשובה לכל השאלות האלה, כמובן, היא "ודאי שלא" - ומכאן נגזר שאסור לשנות את הסדר הקיים.

אלה טיעונים שעובדים לא רע בשיח הישראלי, כמו גם הטיעון של "אנחנו עסוקים עכשיו בהישרדות ביטחונית ואין לנו את הלוקסוס לבצע ניסויים חברתיים". בכל שאר העולם הדמוקרטי מזהים כיום שהשיטה הנוכחית משאירה יותר מדי אנשים מחוץ למעגל הצמיחה, שחלק גדול מדי מהתוצר זורם לכיסים של פחות מדי אנשים - ושיש צורך לעדכן את השיטה. אפילו המנהיגים ואנשי ה-1% מזהים את המגמה - מה שאי אפשר עדיין לומר על הציבור ועל רוב הפוליטיקאים בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ