איתן אבריאל

בדרמה של משפחת דנקנר, שכבשה את סדר היום הלאומי בשבוע האחרון, היה קל לצבוע את הדמויות. הרעים הם בני הדודים נוחי ודני: האחד גזל את הפנסיות, השני את כספי בנק הפועלים. הטובים הם הציבור שכספו נגזל, ואולי גם השופטים שסוף סוף עשו קצת צדק. בתמונת הסיום דני ילך לכלא, ואילו נוחי נזרק ככל הנראה מאי.די.בי ויצטרך מעתה להתמודד עם חובות אישיים עצומים.

אבל לא נוחי ולא דני הם הסיפור החשוב של מה שנחשף בשנה האחרונה. בכלכלה חופשית וקפיטליסטית, אנשי עסקים משחקים כדי לנצח, כלומר לאסוף כמה שיותר כסף - ואם משהו נותן לך כסף קל וזול - אתה לוקח אותו. הבעיה האמיתית היא לא עם מי שלקח, אלא עם כל מי שנתן לבני משפחת דנקנר את הכסף - ועם כל מי שאמור היה לשמור על האינטרס של הציבור ולמנוע את העוולות שנעשו ואת ההפסדים שנצברו.

וזו הבעיה המרכזית: כשממקדים את המבט לא על מי שלקח אלא על מי שנתן - מגלים כישלון מערכתי מוחלט, עצום, מבהיל, ומעורר ספקות ביכולת של מערכת כזו להשתנות, גם בעידן שאחרי התעלולים של בני הדודים לבית דנקנר. כדי להבין את עצמת הכישלון, אין ברירה אלה לעבור, אחד־אחד, אחרי השחקנים של המערכת העסקית־פיננסית הישראלית - ולזהות את חלקו במחדל. אחרת, העובדה שאי.די.בי עוברת מטייקון אחד לטייקון אחר לא תשנה דבר.

רגולטור 1: הפיקוח 
על שוק ההון והביטוח

הגוף המפקח על שוק ההון ועל החסכונות והפנסיות, שעד לאחרונה נוהל על ידי פרופ' עודד שריג, לא עשה דבר כדי לבדוק, לחקור או לעצור גזל של כספי ציבור. במשך שנים ניצל נוחי דנקנר כספים של עמיתי כלל ביטוח לצורכי הפירמידה שלו, למשל על ידי השקעתם בקרנות של קרדיט סוויס ושל דני נווה.

פרופ' עודד שריגצילום: אמיל סלמן

הפיקוח על שוק ההון לא הרים שום דגל על שום בעיה בשום חברה ולא זיהה שום בעיות בהתנהלות של אף אחת מהפירמידות. מבחינתו, כל מה שקרה בשוק ההון ובכספי הפנסיה היה "מהלך העניינים רגיל", שבו חברות לעתים נכשלות וכספי המשקיעים מתאדים.

בפועל, אין ביחידת הפיקוח על שוק ההון שום "פיקוח". נדרשת שם רפורמה יסודית והגדרת יעדים מחודשת - ולא בכדי ממליץ דו"ח OECD האחרון להעביר את היחידה הזו לבנק ישראל.

רגולטור 2: הפיקוח 
על הבנקים

דודו זקןצילום: אייל טואג

המפקח על הבנקים הקודם, רוני חזקיהו, המליץ לנגיד בנק ישראל דאז, סטנלי פישר, להדיח את יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר, לאחר שהאחרון התנהל בבנק כמו פיל שיכור בחנות חרסינה. אבל למעט המקרה הקיצוני הזה: שקט.

בשונה מהאוצר, לפיקוח על הבנקים יש חוקרים, יש אנשי ביקורת, ויש גישה שוטפת לכל פיסת מידע בבנקים. למרות זאת, לא שמענו ממנו דבר על ההלוואות שבנקים נתנו למקורבים, לעתים ללא ביטחונות ראויים, או ביקורת על היעדרם של מאמצים לגביית חובות כאלה.

גם לא שמענו מהמפקח הנוכחי, דודו זקן, שום ביקורת על תפקוד גופים אחרים שנמצאים בהשגחתו, כמו הדירקטוריונים, ועדות האשראי ורואי החשבון של הבנקים. שופט בית הדין המחוזי, איתן אורנשטיין, שאל במהלך הדיונים על הסדר אי.די.בי, בתדהמה, "כיצד ניתנו הלוואות כאלה בלי ביטחונות?" תשובה מהפיקוח על הבנקים - הוא לא קיבל.

רגולטור 3: רשות 
ניירות ערך

זוהר גושןצילום: דניאל בר און

מאז כניסתו של היו"ר שמואל האוזר לרשות לני"ע חל שינוי בגישתה כלפי אי.די.בי. האוזר מנע מאי.די.בי להחביא הפסדים ולהציג תמונות ורודות שלא שיקפו את מצב החברה, והוא גם פתח בחקירה נגד נוחי דנקנר סביב מה שנראה כניסיון לבצע מניפולציות בשערי מניות החברה.

אלא שקודם לכן אי.די.בי עשתה ככל העולה על רוחה בשוק ההון - ואילו בכירי הרשות ראו באי.די.בי לשכת תעסוקה מפנקת. אייל סולגניק ושוני אלבק, שניים מהבכירים ברשות, עברו לאי.די.בי, וכך גם היו"ר לשעבר אריה מינטקביץ', ואילו היו"ר הקודם, זוהר גושן, מצא את עצמו מתווך בעסקות עבורה זמן קצר לאחר שפרש.

הבנקים 1: המנהלים

לפחות כלפי חוץ וכלפי הציבור, הבנקים מצהירים כיום שיעשו את כל מה שניתן כדי לגבות את החובות של דנקנר. בולט הציטוט הטרי מפיו של יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט, שלפיו "נתייחס לנוחי דנקנר כמו לכל לווה....כמו שאנחנו מתייחסים לחייב משכנתא מראשון לציון".

ציון קינןצילום: מוטי מילרוד

לא ברור מדוע ברודט בחר דווקא בראשון לציון כדי לאפיין חייבים חדלי פירעון, אבל זו מוסיקה חדשה עבור הבנקים. לפני כחצי שנה בנק לאומי ביקש לבצע מחיקת חובות לדנקנר שנמנעה רק בגלל לחץ ציבורי, ואילו בנק הפועלים מסרב להתייחס לגביית הכספים שהוא הלווה לחברה הפרטית של דנקנר, טומהוק. בפועל, הנהלות הבנקים העניקו לבכירים (דני דנקנר) ולמקורבים (נוחי דנקנר) כספים בתנאים שאחרים לא זכאים להם.

הבנקים 2: הדירקטורים

מהם התפקידים של הדירקטוריון בבנק? למעשה, לא הרבה. הם צריכים למנות את המנכ"ל, הם צריכים למנות את רואה החשבון של הבנק, ובעיקר הם צריכים לבקר את ההנהלה. אבל הפרשיות של דני ונוחי דנקנר הוכיחו שהם לא מבצעים אף לא אחת מהמשימות שלהם.

דוד ברודטצילום: מוטי מילרוד

המנכ"לים נבחרים בהתאם ללחצים של בעלי השליטה וגורמים אחרים שמשפיעים עליהם. רואה החשבון לא מתחלפים במשך עשרות שנים, ואין ביקורת על ההנהלה: אף דירקטור בבנק הפועלים לא התפטר בגין מעשי דני דנקנר או היעדר ניסיונות הגבייה מנוחי דנקנר, ואף דירקטור בבנק לאומי לא התנגד להסדר המחיקה בחובות של גנדן. את הטענות שלפיהן הדירקטורים הם "עציצים", "חותמת גומי" או "פטריות", כי "שומרים אותם בחושך ומאכילים אותם ב...נו, אתם יודעים" - הדירקטורים בבנקים הרוויחו ביושר.

רואי החשבון 
ומעריכי השווי

האם ייתכן שהציבור אינו מבין את מהות תפקידם של רואי חשבון שמבקרים את הבנקים ואת החברות הציבוריות? אף שהם מקבלים את שכרם מהגוף שאותו הם מבקרים, לרואי החשבון יש חובת נאמנות כלפי הציבור שקורא את הדו"חות שלהם - אלה הרי מסמכים שצריכים לשקף נכונה את מצב החברה, ושבלעדיהם שוק ההון לא יכול לתפקד.

אפילו "מעריכי שווי" מחויבים לאמת, אחרת אין שום ערך לעבודה שלהם. אלא שגם הם כשלו, וגם הם נהפכו לחלק ממחלת הריכוזיות. משרד אחד, סומך חייקין, מבצע את הביקורת לארבע מתוך חמשת הבנקים הגדולים, לרבות לאומי והפועלים, והוא מבצע גם את הביקורת עבור אי.די.בי ורוב החברות של הקונצרן.

יצחק סואריצילום: עופר וקנין

אותו משרד נלחם עם רשות ניירות ערך כדי להסתיר הפסדים של אי.די.בי, ומהצד השני לא ראינו אותו לוחץ על הבנקים לחשוף בדו"חותיהם את החובות האישיים של נוחי דנקנר ואת מאמצי הגבייה שננקטו, או לא ננקטו.

המשקיעים המוסדיים

חברות הביטוח, בתי ההשקעות וקרנות הפנסיה הם אלה שנתנו לאי.די.בי את רוב האשראי, כשרכשו את איגרות החוב שהפירמידה הנפיקה. הם גם אלה שמיהרו למכור את האיגרות האלה במחירי שפל, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד מול דנקנר ואנשיו במשא ומתן להסדר חוב - וכך הם נעלו את ההפסדים של הציבור.

את הכספים מהסדר החוב עם מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין, יגרפו בעיקר ספקולנטים שרכשו את האיגרות במחירים נמוכים. המסר כאן הוא חמוץ־מתוק. מצד אחד, התקדים שבו נושים נוטלים מידי שומט חובות את החברה הוא תוצאה חיובית של ועדת בכר, שהעבירה חלק גדול משוק החוב לשוק ההון, דבר שלא היה קורה בזמנים שבהם הבנקים היו ספקי האשראי היחידים.

יאיר המבורגרצילום: עופר וקנין

במציאות ההיא, לפני חוק בכר, ההסדרים ופרישת החובות היו מתבצעים בחדרים הסגורים של הבנקים, ללא שקיפות וללא ידע והשפעה של הציבור. מצד שני הוכח שבמשך העשור האחרון רבים מהגופים המוסדיים היו עושי דברם של טייקונים, ושהם נכנעו ללא קרב ללחצים שלהם לקבל אשראי ולהסכים ל"תספורות".

מנהלי החברות והדירקטוריונים שלהן

הנה הבהרה חשובה: חובת הנאמנות של מנכ"ל ודירקטור בחברה ציבורית היא כלפי החברה - ולא כלפי בעל השליטה. במלים אחרות, הם מחויבים על פי חוק לפעול לטובת החברה, ולדחות פעולות שפוגעות בה - אפילו אם בעל השליטה, שמינה אותם לתפקיד ויכול לפטר אותם, דורש אותן מהם.

עמי אראלצילום: עופר וקנין

אלא שבאי.די.בי ובחלקים רבים בשוק ההון הישראלי מצפצפים על העיקרון הזה. מנהלים מקבלים שכר גבוה בדיוק כי כך בעל השליטה רוכש את הנאמנות המוחלטת שלהם, ובדיוק כדי שבמקרים של ניגוד אינטרסים - המנכ"ל ידע לבחור את האינטרס של בעל השליטה על פני זה של החברה. כך גם הדירקטורים, שגם הם נבחרים בקפדנות על ידי מי שעומד בראש הפירמידה.

לא ראינו אף מנהל ואף דירקטור שהתפטר מאף אחת מהחברות של אי.די.בי כשהונחו בפניו מהלכים מסוכנים או מנוגדים לטובת החברה. לא ברכישת ישראייר, לא ברכישת "מעריב", לא ברכישת מגרשים בלאס וגאס, לא במינופים מטורפים, לא בהימורים על מניות קרדיט סוויס ולא בהחלטות לחלק דיווידנדים. כולם כשלו בתפקידם וכולם הפרו על בסיס קבוע את חובת הנאמנות העיקרית שלהם.

הפוליטיקאים

אריאל אטיאסצילום: מרק ישראל

מה להם ולאי.די.בי? הרבה. הרווחיות של פירמידת אי.די.בי התבססה על רגולציה נוחה ועל שווקים לא תחרותיים, והנהלת אי.די.בי בילתה בעשור האחרון ימים רבים מול שרים וחברי כנסת כדי לשמר את המצב הזה.

בתקשורת הסלולרית היה צריך למנוע כניסה של תחרות ואי.די.בי הצליחה בכך מול שרי תקשורת רבים, עד שהגיע משה כחלון ופתח את השוק. בחברת המלט היה צריך לשמור על המונופול ועל מיסוי נמוך למוצרי אנרגיה. כשעלו רעיונות לבדוק את הריכוזיות – היה צריך לעצור את המגמה ולמזער את ה"נזקים". רק הרוח הגבית מהמחאה החברתית איפשרה בסופו של דבר את חוק הריכוזיות, שהיה יכול להיות מקיף, יסודי ואפקטיבי הרבה יותר.

התקשורת

חלק גדול מהעוולות, העיוותים והחגיגות על חשבון כספי הציבור שהתבצעו באמצעות הפירמידה של אי.די.בי לא היו באים לעולם לו כבר לפני עשר שנים היתה בישראל תקשורת המונים עצמאית וביקורתית שהיתה חושפת אותם.

נוני מוזסצילום: ניר קידר

אם התקשורת היתה מעמתת את המנהלים, הדירקטורים, היועצים והרגולטורים שכשלו במעשיהם, כולל פרסום שמותיהם ותמונותיהם - לא היתה בידיהם ברירה אלא להתנגד ולפסול מהלכים רבים של בעלי השליטה. אלא, שמנהלי אי.די.בי והדנקנרים יצרו לעצמם מערכת של הבנות וקשרים עם כלי התקשורת הנפוצים.

אלה עסקו בהאדרת החברה ומנהליה, בהגנה עליהם מפני ביקורת, ובהתעלמות או מזעור של מידע שהיה עשוי לחשוף עובדות שאינן נעימות לבעלי השליטה. חלק מהדברים ידועים: קבוצת ידיעות אחרונות הגנה על דני דנקנר בעצמה כשבנק ישראל ביקש להדיח אותו. ערוצי הטלוויזיה - על שלל כתבי החדשות ותוכניות התחקיר שלהם - כמעט לא עסקו בקבוצת אי.די.בי, בטייקונים, בבנקים או ברואי חשבון.

עיתון "גלובס" טען במשך תקופה ארוכה שאין במשק הישראלי ריכוזיות, ואף טבע את המונח "פופוליזם הריכוזיות" כדי להבהיר לקוראיו מה הוא חושב על העניין.

נוחי דנקנר עצמו - על אף שנהנה מהשפעה רבה על רוב כלי התקשורת עוד קודם לכן - רכש את עיתון "מעריב" גם כדי להפעיל לחץ על כלי התקשורת הבודדים שלא החמיאו לו.

עובדה: כאשר המידע כבר יצא החוצה - למשל המידע על עסקת הבנק הטורקי במקרה של דני דנקנר, ועל הכוונה למחיקת החוב לבנק לאומי במקרה של נוחי דנקנר - הלחץ של הציבור ושל מערכות הבקרה החל לפעול. לכלי התקשורת, ועוד יותר מכך לאלה שמגיעים לציבור הרחב, יש תפקיד לא פחות חשוב מזה של הרגולטורים בבקרה על קבוצות הלחץ, בעלי ההון ובעלי ההשפעה על התרבות העסקית במדינה. בפרשות של אי.די.בי ודני דנקנר חלקים נרחבים בתקשורת כשלו - וגם הם צריכים לעשות חשבון נפש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker