היום שבו שוק ההון המציא את עצמו מחדש

פרשת אי.די.בי סימנה את "הטובים" ו"הרעים" בשוק ההון הישראלי

עמי גינזבורג
עמי גינזבורג

"נוחי דנקנר עשה כמעט כל טעות אפשרית", אמר לנו היום אחד מהאנשים שעבדו אתו באופן צמוד בשנה האחרונה. "הוא לא הגיע לאסיפות הנושים, לא דיבר עם בעלי האג"ח בגובה העיניים ולא היה מוכן להתעמת עמם. הוא שכח שבסוף מדובר באנשים שהוא חייב להם כסף".

לדברי אותו אדם, "אלמלא הטעויות שלו היה יכול להשאיר את אי.די.בי אצלו בידיים. הוא היה מאוד קרוב לכך. לאי.די.בי יש נכסים מצוינים. אם החברות הבנות יתפקדו טוב, מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין יוכלו להרוויח כאן כסף רב. אם הבדיקות הנוספות על בן משה יכשירו אותו, איני רואה טעם לערער על החלטת השופט היום". קשה להתווכח עם קביעות כאלו. דנקנר אכן עשה טעויות רבות - גם ברמת ניהול החברה וגם בהתנהלות הטקטית האישית.

לאסיפות הנושים הרבות שנערכו בשנה ורבע האחרונות הוא שלח את חייליו הנאמנים - איל סולגניק, מנהל הכספים של 
אי.די.בי; חיים גבריאלי, המנכ"ל; ושוני אלבק, הסמנכ"ל. הוא עצמו הסתגר בחדר המלחמה בקומה ה–44 באחד מבנייני עזריאלי והעדיף לצפות (מטאפורית) במסכי הפלזמה. מי יודע, אולי משם תבוא לו הישועה. אולי שם יואילו בטובן האג"ח של אי.די.בי ומניות החברות הבנות בקונצרן לנוע צפונה ולתת לו הקלה.

לאסיפת הנושים המכרעת שנערכה לפני כשבועיים הטיל דנקנר למערכה את יריב פילוסוף, מנכ"ל חברת הייעוץ גיזה. פילוסוף, שמקבל מאי.די.בי כסף טוב עבור שירותיו, ניסה לשכנע את הנושים להצביע עבור הצעת ההסדר של דנקנר. הוא לא הצליח במשימתו. אולי דנקנר לא שילם לו מספיק.

מוטי בן משהצילום: תומר אפלבאום

דנקנר עצמו לא מצא לנכון להגיע לאסיפה ולהראות מנהיגות. יריבו החדש מוטי בן משה, הכוכב העולה החדש ואיש העסקים הישראלי שעשה את הונו בגרמניה, הופיע לשתי אסיפות הנושים האחרונות ודיבר עם האנשים כאחד האדם. שותפו החדש, אדוארדו אלשטיין, היה גם הוא באחת האסיפות האחרונות. הם לא נרתעו מדנקנר, ולא חששו להביע את עמדתם גם כשהוא וסוללת עורכי דין ויועצי תקשורת שלו הטיחו בהם בוץ בפומבי. הם התייצבו, ספגו והשיבו אש.

בן משה כיתת בחודשים האחרונים את רגליו בין משרדי המשקיעים המוסדיים בסיטי של תל אביב ונפגש עם כל הנושים הגדולים. הוא רצה שיראו אותו, שישמעו אותו, שיחושו אותו. הוא רצה שהכל יידעו שאין לו קרניים, שהוא איש עסקים לגיטימי שעשה כסף בחו"ל ועכשיו בא לקנות נכס בישראל. מה לא בסדר בזה?

דנקנר חושב שזה לא בסדר. "מעולם לא נפגשתי עם איש עסקים כביכול כל כך מצליח – שאיש לא מכיר אותו", דיווח דנקנר במונולוג ששלח אתמול לעיתונים. "לא בישראל, לא בגרמניה, לא בבנקים, לא בגופים המוסדיים, לא בגופי הרגולציה. אני מרגיש לגביו שרב הנסתר על הגלוי".

זה בעצם הקלף האחרון שנותר לדנקנר ועליו הוא משחק. הוא מנסה לקעקע את האמינות של בן משה, ואת הלויאליות של שותפו בחברת גנדן, אדוארדו ("הוא לא חבר") אלשטיין. "פתחתי בפני אלשטיין את דלתות אי.די.בי ואת דלתות הבית שלי. כזה אני. נתתי בו את אמוני", מספר דנקנר. הוא רק שוכח שבתמורה ל"אמון" שנתן הוא קיבל מאלשטיין בחזרה חבל הצלה בדמות 100 מיליון שקל. דנקנר נאחז בכל קצה חוט ועדיין לא התייאש. היום הוא אמר: "איננו מתכוונים להפסיד במערכה הזאת. נשקול את צעדינו בהמשך".

סיפור התבגרותו של שוק ההון הישראלי

אם מתנתקים לרגע מהסיפור האישי, מהדמויות הצבעוניות ומהאמוציות, סיפור העברת השליטה באי.די.בי הוא קודם כל סיפור התבגרותו של שוק ההון הישראלי. בתי ההשקעות הישראליים הגדולים שמנהלים כספי ציבור הובילו את המערכה מול דנקנר. הבנקים, לעומתם, נגררו על כורחם לבית המשפט. הם גררו רגליים והתייצבו בדרך כלל לימינו של דנקנר. הם מיאנו לקחת ממנו את השליטה בגנדן פושטת הרגל (או בטומהוק חדלת הפירעון שמעליה). הם לא הפעילו כל מנוף לחץ לגביית החובות הבעייתיים באי.די.בי אחזקות. כשגם אי.די.בי פיתוח נגררה בידי בעלי האג"ח שלה לבית המשפט בטענה כי היא מתקרבת במהירות לחדלות פירעון - הם התייצבו וטענו שהחברה כשרת פירעון.

בתי ההשקעות פועלים בשוק הון פתוח שיש בו גם סיכונים. אי אפשר לצפות מהם להצליח בכל אשר יעשו. אי אפשר לצפות שחברות עסקיות שבהן הם השקיעו לא ייכשלו מדי פעם או יידרדרו לחדלות פירעון. כך מתנהל עולם העסקים. זה גורלן של השקעות שנעשות בתנאי אי־ודאות.

אבל מבתי ההשקעות מצופה לפעול במקצועיות. מצופה מהם לתמחר נכון את הסיכונים ולגבות ריבית מתאימה מכל חברה. האג"ח שהם קונים נסחרות בבורסה ומחירן ידוע לכל. כשמצבן הפיננסי של החברות המנפיקות מידרדר ומחירי האג"ח צונחים, מצופה מהם לפעול מהר כדי למזער את הנזק. אם לא יעשו כן - יעמדו לביקורת הציבור.

בפרשת אי.די.בי (ולא רק בה) זה בדיוק מה שהם עשו. נאמני האג"ח עצרו את ההשתוללות באי.די.בי כבר בספטמבר 2012 ודרשו להיכנס להליך של הסדר חוב. הבנקים, שאף הם מנהלים כספי ציבור, לא עשו כמעט דבר. גרירת הרגליים שלהם בפרשת אי.די.בי צריכה לשמש תמרור אזהרה. בסופו של דבר הם אלו שנותרו עם חוב אבוד של כמעט מיליארד שקל בטומהוק ובגנדן. בעלי האג"ח שהשקיעו באי.די.בי אחזקות 1.8 מיליארד שקל אמורים לקבל כמעט 70% מהחוב שמגיע להם בחזרה. בתרחיש חיובי עוד יותר, בעלי האג"ח של אי.די.בי פיתוח יקבלו כנראה החזר מלא.

המבחן של הבנקים מתחיל עכשיו. עכשיו נראה כמה רחוק הם יהיו מוכנים ללכת עם דנקנר כדי לגבות ממנו את חובותיו האישיים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ