בן משה? לא. דנקנר? ממש לא - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בן משה? לא. דנקנר? ממש לא

במקום להעניק את השליטה לאחד מהם, עדיף לשלוח את פירמידת אי.די.בי לפירוק

69תגובות

כמה פעמים ראיתם בשנה האחרונה טור פרשנות בענייני דיומא של שי אגסי, עד לא מזמן נער הפלא של מיזם בטר פלייס? אגסי מתבטא מדי פעם בענייני מכוניות חשמליות, אבל אינו נוהג לפרשן את הכלכלה הישראלית או לנתח את שוק ההון והחיסכון.

עד שזה מגיע, כנראה, לדברים שנוגעים ללב לבו של "המועדון" - קבוצת האנשים שמנהלים חלקים נרחבים מהמשק הישראלי באמצעות הכסף של הציבור הישראלי. ביום חמישי - שלושה ימים לפני הדיון שייערך בבוקר בבית המשפט המחוזי בתל אביב להכרעה בעתיד של קבוצת אי.די.בי - אגסי פינה מזמנו כדי לבחון בעבור הציבור הישראלי מי ראוי ומי לא ראוי לשלוט בקונצרנים ולנהל קונצרנים בישראל, במאמר שפירסם בעיתון נפוץ.

עוד לפני שמנתחים את הטיעונים של אגסי, כדי שלא תיווצר אפילו לרגע אחד אצל הקורא תמונה שגויה, חייבים להבהיר: אסור להעביר את פירמידת אי.די.בי לידיו של מוטי בן משה, האיש שזכה יחד עם אדוארדו אלשטיין במרבית הקולות של נושי החברה. סימני השאלה סביב בן משה וסביב הכסף שלו פשוט גדולים מדי. למרות המאמצים שהוא עשה בימים האחרונים להוכיח שהכל אצלו כשר, הוא לא הציג תמונה משכנעת למקור הכסף, הוא לא הצליח לשכנע שאין לו שותפים שאותם הוא מעדיף להסתיר, וממילא הוא אינו מביא עמו ניסיון ניהולי מתאים.

אייל טואג

מה שי אגסי לא מספר

אם כך, האם נוחי דנקנר וקבוצת המשקיעים שלו עדיפים? ממש לא, ואגסי מוכיח מדוע. אגסי התכוון במאמרו לתמוך בדנקנר - אבל כתב ההגנה החד־צדדי שלו משיג בדיוק את ההפך.

בפתיחת הדברים, תחת הכותרת "מי ישלם?" מסביר אגסי שכל מה שחשבתם על דנקנר אינו מדויק. נעים לגלות שאגסי רואה עצמו כחלק מהציבור הישראלי ושם עצמו כנציגו: אגסי הוא אמנם מיליונר שמכר ב–2001 את החברה המשפחתית בתמורה ל–400 מיליון דולר, וגם איש ששרף בתוך שנים בודדות כמעט מיליארד דולר בפרשת בטר פלייס - אבל כשזה מגיע לפנסיות ולחיסכון, מתברר שהוא רואה את עצמו כאחד העם.

בועז ארד

"ההמון המשולהב", כותב אגסי, "לא עוצר לחשוב ולשאול שאלה פשוטה: מה טוב לנו. זו הצגה יקרה, כי את מחיר הטעויות לא ישלם מי שיצר את הספין. החשבון מוגש לנו, הציבור". ואז הוא מסביר לקורא התמים שמי שמחזיק כיום באג"ח של אי.די.בי אינו הציבור, כי אם "קרנות אופורטוניסטיות שרכשו את החוב לאחרונה, ובזול".

זו שטות - טיעון שגוי שאותו מנסים דנקנר יחד עם גדודי היועצים וכלי התקשורת מטעמו להפריח זה זמן מה. אגסי, שמציג בורות בכל הנוגע למנגנונים שמפעיל את השווקים, מספק כאן הזדמנות להפריך אותה אחת ולתמיד.

בכל שוק הון מודרני ומשוכלל, "הקרנות הטורפניות" הן אחד החלקים החשובים והנחוצים ביותר. כשחברה מנוהלת גרוע ואינה מספקת תשואה למשקיעים, קרנות אלה הן אלה שמשכללות את השוק. הן מפעילות לחצים על ההנהלה להשתפר, וכשהן יכולות - הן רוכשות מעמד בשליטה ודורשות את החלפת ההנהלה ואת הבראת החברה.

עופר וקנין

בחו"ל, קרנות ההשקעה מסוג "דיסטרס" (distress) וקרנות ההשקעה ה"אקטיביסטיות" הן אחד המגזרים המדוברים ביותר. בשוק הון שבו אין קרנות כאלה, כמו בישראל עד עתה, בעלי השליטה יכולים לעשות ככל העולה על רוחם: לבזוז את החברה, לנהל אותה ברשלנות, לבצע עסקות בעלי עניין, לקחת סיכונים, למנף ללא היגיון, למשוך משכורות עתק. הם יכולים להביא את החברה לפשיטת רגל, ואז לעשות הסדרי חוב ותספורות לבעלי האג"ח.

לעומת זאת, בשוק שבו יש קרנות כאלה - והן אכן פועלות למטרות רווח אופורטוניסטי - אי־אפשר לעשות את הדברים האלה. למעשה, הקרנות האלה הן השוטרים היעילים יותר: מול רגולציה רופפת ובלתי יעילה, הן אלה שמרתיעות את המנהלים ובעלי השליטה. במקרה של אי.די.בי, היתה זו הקרן הזרה יורק שרכשה חבילה גדולה של אג"ח בחברת אי.די.בי פיתוח, שהחלה בהליך החלפת השליטה בחברה.

באופן אירוני, הטיעון של אגסי ודנקנר נגד קרנות אופורטוניסטיות זרות משותף גם לשוליים הקיצוניים של "סוציאליסטים", כמו חברי הכנסת שלי יחימוביץ' (העבודה) ודב חנין (חד"ש), שנואי נפשם של טייקונים ואבירי השוק החופשי. על זה כבר נאמר שפורנוגרפיה, ובמקרה הזה מדיניות כלכלית, תלויה בגיאוגרפיה - או בכיסא שבו אתה יושב.

אגסי גם בוחר שלא לספר את כל האמת. האג"ח הנמצאות כיום בידי המשקיעים האופורטוניסטים דווקא היו בידי הציבור כשמנהלי הפנסיה והחיסכון קנו אותן, בהנפקות הרבות שביצע דנקנר. אותם מוסדיים מכרו את האג"ח לקרנות הספקולטיביות במחירי שפל, ששיקפו עבור העמיתים הפסדים שהגיעו לעשרות רבות של אחוזים. בגללם, ההפסד של הציבור כבר ננעל.

אייל טואג

לנתק את הקשר בין הטייקון לכספי ציבור

לאחר החזרה על ספין הקרנות הטורפניות, אגסי מתפנה לנתח את הקבוצה המתחרה בדנקנר, זו של בן משה. הוא מסביר שמדובר בכסף "זר" - וגם זו אי־הבנה או היתממות. אז מה? השווקים כיום פתוחים וגלובליים. אין הבדל בין כסף זר לכסף מקומי, ואף אחד מהם אינו עדיף על האחר. את החברה שלו עצמו אגסי מכר ל–SAP, חברת גרמנית - בדיוק כמו הכסף ה"גרמני" בעסקי האנרגיה העלומים של בן משה. דנקנר, שעליו אגסי מגן, מכר את מכתשים אגן לחברה סינית, והיה מוכר לסינים גם את כלל ביטוח לו רק היה יכול.

טיעון מעניין יותר של אגסי הוא ש"אנחנו מעבירים אליהם שליטה ברשת הגדולה במדינה לשיווק מזון ובענקית תקשורת. אנחנו מעבירים להם גם חברות פיננסיות, ואת אחת מקרנות הפנסיה הגדולות במדינה". אגסי אפילו תוקף חזיתית את הרגולטורית, הממונה על שוק הון והביטוח במשרד האוצר, דורית סלינגר, על שבחרה לא לבדוק את הקבוצה הזוכה: "אנחנו מפקירים את כלל ביטוח על 60 מיליארד השקל של הציבור שהיא מנהלת - בידיים של משקיעים עלומים".

גם בסעיף הזה אגסי טועה ומטעה. ראשית, כלל אינה קרן פנסיה, אלא חברת ביטוח. שנית, כלל מנהלת כ–140 מיליארד שקל, לא 60 מיליארד שקל. ושלישית, מוזר שאגסי מלין נגד הפיקוח על שוק ההון בכל הקשור לכלל ביטוח.

מדוע? כי במהלך השנים שנוחי דנקנר שלט בכלל ביטוח, הוא הציג פעם אחר פעם עד כמה יכול בעל שליטה בפירמידה להשתמש בכספי הציבור לצרכיו האישיים. דנקנר, למשל, דאג להעברת כספים של עמיתי כלל ביטוח לקרן השקעות של דני נווה, ולאחר מכן מינה אותו ליו"ר החברה, אף שלנווה אין שום ניסיון בניהול השקעות או חברת ביטוח. דנקנר דאג להעביר כספים לקרנות של קרדיט סוויס - בנק שבו השקיע, בנק שנתן לו אשראי - ובנק שהיה אחד היחידים שהרים את היד בעדו בהצבעת הנושים שהתקיימה ביום ראשון שעבר.

למעשה, הטיעון של אגסי גם משקף בורות, מכיוון שהמפקח הקודם על שוק ההון, עודד שריג, מינה נאמן מיוחד לכלל ביטוח בדיוק כדי להפריד את הניהול השוטף ממאבק השליטה על אי.די.בי, והוא עשה זאת בברכה של דנקנר. מדוע? כי הקבוצה חששה שהמפקח לא יאשר את מקור המימון העיקרי שלה, אלכסנדר גרנובסקי, ובשל כך תיפסל הקבוצה כולה.

בסוף הטיעון על כלל ביטוח, אגסי אומר דבר נכון, גם אם לא התכוון למשמעות המלאה שלו: "חייבים לדרוש מהרגולטור ומבית המשפט לוודא שהציבור באמת מיוצג ומוגן בהצבעה על עתיד נכסיו". זה מדויק: אסור שדנקר, או בן משה, ישלטו בחברת ביטוח שמחליטה מה ייעשה בכספי הפנסיה של הציבור. מינוי הנאמן הוא התחלה טובה, אך לא מספיקה: יש לנתק לחלוטין את הקשר בין הטייקון והפירמידה לבין כספי הציבור, ולהחליף את הדירקטורים באנשים שפועלים בעבור הציבור ובעבור בעלי המניות של כלל.

דניאל בר און

איך הבנקים חשפו את ערוותם

אבל הבעיה העיקרית בניתוח של אגסי אינה מה שיש בו, אלא מה שחסר בו. אגסי מסמן, ובצדק, חלק מהבעיות של קבוצת בן משה. אבל מה עם ניתוח החסרונות של קבוצת דנקנר־גרנובסקי? אגסי אינו מסביר, למשל, את הנזק לציבור שעלולה לגרום פירמידה כמו אי.די.בי כאשר היא מנוהלת על ידי דנקנר, אדם שחייב כ–800 מיליון שקל שקל לבנקים ללא יכולת להחזיר אותם.

זה הזמן ללמד את אגסי עוד שיעור במימון ובמבנה שוק ההון. כל המחקרים בתחום המימון והמשפט מבהירים שאדם שמנהל כספי ציבור, ונמצא במצוקה פיננסית, יבצע שורה ארוכה של מהלכים שנועדו לשרת את עניינו - על חשבון החברה. אדם כזה, למשל, ייקח סיכונים עצומים. הרי רק הימורים גדולים יכולים לייצר לקבוצה תשואה ורווחים יוצאי דופן – והוא הרי צריך את הרווחים האלה כדי לשרת את החוב. אדם כזה ימצא דרכים, שמתועדות היטב בספרות ובדו"ח ועדת הריכוזיות, כדי להעביר כספים מהחברות הציבוריות אל כיסו הפרטי - תופעה שמכונה tunneling ("מינהור"). איך? באמצעות שכר גבוה; באמצעות עסקות בעלי עניין; באמצעות ערבוב בין עסקים פרטיים לעסק הציבורי; ובאמצעות שימוש בכספי הביטוחים. אדם כזה יהיה חייב לעשות שימוש מאסיבי בהון זר - הלוואות ואשראי - וגם למשוך דיווידנדים גדולים - שתי פעולות שיסכנו את היציבות הפיננסית של החברה. במקרה של דנקנר, אדם כזה ימשיך לתחזק עסקים שרכש בעבר, כמו למשל, ישראייר. רק דירקטוריון והנהלה חדשה יוכלו לקבל החלטות ענייניות בכל הנוגע לחברות האלה. זו לא תיאוריה: דנקנר ושותפיו כבר ביצעו את כל אלה בעבר, תוך פגיעה בעובדים, בצרכנים ובאנשים שהשקיעו במניות ובאג"ח של החברה.

לא קשה להראות עד כמה התזה של אגסי חד־צדדית. איפה ניתוח הביצועים, עסקות בעלי העניין והשגיאות הניהוליות של דנקנר, והשפעתם על שווי ניירות הערך שבידי הציבור? היכן ניתוח תאוות השליטה על פוליטיקאים ועל התקשורת, כפי שהתגלה בפרשת רכישתו של העיתון "מעריב"? איפה הדרישה לבדוק את עסקיו ומקור כספו של אלכסנדר גרנובסקי, השותף החדש של דנקנר? ומה עם ניגודי האינטרסים הפוטנציאליים של השותפים האחרים?

האם לא ראוי לנתח את מצבו הכספי של דנקנר, שאולי אין לו כספים מפוקפקים מחו"ל, אבל יש לו חוב אישי של כ–800 מיליון שקל ללא יכולת פירעון? היה הרי מדהים לגלות בשבוע שעבר כיצד הבנקים מאשרים לפתע שהם מודעים למצבו הפיננסי - ובכך חושפים את ערוותם שלהם. מדוע? כי בכך מודים הבנקים שהם השתתפו בניסיון לשמר את פירמידת אי.די.בי, ואת השליטה של דנקנר בה - כנראה מתוך תקווה לראות חלק מהחוב מוחזר להם. האם לא היה ראוי מצד אגסי לדרוש מהרגולטור ומבית המשפט לבדוק גם את ההתנהלות הזאת?

מסע של דה־לגיטימציה נגד בן משה

אלא שכל אלה הם חלק מתמונה הרבה יותר גדולה. למי שלא שם לב, בימים האחרונים מנהלים אנשי אי.די.בי ודנקנר מהלך כמעט חסר תקדים של דה־לגיטימציה כלפי מתחרה - הפעם נגד בן משה. הם שכרו את שירותיו של רואה חשבון כדי שיבצע חקירה על ענייניו; הם שלחו לבית המשפט שורה של טענות והתנגדויות שמטרתן לפסול אותו; והם אירגנו כתבות בעיתונים המקורבים להם.

זה מעלה שאלה מסקרנת: מדוע הביקורת ממוקדת דווקא בבן משה? מה עם הכספים של אדוארדו אלשטיין, שותפו של בן משה? האם אי אפשר היה להטיל ספקות גם בהם? ודאי שאפשר, אך אז הדבר היה חוזר אל דנקנר כבומרנג. אלשטיין הרי היה עד לאחרונה השותף של דנקנר: הכסף שלו הושקע בגנדן, חברה פרטית שדרכה שולט דנקנר באי.די.בי אחזקות, והוצע כבסיס להסדר חוב. אילו בחר דנקנר לתקוף את אלשטיין - הוא היה בעצם תוקף את עצמו, כמי שלא ביצע קודם לכן בדיקת נאותות ראויה.

משמאל, אלכסנדר גרנובסקי
ישראל ברדוגו

צריך להודות: בסיפור של ההתמחרות על אי.די.בי יש שאלות מטרידות רבות בכל הנוגע למקור הכספים, ליכולות הכספיות ולאינטרסים הכלכליים של כל אחד מהצדדים. לציבור חסר הרבה מידע על הדמויות החדשות, ובהן בן משה ואלשטיין, ומהצד השני - גרנובסקי והשותפים האחרים של דנקנר. באותה מידה, חסר לציבור מידע בדוק על החובות האישיים של דנקנר, על מערכות היחסים שלו עם הנהלות בנק הפועלים ובנק לאומי, ומדוע הם לא פעלו לגביית החובות האלה. בחברה כה ציבורית כמו אי.די.בי, שבה רוב המניות והאג"ח של החברות התפעוליות נמצאות בידי ציבור החוסכים, היה ראוי לדרוש את המידע הזה, מראש, מכל מתמודד על השליטה בחברה.

מדוע אגסי נרתם למען דנקנר

אבל מה שפרשת אי.די.בי מדגימה, יותר מכל דבר אחר, הוא הכוח שיש ל"מועדון" ההון הישראלי. בכל פעם שמגיעה דמות חדשה שאינה חברה במועדון, ומאיימת להתמודד מול חבריו הבכירים, היא מיד מותקפת בעיתונות, ונחסמים בפניה ערוצי המימון המקורבים למועדון.

כשהגיע לפני כמה שנים איש העסקים חזי בצלאל, גם הוא עם מקורות כספיים מפוקפקים, והתמודד על הקמת רשת סלולרית חדשה - התאגד מולו המועדון וחסם בפניו את מקורות המימון. כשהגיעה קרן ההשקעות האמריקאית יורק ורכשה אג"ח של אי.די.בי פיתוח, היא הותקפה ומותגה כ"קרן טורפנית" ו"קרן ספקולטיבית". כשנגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים ביקשו להדיח את יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר, חבר במועדון וספק הלוואות לחבריו הקרובים, הם הותקפו על ידי המועדון וכלי התקשורת שלו. כששר התקשורת, משה כחלון, ביקש לפתוח את שוק הסלולר לתחרות, ובכך איים על רווחי חברות הסלולר, הוא קיבל טיפול דומה.

במאמר שלו, אגסי מציג בורות בכל הנוגע לשוק ההון. אבל מדוע הוא נרתם למען דנקנר? התשובה שוב חוזרת אל המועדון: את פרשת בטר פלייס אגסי מימן בכספים של פירמידה אחרת, החברה לישראל, שגם בעליה - עידן עופר - הוא חבר מועדון בכיר.

אגסי מומן על ידי עוד חברה שכשלה ברוב עסקיה (צים, בזן, טאוור), אך נהנתה מתזרים של מיליארדי שקלים בזכות הרווחים של מפעלי ים המלח - רווחים שנבעו בעיקר מחוסר היכולת של המדינה לגבות תמלוגים נאותים על משאב טבע של מדינת ישראל. אגסי קיבל כספים קלים, אף שהגיע למיזם ללא ניסיון ובניגוד לעמדת רוב המומחים, וכשל. הוא דומה בכך לדנקנר, שקיבל כספים קלים משוק ההון, אך כשהחברות שלו נאלצו להתמודד עם תחרות חדשה - כשל גם הוא.

הברירה השלישית של השופט אורנשטיין

היום יהיה עוד יום גורלי בסאגה של אי.די.בי. השופט איתן אורנשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב אמור להחליט אם לאשר את הצעת הסדר החוב של קבוצת אלשטיין־בן משה או לערער עליה ולשמור את דנקנר וקבוצתו בתמונה. אבל גם דנקנר וגם אגסי, שהתגייס למענו, מוכיחים שהשופט אורנשטיין צריך להפנים את המציאות: פירמידות וחברות אחזקה מזיקות למשק.

המקרים של אי.די.בי ושל החברה לישראל מוכיחים שאלה מבנים שאינם מייצרים ערך, ושהם מתבססים על מונופולים או תחרות מועטה - "רנטה כלכלית", בלשונם של אנשי המקצוע. הם מוכיחים שבעלי הפירמידה יודעים לחלוב אותה, להשפיע על פוליטיקאים, לתמרן את התקשורת ולרכוש לגיטימיות ציבורית באמצעות תרומות.

דווקא הבוקר, פחות משבוע לאחר שחוק הריכוזיות אושר באופן סופי בכנסת, אפשר להניח שהשופט אורנשטיין מבין את הדברים האלה, שפורטו בהרחבה בממצאי ועדת הריכוזיות, ששימשו הבסיס לחוק. לכן, מול שתי ההצעות הגרועות שמונחות על שולחנו, הוא צריך לצאת מהקופסה ולעשות מהפכה. אורנשטיין צריך לדחות את שתי ההצעות, לשלוח את פירמידת אי.די.בי לפירוק, ולמכור את החברות התפעוליות בנפרד.

קשה לדעת אם התמורה לנושים תהיה גדולה או פחותה, אבל דבר אחר ברור: רק כך ייפתח סוף־סוף דף חדש במשק המקומי, ורק כך יתחיל הסוף של עידן "הברונים הגנבים" של כלכלת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#