הפיאסקו של אי.די.בי: 
מי צריך להכות על חטא? - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפיאסקו של אי.די.בי: 
מי צריך להכות על חטא?

צריך לבדוק את תפקוד המערכת כולה, כדי למנוע את עלייתה ונפילתה של האי.די.בי הבאה

35תגובות

איתן אורנשטיין להכריע שוב את גורל השליטהבאי.די.בי, ואם קוראים את הכותרות האחרונות על הפרשה, ניתן להתרשם שיש בפני אורנשטיין פלונטר בלתי אפשרי.

מצד אחד ישנו נוחי דנקנר עם הצעה חדשה ומשקיע חדש, אלכס גרנובסקי, שלא בדיוק מעורר אמון. מצד שני ישנם נציגי האג"ח עם אדוארדו אלשטיין, האביר הלבן הקודם של דנקנר, שעבר מחנה. מצד שלישי יש - או אין - קונה לחברת כלל ביטוח - הפעם קבוצה סינית, לאתר שהקבוצה התאילנדית נסוגה מהעסקה.

מצד רביעי נודע בסוף השבוע שההנהלה ודירקטורים בקבוצה שוקלים להתפטר לאלתר בגלל "בעיה בביטוח המנהלים" שצצה פתאום. מצד חמישי נמצא המפקח על הביטוח, עודד שריג, שמבקש דווקא עתה ליטול את הניהול על כלל ביטוח ולהעבירו לידיו של נאמן, משה טרי. מצד שישי ישנה קבוצה של מחזיקי אג"ח פרטיים, כאלה שאינם חברים בנציגות, שמבקשים למנות לקבוצה אנשי ניהול משלהם.

סיון פרג

מצד שביעי אין הסכמות בין נציגי האג"ח והנאמנים שלהם. ולבסוף, כולם מנסים לקדם אנשים שלהם לניהול הקבוצה - הרי בקרוב יהיו שם ג'ובים ותפקידים למכביר.

איך אורנשטיין אמור למצוא כאן את הידיים ואת הרגליים? התשובה: בקלות, אם הוא רק ישכיל להתעלם מכל העצים והעיזים שמסתובבות ביניהם, ולהביט על היער כולו. הרי הסיפור כאן תמיד היה פשוט: אי.די.בי אחזקות, החברה שבראש הפירמידה ‏(ללא החברות הפרטיות של בעלי השליטה‏), היא חברה חדלת פירעון.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

בכיר באיחוד האירופי: יוון תצטרך חילוץ שלישי של 10 מיליארד יורו

מנכ"ל מיקרוסופט פורש // צפו בתשעת הרגעים המטורפים ביותר של באלמר

מוטי מילרוד

על העניין הזה אין ויכוח, אפילו לא מצדו של דנקנר. לכן גם הפתרון הוא פשוט: המניות והבעלות על החברה צריכות לעבור לידי בעלי החוב, נקודה. הם אלה, בחסות בית המשפט, שיחליטו מה לעשות בחברה, איזה משקיע להכניס, ואיזה מנהלים למנות. כל פתרון אחר, כל דחייה נוספת, כל ארכה ל"מציאת פתרון", כל התפתחות או יוזמה מקורית חדשה - כולם שקולים להענקת טובת הנאה ונכס כלכלי לדנקנר.

הרי מי שנהנה מכל הפלונטר שנוצר בימים אחרונים הוא דנקנר עצמו - אפילו אם חלק מהדברים נראים במבט ראשון ככאלה שמחלישים אותו. הסיפור של מינוי מפקח לכלל ביטוח, של התפטרות הדירקטורים, הסיפור של אלשטיין וההסכם שלו עם הנציגות, כולם גורמים שפועלים בווקטור אחד: לגרום לשופט אורנשטיין לנסות 'לפתור את הפלונטר' - ניסיון שהמשמעות שלו היא להעניק לדנקנר עוד ארכה, עוד אופציה לרקוח משהו, עוד כמה שבועות או חודשים שבהם הוא ומנהליו ימשיכו למשוך את המשכורות הגבוהות שלהם.

לא מדובר רק בזמן. בעולם הפיננסי זמן שווה כסף, וחלופות - כלומר הזכות לבחור - שוות עוד יותר כסף. מי שמתקשה להבין את המשמעות הכלכלית של כל הדחיות והדיונים האלה יכול לפנות לדו"ח שהגיש לבית המשפט אייל גבאי, המשקיף הכלכלי שמינה אורנשטיין, ובמיוחד לחוות הדעת של הכלכלן פרופ' לוסיין בבצ'וק, שצורפה אליו.

שם, על בסיס עקרונות המימון בלבד ומבלי להתייחס למקרה של דנקנר ספציפית, מפרט בבצ'וק כיצד העובדה שהוא מקבל זכות קדימה במשא ומתן לרכוש את אי.די.בי מבעלי האג"ח היא הטבה שערכה עשוי להסתכם במאות מיליוני שקלים. מי שנוח לו עם מונחים פיננסיים כאלה, יכול לחשוב על כך כעל אופציה. בית המשפט ממשיך לתת לדנקנר אופציות, לרבות אופציות להביא הסדר משלו במחיר שהוא חושב לנכון, וגם ממשיך להאריך לו את זמן האופציות, והכל מבלי שדנקנר משלם על כך אגורה.

אבל אם הוא כבר מחליט לצלול לתוך הדייסה שדנקנר ואנשיו בישלו, אורנשטיין יכול לקבל רמז על הפתרון המתבקש. כבר כיום ישנם הרי שני מועמדים לרכוש את השליטה באי.די.בי: גרנובסקי יחד עם דנקנר, ואלשטיין יחד עם בעלי החוב. ואולי יש יותר? מדוע לא לבדוק? למה לתת לדנקנר, שוב ושוב, אופציות בחינם לקנות בחזרה את אי.די.בי?

זו הנוסחה שצריכה לעמוד לנגד עיני השופט: דנקנר נכשל, החברה חדלת פירעון, היא עוברת לידי בעלי החוב בחסות בית המשפט - וזה צריך להציע אותה למכירה, במכרז פתוח לכל המרבה במחיר. רק כך לא יוענקו הטבות לא מוצדקות לאחדים, ורק כך יקבלו בעלי החוב את המחיר המרבי עבור החברה. כל שאר חלקי הסיפור הם לא יותר ממסך עשן.

אייל טואג

דנקנר ומנהליו 
אינם הכתובת

העיקרון הזה נכון לכל חדלות פירעון ולכל הסדר חוב, גם במקרה של אזרח שלא מצליח לשלם את המשכנתא על דירתו, וגם עבור טייקונים כמו דנקנר. אלא שכל אלה, לרבות הדיון "המכריע" הבוקר, כבר פחות חשובים. לדנקנר אין כסף לרכוש בחזרה את אי.די.בי: מישהו אחר, בין אם יחד עמו כשותף זוטר ובין אם לא, יהיה בקרוב הבעלים של החברה. מישהו אחר גם ינהל אותה. סיפור הבעלות והשליטה באי.די.בי קרוב מאוד לסיומו. לעומת זאת, מה שצריך לברר עתה הוא מי האחראים לפיאסקו הזה, וכיצד קרה שציבור גדול של בעלי אג"ח ומניות ספגו תספורת והפסדי הון של מיליארדי שקלים.

דווקא דנקנר הוא לא הכתובת. האיש רצה לקפוץ גבוה, רכש חברה ענקית עם מעט כסף ומינוף עצום, ולאחר מכן נפל כשניצל את הדיווידנדים שמשך כדי להגדיל את השליטה שלו בחברה, במקום להקטין את חובותיו. אבל זו התנהלות רציונלית של איש עסקים: טייקונים אחרים עשו את אותו הדבר, חלקם הצליחו וחלקם נכשלו - וכך הם יעשו גם בעתיד.

גם המנהלים של דנקנר הם לא הכתובת: הציעו להם שכר שהפך אותם למיליונרים בתוך שנים בודדות. רוב המנהלים בישראל היו עושים בדיוק אותו הדבר, לו היו מקבלים את ההצעה ואת ההזדמנות. גרנובסקי ואלשטיין הם בוודאי לא כתובת. באו אליהם עם הצעה, טובה או הזויה, להרוויח כסף ולהפוך בן־לילה לטייקונים בארץ ישראל, וההצעה קרצה להם - בטח כשהיא מבוססת על כספי אחרים.

במדינה שבה התרבות קובעת ש"אם נותנים לך - תיקח", אנשי העסקים הם לא אלה שנדרש מהם למנוע נפילה של חברה, כמובן כל עוד פעלו על פי החוק. לעומת זאת, מי שאחראים לכך הם כל הגופים שתפקידם להרים דגלים, לבדוק, לבקר ולוודא שמחיקות של מיליארדי שקלים של כספי הציבור לא יקרו. מי הם?

1.
 המוסדיים

עופר וקנין

בנוסחה של "אם נותנים לך - תיקח", המוסדיים הם אלה שנתנו את כספי הציבור לדנקנר ולאי.די.בי. הם לא דרשו ביטחונות, לא קבעו תנאים לחברה ולבעלי השליטה, לא תימחרו נכון את הסיכונים. מי שקיבלו את ההחלטות יטענו שכך הדברים עובדים בשוק ההון, יש סיכונים, פעם מרוויחים ופעם מפסידים. אלא שזו תשובה חסרה מאחר שמבנה הבעלות של המוסדיים, שיטת הפירמידה, וכל התרבות הנוכחית בשוק ההון תרמו לכישלון.

השליטה של דנקנר בכסף של אחרים באמצעות כלל ביטוח, העובדה שחברים אחרים במועדון הטייקונים שולטים בכספי ציבור, היכולת לחלק גזרים ולהכות במקלות את מי שלא עושה את מה שמתאים לטייקונים - כל אלה יצרו מארג יחסים שבו היה קשה למוסדיים לא לתת לדנקנר את הכסף. זו שיטה שדורשת רפורמה יסודית.

2. 
הבנקים

גם הבנקים נתנו כסף לדנקנר ולאי.די.בי, גם הם הקלו עמו בביטחונות ובתנאי האשראי. מדוע? שוב: בגלל מערכת קשרים בינו לבינם, בגלל יכולת הדדית להעסיק מקורבים, בגלל לחצים שהוא ידע להפעיל, בגלל שלהם היה נוח יותר לרצות אדם כמותו. כיום, לאחר שהפרשה התפוצצה, אומרים בבנקים ש"לא נותנים אשראי על פי הערכות שווי, אלא על פי תזרים ויכולת החזר". אולי, אבל ב–2008–2011 אשראי כזה ניתן ביד נדיבה, וכל אחד יודע מה שווה הנייר שעליו כתובה הערכת שווי שהוזמנה על ידי טייקון גדול.

3. 
רואי החשבון

בחברה כה ציבורית כמו אי.די.בי, עם מיליארדי שקלים של חוב ומניות בידי החוסכים, היה צריך להיות לרואי החשבון נאמנות לציבור ולא רק לבעל השליטה. הם היו יכולים להרים דגלים בזמן, אבל במקום הם חיפשו כל דרך להטיב עם האינטרס של בעל השליטה. עובדה: חלק מבעלי השליטה, אבל לא דנקנר, הסכימו להחזיר כספים מתוך הדיווידנדים שחולקו על בסיס טענה שחלק מהרווחים שדווחו, ואיפשרו את חלוקת הדיווידנדים, היו חשבונאים ולא ריאליים.

עופר וקנין

4. 
רשות ניירות ערך

תפקוד הרשות בפרשת אי.די.בי מתחלקת לשני פרקים: לפני מינויו של שמואל האזור ליו"ר, ולאחריו. לפניו, לרבות בתקופה של היו"ר הקודם זהר גושן, דנקנר עשה כמעט מה שהוא רצה והרשות לא הרימה דגלים ולא עצרה מהלכים. האוזר, לעומת זאת, סירב לקבל את הדרך שבה אי.די.בי ביקשה לרשום הפסדים בקרדיט סוויס, לא איפשר חלוקת דיווידנדים, וחקר את "הנפקת החברים" באי.די.בי אחזקות - פרשייה שהועברה לפרקליטות כדי שתחליט אם להעמיד את דנקנר לדין.

5. הפיקוח על 
שוק ההון

הרגולטור שאמור לשמור על כספי החוסכים וכספי הפנסיה לא גילה עניין בפעילות של טייקונים או של אי.די.בי. שריג, שמסיים בימים אלה את תפקידו, האמין לכל אורך כהונתו שיש לתת למנגנוני שוק ההון לפעול לבדם, ושנפילה של חברות היא חלק מהחיים. "המוסדיים יודעים לעשות הסדרי חוב", הוא אמר פעם.

בסוף השבוע הודיע שר האוצר, יאיר לפיד, על בחירתו בדורית סלינגר, שכיהנה תקופה ארוכה כמנכ"לית של חברת הדירוג מעלות, כמפקחת החדשה. במעלות סלינגר לא מיהרה להזהיר או להוריד דירוג לחברות, אלא רק לאחר שהסוסים ברחו מהאורווה והבעיות התגלו לעיני כל - אך מאז שפרשה היא מגלה תקיפות כלפי מבקשי אשראי. כדי ליצור פיקוח יעיל יותר, סלינגר תצטרך לעשות מהפכה באגף ובתפישת העולם שלו.

6. 
התקשורת

כן, גם היא אשמה. במציאות שבה המוכרים ‏(הטייקונים ובעלי ההון‏) מכירים את הסחורה לעומקה, ואילו הקונים ‏(הציבור‏) תמימים וחסר ידע ומקצועיות, לתקשורת הכלכלית תפקיד קריטי בבקרה על העסקות, הדו"חות, המהלכים והתרבות בשוק ההון. אלא שהיא לא ממלאת אותו, ודאי שלא בצורה טובה.

לחברות העסקיות יש מנופי לחץ רבים על התקשורת, באמצעות תקציבי פרסום, בעלויות ישירות על כלי תקשורת והבנות אסטרטגיות בין מו"לים לבין טייקונים. למעט גורם מופשט ובלתי כלכלי בעליל כמו "האינטרס הציבורי", לכלי תקשורת אין כדאיות בפרסום ביקורת נגד אנשי עסקים חזקים. התקשורת גם חלשה: העיתונים מפסידים או מתקשים להרוויח. במקום שטובת הציבור דורשת העסקת עיתונאים ותחקירנים מנוסים ועצמאים, התקשורת נאלצת דווקא לפטר ולקצץ. גם היא צריכה לעשות חשבון נפש.

עופר וקנין


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#