עידן עופר מוותר על צים: מותה של ערבוּת הטייקון

הימים שבהם אנשי העסקים החזקים עמדו אישית מאחורי החברות שבשליטתם חלפו מהעולם

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

במשך עשרות שנים שלטה בעולם העסקי הישראלי אקסיומה: אנשי העסקים הגדולים, הטייקונים לדורותיהם, דואגים לשמם הטוב - ולכן הם מחויבים לדאוג לכל העסקים שלהם, ללא יוצא מהכלל.

לא היתה זו מחויבות חוקית. בתוך הקבוצה העסקית הטיפוסית, כל אחד מהעסקים השונים היה חברה עצמאית בעירבון מוגבל. למעט במקרים של ערבויות וביטחונות מוגדרים, היחס המיוחד שקיבלה חברה כזאת היה מבוסס על ה”ערבות הווירטואלית” של הטייקון.

הנחת הבסיס היתה שטייקון רציני תמיד יוודא שאם אחד מעסקיו נקלע לקשיים, הוא יבוא לעזרתו באמצעות הנכסים של החברות האחרות, או באמצעות נכסיו האישים. הערבות הזאת היתה אמנם וירטואלית - אך היא היתה מעשית לחלוטין.

עידן עופרצילום: אלון רון

כתבות נוספות ב-TheMarker:

ברוורמן לנתניהו: הכרעה על יצוא גז צריכה להתקבל בכנסת

רוסיה תלווה כ-43 מיליארד ד' מקופת הפנסיה של הציבור למימון פרויקטים

בנקים העמידו לרשות חברות כאלה אשראי נדיב במחירים ובתנאים שלא היו ניתנים לחברה זהה שלא היתה שייכת לטייקון. ספקים היו מתחרים ביניהם על הזכות לעבוד עם טייקונים, מבלי לבחון את המצב העסקי או את הנזילות של העסק. מספיק היה לדעת שזו חברה של טייקון או של בן משפחה שלו - ומיד היו הבנקים, הספקים והשותפים העסקיים משתחווים לרגליה.

הסידור הזה היה נוח לכולם. הוא היה נוח לטייקונים, שקיבלו קווי אשראי נוחים מהמערכת הפיננסית, וגם ספקים זולים. הוא היה נוח גם למערכת הפיננסית, כלומר לבנקים ולשוק ההון. מנהלי הבנק לא היו צריכים לבחון לעומק כל עסק ועסק בנפרד: הם חשבו שהם יודעים שטייקון תמיד מחזיר את הכסף שניתן לו.

כך, במשך שנים, התנהלו העניינים. אליעזר פישמן, שנפל מדי פעם בהימור פיננסי זה או אחר, הקפיד להראות שהוא עושה הכל כדי לעמוד בכל ההתחייבויות של כל חברותיו. גם יצחק תשובה ניסה לשמור בקנאות על התדמית של איש שמשלם את התחייבויותיו, מוניטין שהתחזקו כשכיסה את חובותיה של רשת המחשבים גרין שבבעלותו, שקרסה.

בדרך נוצרו קבוצות הריכוז הישראליות. באמצעות הערבות הווירטואלית רכשו טייקונים עוד חברות, קיבלו עוד אשראי, ויצרו את המבנה האוליגופולי המוכר של המשק הישראלי: 20 משפחות ששולטות ביותר ממחצית מהחברות בבורסה - על פי שווי שוק והיקף האשראי - וביותר ממחצית מהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור.

אונייה של ציםצילום: בלומברג

המודל הכלכלי הזה נסדק בשנים האחרונות. כבר לפני יותר מעשור נתנה משפחת רקנאטי, אז עדיין הבעלים של קבוצות אי.די.בי, לחברת הכבלים תבל לקרוס, מבלי שתעמוד מאחורי חובותיה. עם פרוץ המשבר הפיננסי של 2008 הסדקים התרחבו במהירות: לב לבייב ביצע תספורת בחוב של אפריקה ישראל, החברה לישראל ביצעה הסדר חוב ראשון בצים, ולאחר מכן תשובה ביצע תספורת ענקית לבעלי החוב של דלק נדל”ן.

למרות זאת, משהו מערבות הטייקון הישנה עדיין נשאר. לבייב ותשובה הביאו סכומי כסף גדולים מהבית, כיסו את החובות לבנקים - וסיפרו בעיקר את הציבור. בעלי חובות אחרים כמו מוטי זיסר ‏(אלביט הדמיה‏), יוסי מימן ‏(אמפל‏) דני ברנר ‏(קמור‏) והרצל חבס ‏(חבס‏) אמנם לא הביאו כסף מהבית, אבל הסיבה היתה שפשוט אין להם את הסכומים דרושים.

בקרב רבים, עדיין נותרה התפישה שלפיה טייקון גדול באמת, כזה שיש לו נכסים רבים - לא יתן לחברה שלו לקרוס ולנושים שלו להישאר חסרי כל. התפישה היא שטייקון גדול באמת יידע לפצות את מי שיישאר נאמן אליו גם בעתיד, אפילו אם כיום הוא עושה תספורת לכספי הציבור.

עופר מרסק את הקונספציה

בימים האחרונים התפישה הזאת מתרסקת באופן סופי. מי שאחראי לכך הוא עידן עופר, בעל השליטה בקבוצת החברה לישראל.

לעופר יש כסף. על פי דירוג 500 העשירים של מגזין TheMarker, ההון האישי של עופר מגיע ליותר מ-4 מיליארד דולר. לפי מגזין “פורבס” האמריקאי, הסכום גבוה מ-6 מיליארד דולר. למרות זאת, עופר מאפשר לחברות שלו ליפול.

בתחילת החודש הגיעה חברת בטר פלייס לכינוס. עתה עופר מציע את התספורת הגדולה מכולן: הסדר חוב ענק בחברת הספנות צים, באופן שעופר או החברה לישראל לא ישלמו דבר. התוכנית של עופר היא להעביר את מלוא השליטה בחברה לידי הנושים - הבנקים, הספקים, וכמובן הציבור שרכש את איגרות החוב של צים.

צים היא סיפור הרבה יותר גדול מבטר פלייס: סך החובות שלה מסתכם ב-2.7 מיליארד דולר, לא כולל תשלומים למחכירי אונייות, כשמזה 391 מיליון דולר הם חובות לבעלי איגרות החוב, כלומר לציבור.

האחרונים נמצאים במצב קשה ביותר. לחוב שלהם אין ביטחונות, ובהסדר המוצע הם יקבלו בעיקר מניות - שבמצבה הנוכחי של החברה אינן שוות הרבה.

רבים יראו במהלך של עופר סוג של בגידה בשותפים. הם יטענו שהציבור האמין בחברה ובבעליה העשירים, רכש את איגרות החוב שלהם והסכים לפרוש את חובותיה, ושלמרות כל אלה מגיע אדם שיש לו סכומים אדירים של כסף, ובורח מהחברה מבלי לעמוד בהתחייבויותיו.

אותם אנשים ידרשו שעופר “יביא כסף מהבית” או מהחברה לישראל השולטת בצים. זהו תהליך מורכב ואולי בלתי אפשרי, מכיוון שהעברה כזו תהיה עסקת בעלי עניין, המחייבת אישור של רוב עצמאי. מדוע שבעלי מניות עצמאיים בחברה לישראל יסכימו לזרוק עוד כסף טוב אחרי כסף רע?

אם לא יקבלו את מבוקשם, אנשים אלה יבקשו להעניש את עופר, למשל על ידי סילוקו משוק הון והתנגדות לגיוסי הון עתידיים. באותה הזדמנות, אולי נשמע טיעונים “סוציאליסטיים” של פוליטיקאי זה או אחר: הם יטענו שעקרון החברה בע”מ לא מצדיק התנהגות חזירית כלפי הכסף של הציבור, והמחויבות החברתית של הטייקון מחייבת הזרמת כסף “מהבית”.

הם טועים. בניגוד לרבים מהסדרי החוב והתספורות הקודמים, שהשאירו את השליטה בחברה הכושלת בידי הטייקון למרות תספורת שהוא ביצע בכספי הציבור, כאן מוותרת משפחת עופר על מלוא מניותיה בחברה. הפעם מתקיים מנגנון השכר והעונש של שוק ההון בצורתו המקורית: לא שילמת חוב? החברה עוברת לידי הנושים - שיעשו בה כרצונם. הם יוכלו למכור את החברה למרבה במחיר, או להעביר אותה לניהול חדש וליהנות מעליית ערך אם וכאשר זו תגיע.

קפיטליזם אמיתי ומסרים חיוביים

למעשה, המקרה של עופר יעביר שני מסרים ברורים לשוק ההון הישראלי, שניהם חיוביים.

הראשון הוא שמי ששומט חובות צריך להעביר את השליטה לבעלי החוב, נקודה. זהו עיקרון שעדיין לא הוטמע במלואו בישראל, כפי שניתן להיווכח מפרשת קבוצת אי.די.בי - שבעל השליטה בה, נוחי דנקנר, ממשיך לנהל משאים ומתנים עם בעלי האג”ח על נוסחה שגם תגרום לתספורת של מאות מיליוני או מיליארדי שקלים וגם תשאיר את השליטה והניהול בידיו.

המסר השני חשוב גם הוא. טייקונים, כמו כל איש עסקים אחר, אינם עומדים מאחורי החברות שלהם, לא באופן גורף ולא כמובן מאליו. לעתים, אם יש להם כסף ואם הם חושבים שהעסקה כדאית להם, הם ישלמו את החוב מכיסם. לעתים הם יהיו מוכנים לשלם סכומים גדולים לבעלי החוב כדי לקבל פטור מתביעות, ולא להגיע להליך משפטי שיחשוף את הדרך שבה התנהלה החברה. כך היה, למשל, במקרה של תשובה ודלק נדל”ן.

לעתים, אפילו אם יש להם כסף, טייקונים ובעלי שליטה יבחרו לנטוש את העסק ולהעביר את המניות לבעלי החוב. כך עובד שוק ההון בשיטה הקפיטליסטית - ועוד לא נמצאה שיטה טובה יותר.

זהו מסר חשוב, כי הוא מבהיר לבנקים הישראלים, לשוק ההון המקומי ולציבור כולו שאין שום קסם, שום ערבות וירטואלית או ערך משמעותי למוניטין או למצבו הכספי האישי של הטייקון. הוא מבהיר שכל עסק צריך להיבחן ולהימדד על פי האיכות והיכולות שלו - ושלו בלבד.

כפי שהשנים האחרונות החלו לרמוז וכפי שמשפחת עופר מבהירה אחת ולתמיד, זה לא משנה אם לבעל השליטה בחברה קוראים דנקנר, תשובה, לבייב או עופר. כולם אנשי עסקים, כולם פועלים על פי האינטרס הפרטי שלהם, וכולם ישלמו את חובם רק אם יש להם כסף ואם יהיה כדאי להם לעשות זאת.

גם הצד השני של המסר צריך להיות ברור. אם הטייקונים לא מספקים שום ערבות וירטואלית מעשית, אזי גם הציבור, שמלווה להם כספים באמצעות התיווך של הגופים המוסדיים, לא צריך להעניק להם שום הטבות או תנאים מיוחדים.

הם רוצים אשראי? הם רוצים להנפיק איגרות חוב לציבור? בבקשה, אבל מעתה הציבור צריך לדרוש ערבויות, לקבל בטוחות ולתמחר את הריביות על הלוואה, בדיוק כפי שהיה עושה אילו שמו של המנפיק היה משה כהן, ישראל לוי או ג’ון סמית.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker