התרומות השימושיות של נוחי דנקנר

כשתרומות מאדירות את שמך וכולם יודעים את זה - הדרך למטרה העסקית קצרה יותר

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

לפני מספר שנים הוזמנתי על ידי מכללת תל חי, סמוך לקריית שמונה, להנחות דיון על "מנהיגות כלכלית" בפני תלמידים של מכינות קדם צבאיות. זו לא היתה משימה קלה: הדיון היה באודיטוריום חשוך, בדיוק לפני ארוחת הצהריים, והתלמידים הופעלו בלילה הקודם וכמעט לא ישנו. למרות זאת הצליחו הפאנליסטים לרתק את הצעירים עם תיאורים והסברים על המערכת הכלכלית-פוליטית, וכיצד הדברים מתנהלים באמת.

אלא שאז, בדיוק לפני הפיזור, קם לפתע מתוך הקהל אדם, הציג עצמו כראש המועצה גליל עליון, פנה אל התלמידים ואמר כך: "מדברים על מנהיגות כלכלית, אני רוצה לספר לכם על איש אחד, נוחי דנקנר..." – ופתח בשיר הלל לנוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי ולנדיבות יוצאת הדופן שהוא מגלה כלפי הגליל וצפון הארץ. שר אוצר? עבודת ממשלה? היי-טק? אקורד הסיום של פאנל המנהיגות הכלכלית היה על דנקנר, ומייד לאחר מכן שוחררו את התלמידים לארוחת הצהריים.

הפאנליסטים, ביניהם שר האוצר לשעבר רוני בר און הסתייגו, בלשון המעטה, מההתפרצות של ראש המועצה. "הרי התרומות של דנקנר הם מכספי החברות הציבוריות שבהן הוא שולט, באמצעות גרעין מניות לא גדול, כלומר כספים של הציבור, אבל התלמידים לא יבינו את זה. הם יחשבו שמדובר באיזה גביר גדול שתורם מכספו האישי" , הם מילמלו. היתה בקרבם תחושה שנעשה לתלמידים עוול. הם צעירים, הם רק עתה מגבשים את ראיית העולם שלהם בנושאים כלכליים, ומה שהם יזכרו מכל הסיפור הוא את נוחי דנקנר, התורם הגדול.

דנקנר אינו איש העסקים היחיד שתורם כסף של החברות שבהן הוא שולט, אבל הוא הרחיק לכת יותר מאחרים בדרישה לגרוף מכך כבוד אישי וקשרים פוליטיים ועסקיים. בטיוליו לצפון ולדרום הוא נסע בשיירת מכוניות, כמו היה ראש ממשלה. באירועים של חברות של קבוצות אי.די.בי נדרשו הבכירים, בדברי הברכה שלהם, לשאת דברי כבוד ותודה כלפי דנקנר, כאילו היה שליט צפון קוריאה. הדבר הביך רבים, פעם אחר פעם. צניעות היא כנראה לא הצד החזק אצל דנקנר: בנהריה נקראה הטיילת על שם "אי.די.בי".

במהדורת חודש מאי של מגזין TheMarker, שעסקה ב"תופעת דנקנר" לרגל עשר השנים שעברו מאז רכש את קבוצת אי.די.בי, הוצגה תמונה רחבה יותר של פעילות התרומות. מתברר שאלה היו חלק ממערך מתוכנן היטב של גזרים ומקלות, מול כל מי שמשמעותי במשק, בפוליטיקה ובשלטון.

בני הזוג דנקנר עם ח"כ מירי רגב ויו"ר הפדרציה העולמית ליהדות מרוקו סם בן שטרית, בטקס בו הוכתר דנקנר כ"דמות מופת בעם היהודי"צילום: מגזין TheMarker

התרומות לצפון ולרשויות מקומיות, למשל, פתחו לדנקנר דלתות וחשבונות 'חייבים" אצל ראשי רשויות מוניציפליות, השקעה שאותה הוא גורף עכשיו באמצעות ההתגייסות שלהם, בהובלתו של יו"ר מרכז השלטון המקומי שלמה בוחבוט, לעזרתו במאבק על שימור השליטה שלו בקונצרן.

במקביל, דנקנר גם תרם מיליוני שקלים לעמותות הקשורות למקובלים חרדים מהדרום, למשל יעקב איפרגן ה"רנטגן" והרב יאשיהו פינטו. למרות שמדובר בחברה ציבורית ובכספי ציבור, אף אחד אינו יודע למה בדיוק שימשו הכספים הללו. מה שכן ידוע הוא שהרב פינטו עסוק בחודשים האחרונים בגיוס כספים לנוחי דנקנר, והוא עובד עבורו כיועץ ומתווך לכל דבר. הוא זה שהביא לדנקנר את הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין, והוא זה שמתווך ביניהם בכל הגרסות וה'מתווים' להשקעה של 75 מיליון דולר בחברות של הפירמידה.

גם אם אין להן תוצר עסקי ישירי ומיידי, לתרומות הללו יש תמיד תמורה עקיפה. כאשר התרומות מאדירות את שמך וכאשר כולם יודעים את זה - הדרך למטרה העסקית קצרה יותר. ב-2009, למשל, דנקנר קיבל את התואר "דמות מופת בעם היהודי" מטעם הפדרציה העולמית ליהדות מרוקו, לאחר שחברת כור הציבורית בה הוא שולט תרמה לעמותה 600 אלף שקל. ואילו ב-2011 קיבל דנקנר את פרס הקונגרס הציוני על שם הרצל, בגין פועלו לפיתוח הנגב והגליל - כלומר שוב תרומות. אין כאן שום תרומה בסתר: בכל פעם שניתן אות או פרס כזה, מערכת יחסי הציבור המשומנת של דנקנר, ברשות רני רהב, פעלה לפרסם את הדברים בקרב הציבור בהרחבה המרבית.

כאשר בודקים לאן בחר נוחי דנקנר "להתרים" את הציבור, את המקור של הכספים, ואת התוצאה של הפעילות - מתחדד התובנה שהתרומות היו בעצם השקעות. התרומות לא יצאו מכיסו של דנקנר: המבנה של אי.די.בי מבטיח שכספים שנתרמו על ידי החברות במורד הפירמידה, בהן הוא שולט באמצעות חלק מזערי מההון, לא באים על חשבנו האישי. הכספים ניתנו לאנשים בעלי כוח וקשרים פוליטיים ועסקיים. מקבלי התרומות החזירו, במילים ובמעשים, את ההשקעה בהם – כשנוחי דנקנר היה זקוק להם.

תרומות של אנשי עסקים לקהילה, בעיקר בישראל, הם תמיד עניין מורכב וטעון. ישנם רבים שתורמים מכספם האישי, בסתר, עבור מטרות חשובות וראויות, ומבלי לבקש דבר בתמורה. אבל ישנם אנשי עסקים שלקחו את פעילות התרומות והפכו אותו לזרוע לקידום עסקי או להאדרת שמם.

לעיתים, הטייקון מוכן לתרום כסף למטרה שנראית במבט ראשון כראויה, אך בהמשך מתברר שלמעשה מדובר ברכישה של מונומנט הנושא את שם התורם - כמו במקרה של התוכנית של משפחת עופר לבנות את מוזיאון תל אביב, שיישא את שמה. זו לא היתה תרומה: זו היתה רכישה של אנדרטה להנצחה אישית, משהו שדומה לבניית הפירמידות על ידי פרעוני מצרים. ולעיתים, התרומות הם מנגנון עסקי לכל דבר, מכשיר לצבירת השפעה, קשרים, אנשים שחייבים לך ואנשים שחוששים ממך. בדיוק כמו רכישת עיתון, שכירת לוביסטים ויועצים, והשפעה על כלי תקשורות באמצעות הזרמה או מניעה של תקציבי פרסום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker