המוסדיים סימנו את הדרך הנכונה לבנקים

אם חברת אי.די.בי תפורק, הבנקים יספגו תספורת זהה לזו של בעלי האג"ח

מיכאל רוכוורגר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל רוכוורגר

לפני 5 שבועות החליט בנק לאומי לסגת מהמתווה של הסדר חוב שגיבש עם גנדן ‏(החברה שדרכה נוחי דנקנר ושותפיו שולטים באי.די.בי‏). המתווה אמור היה לכלול מחיקה של כ-150 מיליון שקל. אז טענה מנכ”לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, כי ההחלטה התקבלה לאחר שהבנק הבין כי אפסו הסיכויים להתממשות העסקה עם המשקיע הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין.

התגובה של רוסק עמינח זכתה לספקנות גדולה של נציגות מחזיקי האג”ח של אי.די.בי אחזקות ושל דנקנר עצמו, שטענו כי עסקת אלשטיין שרירה וקיימת. אלשטיין עדיין לא נעלם מהתמונה באופן סופי, אך ביום חמישי בלילה התברר כי “האסימון ירד” גם לבעלי האג”ח של אי.די.בי אחזקות. הם העדיפו את ההצעה של נציגות אי.די.בי פיתוח על פני זו של דנקנר ואלשטיין. הם רוצים את השליטה בחברה.

רקפת רוסק-עמינחצילום: מוטי מילרוד

דחיקת דנקנר החוצה מאי.די.בי שומטת את הקרקע מתחת לרגליו בכל הנוגע ליכולת לשלם לבנקים כ–700 מיליון שקל - החובות שלו בחברות הפרטיות גנדן וטומהוק ‏(לא כולל חלק של שותפיו‏). האם זה משפר מבחינה כלכלית את מצבו של לאומי? התשובה לכך היא כנראה לא.

לאומי, שחשוף בכ-450 מיליון שקל לחוב של גנדן, היה אמור לקבל כשני שלישים מהחוב במסגרת ההסדר עם אלשטיין. לכן רוסק עמינח, שמלכתחילה היתה בעמדת נחיתות בשל החשיפה לאחת הקומות העליונות של הפירמידה, האמינה כי ההסדר יטיב עם הבנק. כעת, אם אי.די.בי אחזקות אכן תפורק, המניות שמשועבדות לידי לאומי ‏(30.7%‏) לא יהיו שוות דבר. שכן החברה עוברת לשליטת בעלי האג”ח, ובעלי המניות מפסידים את כל השקעתם. כך, התספורת שיספוג לאומי באי.די.בי אחזקות תהיה זהה לזו של בעלי החוב - כ-50%.

לגבי גנדן, לאומי יצטרך לקוות שהערבויות האישיות שהעניקו נוחי דנקנר, הוריו, אחותו שלי ברגמן, משפחת שימל, אבי פישר ואחרים על חלק מהחוב יכסו חלק ממנו. היקף ההחזר יהיה כנראה נמוך יותר מההבנות של אלשטיין עם רוסק עמינח, שעוד קודם לכן הצליחה לגבות כ–40 מיליון שקל מהכספים שאלשטיין הזרים לגנדן.

ואולם, רוסק עמינח לא הביאה בחשבון כי המציאות השתנתה, והחלטות שהיו בעבר מתקבלות בין הצדדים ללא הד תקשורתי ביקורתי, כבר לא ניתן יותר להעבירן ללא ביקורת ציבורית נוקבת וללא נזק תדמיתי קשה לבנק.

כעת עובר השרביט גם למנכ”לים של בנקים אחרים, שעד כה היו "בצד" אף שחשיפתם בעייתית אף מזו של לאומי. מנכ”ל בנק הפועלים, ציון קינן, וראש החטיבה העסקית, שמעון גל, יצטרכו למצות את הדין עד הסוף עם דנקנר על החוב פרטי של כ–150–250 מיליון שקל של טומהוק השקעות ‏(שדרכה דנקנר שולט בגנדן‏), שגולגל והוגדל בשנים אחרונות. מלבד ערבויות אישיות, שלא ברור כמה הן שוות - אין להפועלים כנראה ביטחונות נוספים, כך שהוא עלול למחוק את מלוא החוב.

גם לא ברור מה יעשו קינן וגל עם החשיפה לחוב של אי.די.בי פיתוח בהיקף של כ–770 מיליון שקל, שנפרס על ידם בסוף 2010 בלי ביטחונות. האם ינקטו את אותו הקו התקיף כמו נגד מוטי זיסר, שחובותיו מגיעים לכ–1.3 מיליארד שקל, ויצטרפו להסדר שמציעים בעלי האג”ח של אי.די.בי ‏(שעשוי לשפר את מצבו של הפועלים‏), או שיעדיפו ללכת לקראת דנקנר?

ומה יעשה אלי יונס, שבנק מזרחי טפחות בניהולו חשוף ב–80 מיליון שקל לגנדן וב–30 מיליון שקל לטומהוק? בחודשים הקרובים יפרוש יונס מתפקידו.

האם עד אז הוא ינסה ליישר קו עם העמדה הנחושה הדורשת מדנקנר את החזרת מלוא החוב, או שעדיף להשאיר את ההתעסקות הבעייתית הזו למחליפו? גם דיסקונט וקרדיט סוויס תקועים עם חובות של 100 ו-50 מיליון שקל בהתאמה בטומהוק, והדילמה הזאת מונחת גם לפתחם, לפחות לגבי הבנק הישראלי.

נראה כי הנחישות של הגופים המוסדיים, שבראשונה פועלים כדי לקחת שליטה בחברה שלא החזירה חובותיה, אמורה לסמן לבנקאים כי הפעם הכוונה היא לפעול ולא רק לדבר. מנהלי הבנקים יצטרכו להחליט אם להצטרף למגמה המסתמנת, שבה מי שאינו פרוע את חובו מאבד את החברה שבשליטתו, או להמשיך בקו הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker