כשהמידע זורם לאוזניים הלא נכונות

השותפות בכלל פיננסים טומנת אי התאמה בין תוצאות החברה לתגמול המנהלים

אסא ששון
אסא ששון

הרצת מניות בשוק ההון אינה דבר חדש. למעשה הריצו מניות מקום המדינה כשהבורסה עוד היתה בחיתוליה. כדי למנוע זאת הוקמו מערכי בקרה וניטור, שתפקידם אינו רק למנוע הרצת מניות, אלא גם לגלות מיהם המריצים. למשל, בחינת כל הפעולות המבוצעות בין חשבונות החברה לחשבונות של הלקוחות הגדולים, מעקב אחרי עסקות גדולות, וכן זיהוי הקונים השונים בתוך החברה. אמנם לכל רשת יש חורים, אבל עצם קיומה עשוי למנוע לרוב ממי שמנסה לפעול בצורה לא כשרה לבצע את פעולות.

ועדיין, הרצת המניות של מנהל הנוסטרו של כלל פיננסים, אריה לנצברג, מעלה תהיות קשות על קיומה של הרשת. הוא גם מעלה תהיות נוספות על שאלת קיומן של “חומות סיניות”, שאמורות לחצוץ בין פעילות הנוסטרו לבין המידע הרב שמסתובב בחברה בכלל ובברוקראז’ ‏(חדר המסחר‏) בפרט.

חדרי מסחר בכלל ושל כלל פיננסים בפרט מעניקים שירותי מסחר לכלל הגופים בשוק ההון, ובהם גופים מוסדיים, כמו חברות ביטוח, קופות גמל וקרנות פנסיה, או חברות גדולות אחרות. המידע המרוכז בחדרי מסחר הוא גדול. אוצר בלום. סוחר זריז ששם עליו יד, יכול לגזור ממנו רווח קל ומהיר.

הדבר נעשה בכמה שיטות. לדוגמה, סוחר יכול לרכוש מספר רב של מניות רגע לפני שגוף מוסדי גדול מגיע ומתחיל לקנות אחריו. הקניות של הגוף הגדול מעלות את מחיר המניה, ומאפשרות לסוחר הזריז למכור את הסחורה בשוק ולגרוף רווח מהיר. לשיטה זו קוראים “Front running”. זאת אחת משיטות ההרצה הוותיקות בשוק ההון. בשיטה הזאת, לפי החשד, השתמשו לנצברג ושותפיו.

כדי שהשיטה הזאת תצליח אמור המריץ ‏(במקרה הזה לנצברג‏) לדעת מה קורה בחדר המסחר. ואולם מאחר שהוא מנהל את ההשקעות העצמיות של כלל פיננסים ‏(נוסטרו‏), חובה עליו להיות מופרד מעמיתיו בברוקראז’. ההפרדה הזאת צריכה להיות גם פיסית ‏(חדרים נפרדים‏) וגם מבנית ‏(מערכות מחשב ומסחר נפרדות‏). אלו הן “החומות הסיניות”.

ואולם כאן נוצר הכשל. לנצברג, לפי החשד, ידע בדיוק אילו פעולות עתידים לבצע סוחרי הברוקראז’. המידע המדויק שהיה בידיו איפשר לו, לפי החשד, לגזור קופונים בסכום שהצטבר לכ–15 מיליון שקל על פני חמש שנים. כך צמח לו בכלל פיננסים - חברה שלא בדיוק הצליחה בעסקיה - מיליונר חדש.

מנהלי לנצברג בתקופה האמורה היו רונן ויסרברג, נאור אל חי ויובל בן זאב. גם הם הפכו בשנים האלו למיליונרים. עלות שכרם המצטברת בחמש השנים האחרונות היתה כ–70 מיליון שקל. חלק לא מבוטל מהרווחים, שאיפשרו להם לקבל את הבונוסים הגדולים, הגיעו מפעילות הנוסטרו של החברה. השלושה החזיקו ב–40% מחברת הברוקראז’, שתחתיה נוהל הנוסטרו.

שותפות מהסוג שנוצרה בכלל פיננסים טומנת בחובה אי־התאמה בין תוצאות החברה לתגמול המנהלים. כך, למשל, את 2008, שהיתה שנה קשה בשוק ההון, סיימו בתי ההשקעות בהפסדים כבדים. כלל פיננסים סיכמה את 2008 עם הפסד של 327 מיליון שקל. הנוסטרו שלה רשם בשנה הזאת הפסד של כ–70 מיליון שקל. ויסרברג נהנה ב–2008 משכר בעלות של כ–6 מיליון שקל. שנה לאחר מכן הסתכם ההפסד של כלל פיננסים ב–139 מיליון שקל. ויסרברג נהנה ב–2009 מעלות שכר של 15.7 מיליון שקל.

ויסרברג נהנה ב–2009 מהרווח הגבוה - 58 מיליון שקל - שרשמה פעילות הנוסטרו של כלל פיננסים. בסיכום של שנתיים הפסיד הנוסטרו כ–11 מיליון שקל, בעוד עלות שכרו של ויסרברג הוכפלה. הוא לא היחיד. גם שותפיו, אל חי ובן זאב, נהנו מתוצאות הנוסטרו. כך נהנו מנהלי הברוקראז’ של כלל פיננסים מתגמולי ענק. אפשר שהכסף הגדול הקהה את חושיהם, שכן הם לא בדיוק בדקו מהיכן מגיע הרווח החריג, ומי חוץ מהם נהנה ממנו.

בשוק ההון נוהגים לומר כי ניתן להפיל “חומות סיניות” די קלות סביב שולחן במסעדה צרפתית. במקרה הזה, כך נראה, הספיקו גם כריך וקפה של ארוחת הצהריים לקעקע את “החומות” הדקיקות הללו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ