חובבנות בחדרים הסגורים של הבנקים - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חובבנות בחדרים הסגורים של הבנקים

מהן מסקנותיה האפשריות של ועדת הסדרי החוב והאם ניתן להציל את המצב?

22תגובות

בשבוע שעבר התפוצץ הסדר החוב בין חברת גנדן של נוחי דנקנר לבין בנק לאומי, בעקבות חשיפת ההסדר 
ב-TheMarker. נקודת הזמן הקריטית של הסדר החוב הזה, עם זאת, היתה ב-2009. אז, קבוצת אי.די.בי היתה עדיין בשיאה והדיווידנדים זרמו ממנה בשפע אל הבעלים, כלומר אל גנדן, בחר לאומי לוותר על חלקו בדיווידנדים. במקום לקחת את חלקו כהחזר חוב, רובו או כולו, הבנק בחר לוותר על הדיווידנדים ולהאריך את החוב של גנדן.

מדוע העדיף הבנק להאריך את החוב של דנקנר ב-2009 במקום לפרוע אותו? זאת שאלת ה-500 מיליון שקל ושאלת המוניטין של לאומי שנמצאים כיום בסכנה ‏(ושווים הרבה יותר מ-500 מיליון שקל‏). ככל הנראה, הנהלת הבנק דאז, בראשותן של גליה מאור ורקפת רוסק עמינח, עשתה את הטעות שעושה כל טירון השקעות בשוק ההון: היא הסתנוורה מהמצב הקיים.

תומר אפלבאום

אי.די.בי היתה עדיין בשיאה ב-2009. דנקנר היה על הסוס וכמה מהעיתונים הכלכליים החשובים בישראל ‏(שאינם TheMarker‏) הכתירו אותו כאיש העסקים החשוב בישראל. שווי הבטוחות שהיו בידי הבנק, מניות השליטה באי.די.בי אחזקות, היה גבוה בהרבה מיתרת החוב של גנדן לבנק. גנדן שירתה את חובה לבנק באדיקות ועמדה בתשלומי הריבית כסדרם.

במצב עניינים זה, הנהלת הבנק לא ראתה חובה למהר ולפרוע את החוב - כאשר הבטוחות מצוינות והריבית גבוהה מזו של אג"ח ממשלתיות, מה הטעם לקרוא לכסף חזרה לבנק? עדיף שהוא יישאר בידי דנקנר, והבנק ימשיך ליהנות מהריבית המשולמת כסדרה על החוב. בנק הרי מתפרנס מהעמדת אשראי, ובאותה עת האשראי לגנדן נראה מצוין.

ואולם זה לא היה המצב, ולא רק בראייה לאחור. האשראי שניתן לגנדן היה מלכתחילה רע, אשראי שאסור היה להעמידו ובוודאי שאסור היה להאריכו, ולכן הטעות המקצועית של הנהלת לאומי מטרידה ביותר. האשראי ניתן לדנקנר ללא זכות חזרה ללווה ‏(נון־ריקורס‏), משמע בלי אחריות אישית של הלווה. ככל הידוע, הבטוחות היחידות לאשראי היו מניות השליטה באי.די.בי. לא ידוע אם זרם הדיווידנדים מאי.די.בי לגנדן שועבד לטובת שירות ההלוואה, אבל כן ידוע כי אם היה שעבוד כזה לאומי בפועל ויתר עליו. הבנק לא התעקש על פירעון החוב, ולאי.די.בי ולגנדן היתה יכולת פירעון כזו.

ניתוח כלכלי ישקף מיד כי האשראי שניתן לדנקנר ולגנדן לרכישת השליטה באי.די.בי, כמו גם עסקות נוספות שנעשו בבנקים למימון אמצעי שליטה בחברות, הוא אשראי מהסוג הרע והמסוכן ביותר: הבנק נושא בכל הסיכונים של קריסת אי.די.בי ‏(במצב כזה הוא יישאר בלי חוב ועם בטוחות־מניות שאינן שוות דבר‏), ואינו נהנה מהסיכויים של פריחה באי.די.בי.

בפועל, הבנק עשה כאן עסקת מניות מהזן הנחות ביותר: הוא נושא בכל הסיכונים המנייתיים, ולא נהנה כלל מהסיכויים שיש בהשקעה במניות. הפיצוי היחיד שהבנק קיבל בעבור הסיכון העצום שלקח על עצמו, הוא ריבית מעט גבוהה יותר מזו של אג"ח ממשלתית. כל משקיע בר דעת יגיד לכם שהפיצוי הזה אינו מצדיק את הסיכון.

המטריד הוא שהנהלת לאומי - וכדאי לתת להנהלה את קרדיט, כי את עקרונות תורת המימון הם מכירים - ידעה את כל זאת. היא ידעה, משום שהבנקים בישראל כבר הסתבכו בשלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 עם גל עצום של הלוואות נון־ריקורס למימון רכישת שליטה בחברות. הגל הזה נגמר במיתון של 2001-2002, אז נאלצו הבנקים לבצע מחיקות ענק. המוחק הגדול ביותר היה לאומי, שהסתבך בהלוואות אומללות לרכישת השליטה בחברת התקשורת תבל וגם בזק. מאז היה נדמה שהבנקים הסיקו את המסקנות לגבי הדרך הראויה להעמיד הלוואות כאלה.

הנהלת לאומי היתה צריכה לדעת כל זאת, גם משום שההמצאה ששמה "מימון שליטה בחברות בהלוואת נון־ריקורס" אינה המצאה ישראלית. בנקים גדולים בעולם מעמידים הלוואות כאלה, אבל בדרך אחרת. שם מבחינים בעובדה כי הלוואה כזו מעמידה את הבנק במצב נחות של מי שנושא בכל הסיכונים של החברה הנשלטת אך לא בסיכויים שלה, ולכן הם דורשים לקבל גם נתח מעליית הערך של המניה. כך הם נושאים בסיכון אבל לפחות גם שותפים לסיכוי. מנהלי לאומי כשלו בכך במקרה של גנדן.

ככל הנראה, זהו לא כשל מקרי. הכשל הזה, שבו לאומי שכח את עקרונות המימון ושכח שאשראי נון־ריקורס הוא אשראי מסוכן שחייבים לפרוע הכי מהר שאפשר, הושפע ממעמדו הבכיר של דנקנר ללא ספק. ההסתנוורות מהכתרים שקשרה לו התקשורת הכלכלית בישראל בתור המנהל הבכיר של המשק, כמו גם התחרות על להעמיד לו אשראי. דנקנר, כמו בעלי השליטה הגדולים האחרים בישראל, תימרן בין שוק ההון לבנקים. בפועל, שוק ההון העמיד לו אשראי נון־ריקורס ‏(אג"ח ללא ביטחונות‏) כל הזמן, ולכן היה לו קל ללחוץ על הבנקים להעמיד לו אשראי בתנאים מקלים דומים.

התוצאה של תחרות האשראי הזו היא ריבוי הסדרי חוב גם בשוק ההון וגם בבנקים. בדרך נחשף כי "החדרים הסגורים" של הבנקים, שבהם סוגרים גם עסקות אשראי וגם הסדרי חוב, התנהלו בדרך לא פחות חובבנית מזו של שוק ההון. הערך המוסף של הבנקים, המקצועיות והניסיון שלהם ‏(כמו הלקח, שלא נלמד, מ-2001‏) לא באו לידי ביטוי כשהבנקים היו צריכים לנהל את האשראי שהם מעמידים לחברות הגדולות ולאנשי העסקים הגדולים בישראל.

מאחר שכל זה קרה בפעם השנייה בתוך עשור, המסקנות לגבי המקצועיות של הבנקים בישראל עגומות למדי. השאלה הגדולה, כמובן, היא האם המצב בר תיקון, או מה יכולות להיות מסקנותיה של "ועדת הסדרי החוב" המוקמת בידי נגיד בנק ישראל ושר האוצר?

המסקנה הראשונה תהיה, כנראה, לקשור כתרים למצטיין האמיתי של עולם העסקים הישראלי. הכוונה היא לידין ענתבי, המפקח הקודם על הביטוח, שבעקבות הלקחים ממשבר 2008 מינה את ועדת חודק לקביעת אמות מידה להשקעה של הגופים המוסדיים באיגרות חוב.

ועדת חודק טיפלה בבעיה מן השורש - הדרך שבה הועמד האשראי מלכתחילה - כדי שיהיה ניתן לצמצם למינימום את מספר ההלוואות באיגרות חוב שמגיעות להסדר חוב, וכשמגיעים להסדר חוב, שיהיו בטוחות אמיתיות שניתן באמצעותן לפרוע לפחות חלק מהחוב. בפועל, ועדת חודק קבעה נוהלים שאמורים להעביר את שוק ההון הישראלי מתרבות של העמדת אשראי נון־ריקורס להעמדת אשראי מקצועי ורציני.

עוד מוקדם לשפוט אם ועדת חודק הצליחה לבסס את המעבר התרבותי הזה, אבל אם זה יקרה נראה שגם המצב בבנקים ישתפר, כי התחרות על האשראי במשק תהיה איכותית יותר. עד אז, ועדת הסדרי החוב יכולה לשאול שאלות על הדרך שבה מעמידים הבנקים אשראי נון־ריקורס, והאם אין מקום להחמיר את הקריטריונים לגביו. איסור על אשראי כזה עלול להיות בעייתי ולפגוע בהיצע האשראי במשק, לכן נדרשת הסקת מסקנות נבונה.

אז נכון, כל המסקנות שמוזכרות כאן נוגעות בכלל להעמדת חוב, ולא להסדר חוב. אולי מכיוון שהדרך הטובה ביותר לטפל בהסדרי חוב היא להגיע אליהם כמה שפחות, בגלל העמדת חובות טובה וראויה יותר. זוהי נקודת התורפה האמיתית של הבנקים ושל שוק ההון בישראל, ובה חייבים לטפל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#