ההסדר באי.די.בי אינו סביר

אם ההסדר יתממש, לציבור ייגרם נזק כלכלי ועוול גדול

איתן אבריאל
איתן אבריאל

>> בהנהלת אי.די.בי , הכוללת את חיים גבריאלי, שוני אלבק, אייל סולגניק - וכמובן האיש החזק ובעל השליטה, נוחי דנקנר - ודאי הלכו אתמול לישון עם חיוך. לאחר שבועות מורטי עצבים ומשאים ומתנים, ומתוך עמדה התחלתית שבמבט כלכלי נראית אבודה - הם הצליחו לקבל את הסכמת חברי נציגות מחזיקי איגרות החוב של אי.די.בי אחזקות למשהו שנראה כמו הסדר חוב.

אך יכול להיות שהחגיגות מוקדמות מדי, מסיבה פשוטה: ההסכמות הן בלתי סבירות במונחים כלכליים - וההיגיון מכתיב שהן לא יאושרו בסופו של דבר.

ראשית, למהות ההסדר. מתוך חוב של כ–2 מיליארד שקל לציבור ‏- 1.7 מיליארד למחזיקי אג"ח ו–300 מיליון שקל לבנקים (איגרות החוב שהונפקו‏), ישלם נוחי דנקנר כ–400 מיליון שקל - וגם זה בתנאי שאיש שיושב בארגנטינה בשם אדוארדו אלשטיין יזרים כסף לחברת גנדן הפרטית של דנקנר, ומשם הכסף יעבור לציבור.

מאז שנמסר על ההזרמה הזו היא נראתה כמוזרה ובלתי כלכלית בעליל, על רקע החובות של גנדן למערכת הבנקאית - כך שהספק לגבי ביצועה ולגבי מקור הכסף עדיין קיימים. סכום נוסף, של 225 מיליון שקל, ישולם בתשלומים בעתיד. בנוסף, יוקצו לבעלי האג"חים 15% ממניות החברה. בסך הכל - והעסקה כולה תלויה בכך - יועברו לידי בעלי איגרות החוב סך של כ–700 מיליון שקל.

נוחי דנקנרצילום: ניר קידר

ומה עם עוד כמיליארד שקל שדנקנר חייב לציבור? אלה יפרשו, על ידי הנפקת איגרות חוב חדשות שיחליפו את הקיימות, על פני 14 שנה - עד 2027. אלא שמבחינה מימונית, לאיגרות החוב הללו אין ערך אמיתי. חוב שנדחה ליותר מעשר שנים, בחברה שמתנהלת עם הערת 'עסק חי' ושאין לה שום פעילות למעט חברת אחזקות אחרת ‏(אי.די.בי פיתוח‏), שגם בה מתנהל מאבק לשליטה או להסדר חוב, אינו שווה הרבה. המשמעות הכלכלית היא שנוחי דנקנר מקבל הסדר שכולל תספורת לציבור - מחיקת חוב - בהיקף של יותר מ–50% לכל הפחות.

כישלון אחרי כישלון

כאן מגיעה השאלה הגדולה: אם רוב החוב נמחק, אם ההזרמה ממילא מוטלת בספק או מותנית, ואם לא מגיע שקל מכיסו של בעל השליטה - מה ההיגיון להשאיר את השליטה בחברה ובקונצרן בידיו של נוחי דנקנר?

היה יכול להיות קמצוץ של היגיון בדבר, לו דנקנר וצוות המנהלים היו נכס חיוני לחברה, למשל בזכות יכולת הניהול שלהם. אלא שההפך הוא הנכון: מעצם העובדה שהחברה הגיעה לידי תספורת של כספי הציבור, ברור שדנקנר נכשל בתפקידו כמנהל. גם סקירה פרטנית של העסקות שביצע בחצי העשור האחרון מביאה לאותה מסקנה, שכן רוב העסקות הללו נכשלו - ובדיעבד, זה לא היה מפתיע.

לא מפתיע שמשחקי הקנייה והמכירה בבורסה של מניות של בנק שוויצי הסתיימו במפח נפש. לא מפתיע שרכישת חברת ישראייר הכושלת, בעסקת בעל עניין שזכתה לביקורת רבה, גורמת לחברה הפסדים כבדים מדי שנה. לא מפתיע שהעסקה הממונפת לקניית מגרש לבניית מלון קזינו בלאס וגאס, בשיא בועת הנדל"ן האמריקאית, נכשלה. לא מפתיע שעיתון "מעריב" הגיע תוך זמן קצר לכינוס נכסים. לא מפתיע, בסופו של דבר, גם שחברה כמו סלקום נפגעה מהכנסת מתחרים חדשים לענף. הרי כמה זמן יכלו אזרחי ישראל להסכים לשלם את תעריפי סלולר מהגבוהים בעולם, מבלי ללחוץ על הרגולטורים לעשות מעשה?

לפיכך, זו השורה התחתונה של ההסדר: בעל השליטה מבקש למחוק לפחות מחצית מהחוב, הוא אינו מביא שקל מכיסו ‏(כנראה שאין לו מהיכן‏), הוא מביא טרק־רקורד של כישלון אחרי כישלון בניהול עסקי - אך ההסכם עדיין משאיר בידו את השליטה המלאה בחברה. זו אינה תוצאה סבירה של המשא ומתן. במצב הכלכלי הנוכחי, בעלי איגרות החוב יכלו לדרוש או לאלץ את דנקנר להעביר לידיהם לפחות 51% ממניות החברה - וכך להגיע לשליטה.

ברגע שהשליטה היתה מגיעה לידיו, הציבור היה יכול לנהוג בכמה דרכים. הוא היה יכול להחליף את ההנהלה, לנהל מו"מ מול בעלי איגרות החוב בחברות הבנות, להעמיד את החברה למכירה במכרז - ולראות אם ישנו מישהו שמוכן לשלם קצת יותר.

אז מדוע, אם כך, כל זה לא קרה? שאלה זו היא אולי הדבר המטריד ביותר בהסכמה על הסדר החוב הנוכחי. נוחי דנקנר, מתברר, ניהל מו"מ עם אנשים וגופים שבאו לקראתו. זה מתחיל בנציגי חברת הביטוח הראל ‏(לפני שנאלצו לפרוש בהוראה של רשות ניירות ערך, אך עדיין השאירו את המומחה שלהם בנציגות‏), שלה ולבעל השליטה בה יש עסקים עם דנקנר. זה ממשיך עם המו"מ שהתנהל מול מנכ"ל אקסלנס - חברה שנמצאת בשליטת יצחק תשובה, שגם לו עסקים עם דנקנר

כולם שייכים 
לאותו מועדון

כמו במקרים אחרים - למשל, הסדרי החוב של לב לבייב ויצחק תשובה - הטיעון העיקרי של המוסדיים שהסכימו לעסקה היה כי היא טובה יותר מאשר לא לקבל דבר. אלא שמבט על אירועי שוק ההון בחודש האחרון מספר סיפור אחר: יש אנשי עסקים שלוקחים מהם את השליטה - ויש טייקונים שהמוסדיים מגלה כלפיהם סלחנות ונדיבות, גם כאשר הדבר מתבצע בכספי ציבור.

הנה, לפני כמה שבועות לקחו המוסדיים את השליטה מידי דני ברנר, בעלי חברת קמור. הם עשויים לקחת את השליטה מהחברות של מוטי זיסר. לאחר מו"מ ארוך, ניטלה גם השליטה מידי חברת אמפל של יוסי מימן. בכל המקרים הללו, החליטו בעלי אגרות החוב שהם יכולים לנהל את העסק טוב יותר מאשר בעל השליטה הוותיק.

יש הסדרי חוב שבהם הטייקונים מביאים כסף גדול מהבית, כמו לב לבייב באפריקה ישראל ויצחק תשובה בדלק נדל"ן. ויש אתרוגים מיוחדים, כמו נוחי דנקנר, שלא מביא כסף מהבית, אינו מציע עסקה סבירה - ובכל זאת משאירים בידו את השליטה. כפי שאמרנו: יש את הציבור, יש סתם אנשי עסקים - ויש את הטייקונים הגדולים באמת, אנשים שיש להם קשרים ויכולות השפעה על המערכת הבנקאית ועל הסקטור העסקי כולו. אתם, מסתבר, לא מעיזים ללכת עד הסוף. בהבדל הזה יכול היה להיווכח ללא קושי כל מי שמקפיד לקרוא את כל העיתונים הכלכליים. חלק מכלי התקשורת תמכו לכל אורך השנים האחרונות בטייקונים, ודנקנר בראשם, אך גילו נוקשות ונחרצות כלפי שומטי חובות קטנים יותר ומשפיעים פחות. גם המערכת הבנקאית מגלה נוקשות כלפי כולם, מקטן עד גדול - אך לא כלפיי דנקנר.

איזו סיבה כלכלית, למשל, יש לרקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, לתת לנוחי להעביר דרך גנדן את הכספים של אלשטיין - כאשר גנדן חייבת ללאומי מאות מיליוני שקלים? הבנקים הרי ידועים ככאלה שרק "דואגים לעצמם", והנה לפתע מוותר בנק לאומי על הזדמנות להקטין את החוב של דנקנר, ולהחזיר לקופת הבנק את המחיקה שכבר בוצעה בגין אותו חוב. לאומי הוא הרי בנק ממשלתי־ציבורי, לא עסק פרטי של רוסק־עמינח, כך שהדיל הנוכחי מעלה חשש שרוסק־עמינח פועלת כאן עבור דנקנר - ולא עבור הבנק.

ואולי אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהסיוע של הבנקאים לדנקנר. כולם הרי שייכים לאותו מועדון, חייבים חובות לתפקידיהם, ולאחרונה גם מערבים את ילדיהם. מנכ"ל בנק הפועלים, ציון קינן, מונה לתפקידו על ידי היו"ר דאז דני דנקנר, שהיה נתון להשפעתו של בן דודו, נוחי דנקנר. רוסק־עמינח היא בת טיפוחיו של רואה החשבון גדי סומך, שהוא רואה החשבון של רוב החברות של אי.די.בי. ציון קינן מינה לאחרונה את הבן של יצחק סווארי כעוזרו האישי - וסווארי הוא האיש שסיפק את הערכת השווי שאיפשרה למכור את ישראייר הכושלת מכיסו האישי של נוחי דנקנר לאי.די.בי הציבורית. את רשימת הקשרים הזו אפשר להמשיך ולהמשיך - אך המקום מוגבל והעיקרון מובן.

בכל מקום מסודר בחו"ל, כאשר חברה לא מסוגלת לשרת את חובותיה - השליטה והבעלות עוברים לידי בעל החוב, אשר מצדו מחליט איך לנהל אותה ומה לעשות בה. יהיה קשה למצוא בחו"ל משהו כמו התוצאה של הסדר אי.די.בי - תספורת של 50% בלי החלפה של השליטה וצוות המנהלים.

השורה התחתונה היא שההסדר לא סביר. עבור תספורת של 50% ויותר, דנקנר היה צריך להביא מביתו סכומים הרבה יותר גדולים והרבה יותר בטוחים כדי לשמור על השליטה - ואם הכסף אינו נמצא בידו, היה עליו למסור את השליטה בקבוצה הגדולה במשק לידי הציבור. אין בכך שום בעיה. בעולם, רוב החברות הגדולות והוותיקות מתנהלות ללא בעל שליטה וללא גרעין שליטה, כשאסיפה של בעלי המניות ממנה את הדירקטוריון ואת ההנהלה.

עתה, כל שנותר הוא לקוות שבעלי איגרות החוב יתעשתו וידחו את העסקה או שאייל גבאי, המומחה מטעם בית המשפט המלווה את המו"מ, שגם עמד בראש ועדת הריכוזיות, ימליץ לבית המשפט לדחות אותה. כל תוצאה אחרת תגרום לציבור גם נזק כלכלי נוסף - וגם עוול גדול.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ