המנוע האפקטיווי להתייעלות, הצטיינות ורווחה כלכלית - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המנוע האפקטיווי להתייעלות, הצטיינות ורווחה כלכלית

השנתיים האחרונות, שנות המשבר, גרמו לעלייה בריכוזיות ולירידה ברמת התחרותיות בישראל. אלו שנים יוצאות דופן שלא ישנו את העובדה שתחרות היא המנגנון החכם החזק והאפקטיווי ביותר של כלכלת השוק לשיפור, הצטיינות והתחדשות

אחת הסיבות לירידה בריכוזיות במחצית השנייה של שנות ה-90 היתה תהליך השלום, שהביא לישראל את החברות הרב לאומיות ובעיקר את הכסף הזר. הביטוי הבולט ביותר לכך היה בתעשיית ההיי-טק. תעשיה זו צמחה בעזרת הכסף הזר, אך מאוחר יותר נענשה על כך.

חלק מהתשתיות שבנו בישראל הגופים הרב לאומיים יישארו כאן עוד זמן רב. אבל חלק מהן איבדנו וחלק נמשיך לאבד. הכלכלה הישראלית שוב חוזרת להיות אי, אי בודד. וכל עוד זה המצב, יהיה קשה להגביר את רמת התחרותיות במשק - מעבר לקשיים התרבותיים והפוליטיים המוכרים.

גורם נוסף שמקטין, לפחות זמנית, את התחרותיות הוא המשבר הכלכלי החמור, שהיכה ברווחיות של כל החברות. אין ברירה, אומרים לנו עכשיו, חייבים להתמזג.

בעיקר בולטת התופעה שמתרחשת כעת בשוק התקשורת. בין אם זה ענף הסלולר, השיחות הבינלאומיות, הטלוויזיה הרב ערוצית, טלוויזיה מסחרית או אינטרנט - כולם חוזרים על אותו פזמון: אין מקום להרבה שחקנים. הרעיון שניתן לקיים במשק סגור וקטן כמו ישראל תחרות רבת משתתפים היה פיקציה של ימי הגאות, ועכשיו, כאשר הכסף הקל נגמר, אין ברירה אלא להכיר במציאות - ברוב הענפים במשק אין מקום לתחרות, והרגולטורים, בין אם זה הממונה על ההגבלים העסקיים או המפקח על הבנקים, צריכים להבין שהכלכלה חזקה יותר מהתיאוריות שלהם.

כאן נמצאת כנראה טעות תפישתית גדולה.

השנתיים האחרונות היו מהקשות ביותר שידע המגזר העסקי, אבל לא בטוח שהמסקנות צריכות להיגזר דווקא מההתרחשויות שהיו בשנתיים אלה. עדיף לזכור את התהליך כולו. למשבר הנוכחי קדמה בועת ענק של כסף קל, שיצרה עודפי היצע של שירותים וחברות, ניפחה עלויות והביאה להקצאה מעוותת של מקורות. זה קרה בכל העולם, לא רק בישראל.

עכשיו יש תהליך של חיסול מלאים, אימוץ מודלים עסקיים יותר הגיוניים, הורדת עלויות. זה טבעי, זו מגמה גלובלית, זה מנגנון השוק.

לפני שנתיים, כשמשרד התקשורת ניהל קרב נגד חברות הסלולר, הסבירו לנו שאין מקום לשלוש או ארבע חברות סלולר בישראל. שתיים זה מספיק, אמרו לנו. והנה היום, ראו זה פלא, המיתון במשק מחריף, אבל כל חברות הסלולר מציגות רווחיות תפעולית ומראות כי בכוחן גם לייצר מזומנים. לפתע איש אינו מפקפק יותר בכך שאפשר לקיים לאורך זמן תחרות רבת משתתפים בענף הסלולר.

לפני שנתיים אמרו שחברות התקשורת הבינלאומית לא יכולות להרוויח, מכיוון שהשוק קטן מדי. כיום שלוש החברות בענף מרוויחות.

אז עכשיו חיברו פזמון חדש: נכון, אנחנו מרוויחות, אומרות חברות התקשורת, אבל עדיין לא החזרנו את חובות העבר.

זו כמובן טענה לא עניינית. ממתי יכולת להחזיר חובות עבר היא קריטריון שקובע אם ניתן לקיים תחרות? חובות זה עניין של מבנה הון. חובות אפשר להחליף בהון, חובות גם אפשר למחוק. זה קורה וקרה, וזה לא הדבר החשוב. השאלה האמיתית היא האם החברות הללו יכולות לייצר רווחים תפעוליים תזרימיים במבנה השוק הנוכחי. והתשובה לשאלה הזו היא כנראה חיובית.

כך למשל מספרים לנו כל הזמן שמצב תעשיית הכבלים וחברת הלוויין הוא איום ונורא. שהן לא יחזירו לעולם את החובות שלהן.

האומנם? לנו נראה שדווקא מדובר בעסק מצוין. נכון, יס לא תחזיר כנראה לעולם את הלוואות הבעלים, והכבלים יתקשו לשרת את החובות הבנקאיים שלהם, אבל זה שוב עניין של מבנה הון. או שייכנסו ידיים חזקות שיזרימו הון, או שתהיה מחיקת חובות. מה שחשוב הוא שהעסק עצמו יודע לייצר רווחים. זה רק שאלה של זמן עד שההוצאות המנופחות יחזרו לרמה נורמלית יותר, והחברות יחזרו לייצר תזרימי מזומנים גדולים מפעילותן.

אפשר להזכיר גם את תחום אספקת האינטרנט ועוד ענפים רבים שמהם עולים כבר שנתיים קולות הקוראים להתיר מיזוגים ולהחזיר את השוק לאחור. אבל נדמה שהמסר ברור: תהליך יצירת עודפי ההיצע הגדולים, ההתנפחות וההתכווצות, הוא טבעי: זו תהיה טעות לגבש מדיניות של החזרת הריכוזיות במשק על בסיס תקופה קצרה של קשיים. ברוב הענפים יתברר שלאורך זמן יש מקום לכמה שחקנים.

קיומן של פירמות מפסידות או עתירות חוב בענף מסוים אינו מעיד בהכרח שאי אפשר לקיים בו תחרות. הוא אולי מעיד על כישלונות ניהוליים, הקשורים בדרך כלל לכסף קל או לסירוב של חברות ומנהלים להכיר בתנאי השוק המשתנים.

טענה אחרת שנשמעת היא שאי אפשר להיפטר מהחובות, שאי אפשר לגייס הון, ושגם אי אפשר למחוק חובות - כי הבנקים יתמוטטו.

האומנם? לא בטוח. אחד הגורמים העיקריים המעכבים את תהליך חיסול עודפי ההיצע וחיזוק מבנה ההון של החברות והלווים הגדולים במשק הוא בעיה של אופי. אופי הבנקאות, אופי הלווים ואולי גם אופי הרגולטורים. הכל עובד לאט, קשה להכיר במציאות, דוחקים, מגלגלים, ממתינים.

בישראל, כך נדמה, מתקשים לעשות את מה שהאמריקאים קוראים Mark to Market - התאמה לתנאי השוק. ועד שלא עושים זאת, קשה להמשיך הלאה.

באחד המקומות נכתב באחרונה שהמפקח על הבנקים יתיר לבנקים לפרוס את ההפרשה בגין אחת החברות הגדולות במשק על פני שלושה רבעונים. הידיעה הזאת כנראה אינה נכונה, אבל היא כל כך אופיינית. אנחנו כבר יודעים שצריך לעשות הפרשה - אבל אנחנו רחמנים בני רחמנים, ותמיד מקווים לטוב. תמיד מחפשים פשרה. אז בואו נחכה, נפרוש, נגלגל - ואולי כבר נהיה בג'וב הבא.

העיסוק שלנו בריכוזיות ובתחרותיות נשמע אולי מובן מאליו, אבל דווקא בגלל זה צריך תמיד לחזור ולהזכיר אותו. הריכוזיות מקטינה את ההיצע של מוצרים, שירותים, מקומות עבודה ומידע. הריכוזיות גם מאיימת לעתים על התהליך הדמוקרטי.

ולגבי התחרות, שיש האומרים שהיא הרסנית, פרועה, מזיקה - האם מישהו מכיר מנוע אפקטיווי יותר, חזק יותר, חכם יותר, דינמי יותר, זריז יותר להתייעלות, לשיפור, להצטיינות, להגדלת הרווחה ולהתחדשות מאשר תחרות? האם יש בכלל כיום מנוע אחר חוץ מהתחרות?

קשה להצביע על מקומות שבהם גדלה התחרות ולא ראינו גידול בשוק, צמיחה, שיפור במוצרים, התייעלות - ובעיקר הזדמנויות חדשות. ההזדמנויות, היזמויות והחדשנות מגיעות מתחרות - ורק משם. לעומת זאת קל להצביע על מקומות שבהם היעדר תחרות הביא למוצרים ושירותים יקרים, למנגנונים מנופחים, לדריכה במקום, להסתאבות.

וכאשר מדברים על ריכוזיות מול תחרותיות חשוב לזכור את הדבר החשוב ביותר. המונופול הגדול ביותר במשק הישראלי הוא הממשלה. ממשלות הן בדרך כלל מונופולים, יש תחומים שבהם הן יישארו תמיד מונופולים. אבל יש מונופול שמחזיק 20% מהשוק, יש כזה שמחזיק 30% ויש כזה שמחזיק 50%.

ויש גם מונופול אחד שמחזיק ב-60% מהשוק - הרמה הגבוהה ביותר בעולם. ההוצאה של הממשלה ושל במגזר הציבורי הרחב בישראל מתקרבת בחמש השנים האחרונות במהירות ל-60% מהפעילות במשק.

זה המונופול שדורש את הטיפול הדחוף ביותר. זה המונופול שדוחק את רגלי המתחרים, שאוכל כל חלקה טובה, שנותן שירותים יקרים, לעתים גרועים, ושבהיעדר תחרות של ממש אין לו סיבה להתייעל. קשה למדוד את התפוקה שלו, קשה גם להצביע על אמות המידה ליעילות שלו.

אבל אפילו למונופול הממשלתי קמה לפעמים תחרות מפתיעה. ראינו זאת ביוני 2002. פתיחת שוק מטבע החוץ היא אולי הצעד הדה-רגולטורי החשוב ביותר שבוצע בישראל. זה היה הצעד היחיד שחשף את הממשלה לתחרות. מרגע שבו כל אחד יכול להוציא בקלות את כספו לחו"ל, אזי יש תחרות לממשלת ישראל. את התחרות הזו מייצגות ממשלות זרות. איגרות חוב של ממשלות זרות, שוקי הון זרים - זאת התחרות.

בשוק מטבע החוץ קיימים עדיין הבדלי מיסוי. זו גם אולי הסיבה לכך שכדאי למהר ולהשוות את שיעורי המס על השקעות בארץ ובחו"ל, כדי ליישר באמת את מגרש המשחקים. אבל גם פערי המיסוי הקיימים אינם מגנים על הממשלה מהתחרות הזאת.

בינתיים קיבלה ממשלת ישראל 9 מיליארד דולר בערבויות מהאמריקאים, שמאפשרים לה שוב לסתום חורים, לדחוק את הקץ. אפשר לראות זאת כמעין סובסידיה שנתן הרגולטור - האמריקאי - לישראל, כדי שתוכל לעמוד בתחרות העולמית.

זו סובסידיה שזמנה קצוב - אולי עוד כמה רבעונים, קצת "גרייס", בטרם אנחנו חוזרים למגרש המשחקים. התרופה היא זמנית. התחרות כבר כאן והיא תכפה על ישראל בסופו של דבר תהליך שקורה בכל שוק שנפתח. מהתהליך הזה אין דרך חזרה.

אם כולנו לא נפנים את העובדה שכללי התחרות לא חלים רק על חברות היי-טק, אזי נמצא את עצמנו במקרה הטוב בעוד עשר שנים במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו - תוצר לנפש של 17-15 אלף דולר - ממש אותו מקום שבו נמצאנו לפני עשר שנים.


זהו חלקה השני של הרצאה שנישאה בכנס 100 המשפיעים של מגזין TheMarker שנערך ביום חמישי שעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#