פרשנות

הציבור מזרים 50 מיליארד שקל בשנה למימון חיי המלכים של מנהלי המגזר הפיננסי

כך אתם מממנים לוויקטור שמריך ולאשתו מיכל טירה אירופית בת שלוש קומות ובריכה בישוב המיליונרים הפסטורלי סביון

רותם שטרקמן
רותם שטרקמן

גיליון יולי 2012 של המגזין "ליידי גלובס" חשף את קוראיו לטירה אירופית בת שלוש קומות ובריכה שהוקמה לא מזמן בישוב המיליונרים הפסטורלי סביון. אחד הצילומים הרבים שבכתבה ­ שבין היתר מראים את "המטבח האנגלי", את "בר המשקאות הצרפתי" ואת "אמבטיית הבן" ­ מציג קלוז-אפ של ציפיות הכריות שעל המיטה הזוגית בחדר השינה ("המרכזי"?) של בני הזוג, שעליהן רקומים שמותיהם בתוך איור קלאסי משל היו הדוכס והדוכסית מקיימברידג'.

"בעלי הבית ביקשו לייצר תחושה כאילו הבית היה קיים מאז ומתמיד והועתק לסביבה הנוכחית", מוסבר בכתבה. "לכן רוב החומרים, הדלתות, הריצוף והתאורה, הובאו מבתי אחוזה ישנים באירופה, והמיטה וגופי התאורה ­ מסטודיו שמתמחה בעתיקות מכל העולם. הריצוף העיקרי הוא בסגנון דאל-דה-בורגון, קומת המגורים מרוצפת פרקט עתיק בדוגמת ורסאי והקירות בפנים ובחוץ חופו בלבנים (בריקים) עתיקות".

וזה נמשך: "שש קשתות ענק בחזית האחורית יוצרות אזור מקורה בנוי, שהוא חלק בלתי נפרד מחללי המגורים הפנימיים. שתיים מהקשתות סגורות בפרופיל בלגי ויוצרות חדר זכוכית שמשמש כחדר אוכל מרכזי. הקולונדה, שמאפיינת עיצוב בתי אחוזה באירופה, הכתיבה אמירה עיצובית. גובה הקשתות (4.5 מטר) קבע את גובה הקומה הראשונה, מה שיצר מפתחי דלתות וחלונות מרשימים בכל הבית".

צילום: אי–פי

בשלב הזה אפשר לגלות שהארמון המפואר שלפנינו שייך לוויקטור שמריך ולאשתו מיכל. שמריך הוא יזם ומנהל ותיק בשוק ההון הישראלי והיה עד לא מזמן מנכ"ל משותף בדש איפקס. לכתבת "ליידי גלובס" הוא סיפר שאת ההשראה לעיצוב קיבל ממלון בטוסקנה וש"בניגוד לבתים אחרים בסביון, היה לי חשוב לא ליצור בית שנגלה במבט אחד, אלא מחולק לאיזורים המתגלים בזה אחר זה, ולכל אחד עיצוב ושפה משלו". בית ויקטוריאני.

חמישה חודשים לאחר חשיפת הטירה של שמריך נחשף גם הביזנס החדש שלו ­ בית השקעות שהוא מקים יחד עם שותפו הוותיק עידו נויברגר, שרגע לפני פרישתו מדש קיבל בשבוע שעבר מענק "התמדה" של 2.5 מיליון שקל. הכוונה של השניים היא לגייס בשלב ראשון 100 מיליון דולר, בין היתר ממוזי ורטהיים (מבעלי השליטה בבנק מזרחי ובשידורי קשת), מנתן חץ (אלוני חץ) ומדורי סגל (גזית-גלוב) וכן מבנקים וקרנות השקעה כדי להרים עסק של בנקאות להשקעות וחיתום. גם בית ההשקעות שבו עבדו קודם, דש איפקס, אמור להשקיע בחברה החדשה 20 מיליון שקל.

כמו שבוודאי אפשר להבין, מי שמימן את הטירה של שמריך ואת המענק של נויברגר, כלומר הציבור, יממן גם את הטירה והמענקים הבאים. איך זה קורה? למשל בזכות העובדה שחלק מהגופים שישקיעו בעסק החדש שלו הם ציבוריים או מנהלים כספי ציבור ושחלק מהמשקיעים הפרטיים שלו התעשרו באמצעות מינוף כספי ציבור או שפעלו בסביבה שהתחרות בה לקויה.

מקורבים סיפרו כי שמריך ונויברגר מתכננים גם להשקיע מעכשיו באג"ח במצוקה, כלומר באג"ח של חברות שכנראה לא יוכלו לפרוע את מלוא חובן לציבור. כך, לאחר שהנפיקו את אותן אג"ח בחברת החיתום של דש איפקס ולאחר שרכשו אותן בעבור הציבור באמצעות קופות הגמל במחירים גבוהים, הם ירוויחו מרכישתן מחדש במחירי רצפה כי מנהלי ההשקעות של הציבור מוכרים אותן בהפסד.

משתכרים מעל לממוצע

כישרון, ניסיון וניגודי עניינים

שמריך ונויברגר הם יזמים מצליחים שעשו יותר מ‑100 מיליון שקל כל אחד בגלל כישרון, חוש ריח עסקי, ניסיון, מקצוענות ושירותי ניהול הטובים שסיפקו לבעלי הבית שלהם. אבל הם נהפכו למולטי-מיליונרים גם בזכות העיוותים החמורים של המערכת הפיננסית הישראלית ­ ניגודי עניינים, ריכוזיות, דמי ניהול גבוהים, חוסר שקיפות וחובבנות רגולטורית.

והם רק מוטציה אחת. אמנם לא לרבים יש ריצוף בסגנון דאל-דה-בורגון בסלון ופרקט ורסאי בחדרי השינה, אבל בשנים האחרונות רכשו מנהלים רבים מהמגזר הפיננסי בתים יקרים בשווי יותר ממיליון דולר לחתיכה במושבים ובערים "הנחשבות" סביב תל אביב. שלא לדבר על רוכשי הדירות ­ בעיקר בנקאים, במגדלי היוקרה של רוטשילד וסביבותיה.

כיצד משליך הציבור את כל הטוב הזה על המנהלים במגזר הפיננסי? באמצעות הזרמת כספים בלתי פוסקת לענף שלהם. מי שעובד בפיצוציה נהנה מגרעינים בזול, מי שעובד בחברת החשמל מקבל חשמל בחינם ­ ומי שעובד בתעשיית הכסף מתעשר, כנראה, יותר בקלות.

בכל שנה זורמים לשוק ההון כ‑50 מיליארד שקל ­ בביטוחי מנהלים, בקרנות פנסיה, בקופות גמל ופיצויים ובקרנות השתלמות ­ ורק כ‑10 מיליארד שקל יוצאים ממנו. סך החסכונות הפנסיונים שמתנהלים בבתי ההשקעות וחברות הביטוח הגיע כבר לטריליון שקל, וסך הנכסים הפיננסיים של הציבור (כולל פנסיה ופיקדונות בבנקים) הוא 2.6 טריליון שקל. סך האשראי הבנקאי הוא כ‑830 מיליארד שקל, וסך הפקדונות בבנקים מגיע ל‑950 מיליארד שקל. ברוב הכסף הזה שולטים עשירי המשק והמנהלים שהם ממנים בחמישה בנקים, חמש חברות ביטוח וכמה בתי השקעות.

העיסוק ברווחי אנשי הכספים בהשוואה לרווחי הלקוחות שלהם אינו חדש, כמובן. בשוק ההון מכירים את ספרו של הברוקר פרד שויד, "היכן היאכטות של הלקוחות", ספר שמתאר את וול סטריט בשנות השפל הגדול כמקום שבו הברוקרים מתעשרים על חשבון הלקוחות. מאז נכתבו ספרים ומחקרים רבים. לפני כמה חודשים חשף מנהל בכיר בגולדמן סאקס בטור ב"ניו יורק טיימס" פרטים על ההתנהלות הבעייתית של הבנקאים בוול סטריט 80 שנה לאחר אותו ספר והראה שהעניין שמעסיק אותם רוב היום אינו הרצון לסייע ללקוחות שלהם, אלא השאיפה להרוויח מהם כמה שיותר כסף.

חלקו של המגזר הפיננסי בתוצר המקומי הגולמי

המערכת הפיננסית היא המנגנון המוצלח ביותר להעברת עושר מהמונים למעטים ­ מהחוסכים לפנסיה למועסקים במגזר הפיננסי, ובעיקר למנהלים הבכירים שבהם. אבל נשאלת השאלה, האם גם הציבור מרוויח מכך? האם המשכורות הגבוהות והפינוקים שמורעפים על אותם בני מזל הם התשלום הבלתי נמנע שמבטיח שתהיה כאן מערכת פיננסית משוכללת ויציבה? האם הציבור בישראל חייב לסתום את האף ולהמשיך לממן את התעשייה הזאת מכיוון שהיא מאפשרת לו לחיות בסביבת כלכלה בריאה? או בקיצור ­ מה לגבי הטירות (או הדירות) של הלקוחות?

עשור של צמיחה במגזר הפיננסי

את אותה שאלה העלו באחרונה שני חוקרים אמריקאים ­ הפרופסורים דיוויד שרפשטיין ורובין גרינוורד מאוניברסיטת הרווארד. המחקר שלהם, שצוטט גם ב"ניו יורק טיימס" סוקר את הצמיחה החריגה של ענף הפיננסים בארה"ב בהשוואה לענפים אחרים, ושואל אם ובכמה הצמיחה הזאת גם תרמה לחברה האמריקאית.

לפי המחקר, ב‑2007 הגיע חלקו של המגזר הפיננסי ל‑7.9% מהתמ"ג האמריקאי, לעומת 4.9% ב‑1980, ו‑2.8% ב‑1950 ­ כלומר נרשם גידול של כמעט פי שלושה בנתח של התעשייה הפיננסית בתוך כ‑60 שנה וגידול של 64% בנתח השוק שלה בתוך 30 שנה.

עלייה בהוצאות השכר

שרפשטיין וגרינווד טוענים כי העלייה בחלקו של המגזר הפיננסי נובעת בעיקר מהצמיחה במגזר ניהול ההשקעות (קרנות נאמנות, פנסיה וכדומה). חלק משמעותי נוסף בצמיחה משייכים החוקרים להשקעות המכונות "אלטרנטיביות", כמו קרנות גידור וקרנות השקעה פרטיות (פרייבט אקוויטי) שגובות דמי ניהול של 1.5%‑2.5% בשנה ועוד כ‑15%‑25% מהרווחים. ענף המשכנתאות, שצמח מאוד בארה"ב עד 2007 עם פריחת שוק הנדל"ן האמריקאי תרם גם הוא רבות לגידול המאסיבי במספר העובדים ובהכנסות המגזר הפיננסי.

מה שקרה אצל האמריקאים ב‑30 שנה, קרה אצלנו בעשור, שבו חלו התהפוכות הגדולות במגזר הפיננסי ­ יציאת קרנות הפנסיה לשוק ההון והרפורמות הגדולות של ועדת בכר ופנסיית חובה. לפי נתוני בנק ישראל, החלק של השירותים הפיננסיים בתוצר הלאומי הגולמי היה 4.4% ב‑2001 ועלה ל‑8.1% ב‑2011, כלומר עלייה של 84% ב‑11 שנים (מעבר לצמיחה בתוצר). יש להעיר כי בשנים שבין 1995 ל‑2001 דווקא ירד חלקו של המגזר הפיננסי מ‑6.2% מהתוצר ל‑4.4%. מעניין שחלקו של המגזר הפיננסי הישראלי בתוצר, 8.1%, די דומה לחלקו של המגזר הפיננסי האמריקאי בתוצר, 7.9% (המחקר האמריקאי מגיע רק עד 2007).

לא מעט נתונים מצביעים על הצמיחה במגזר הפיננסי הישראלי: לפי נתוני הלשכה המרכזית לססטיסטיקה, ב‑2001 עבדו פחות מ‑73 אלף איש במגזר הפיננסי, ואילו בסוף 2011 הועסקו בו יותר מ‑102 אלף איש ­ גידול של 41% ­ שני שליש מתוכם עובדים בבנקים ובתי ההשקעות, והשאר בחברות הביטוח. לעומת זאת, סך המועסקים במשק צמח באותן שנים ב‑26% ­ מ‑2.4 מיליון עובדים ב‑2001 ל‑3.04 מיליון עובדים ב‑2011.

למרות הפיטורים ותוכניות הפרישה מרצון וההתייעלות שעליהן קוראים עליהם בעיתונים מדי פעם (למשל ביטול משרות רבות בסניפי הבנקים), למרות מעבר של רבים מלקוחות הבנקים לפעול באינטרנט, ואף שחלק מהעסקים הוצאו מידי הבנקים בחקיקה (למשל קרנות הנאמנות וקופות הגמל) ­ מספר המועסקים בבנקים גדל מ‑39 אלף ב‑2001 ל‑יותר מ‑48 אלף עובדים ב‑2011. עיקר הקפיצה היתה בשבע השנים שחלפו מאז 2005 ­ עלייה של 20%.

ומה לגבי השכר? נתוני הלמ"ס מראים שהשכר במגזר הפיננסי עלה מאז 2001 באופן דומה לעליית השכר הממוצע במשק (כ‑21%), ואולם הנתונים של בנק ישראל מראים שההוצאות של הבנקים על שכר עלו קצת יותר. עלות העסקת עובד בנק ב‑2001 היתה 271 אלף שקל לשנה, והיא עלתה ל‑342 אלף שקל למשרה ב‑2011 ­ עלייה של כ‑26%. מעלות שכר של 22.5 אלף שקל בחודש לעלות של 28.5 אלף שקל. (הנתונים כוללים הוצאות נלוות ובמחירים שוטפים. האינפלציה מאז ינואר 2001 היתה 28%). השכר הממוצע בבנקים לפי הלמ"ס הוא 18,300 אלף שקל בחודש (שכר ברוטו), לעומת שכר ממוצע במשק של 8,740 שקל ­ כלומר יותר מפי שניים. השכר הממוצע במגזר הפיננסי כולו (כולל חברות הביטוח) הוא 15,700 אלף שקל בחודש.

זינוק במספר העובדים

את הצמיחה במגזר הפיננסי אפשר לראות יפה גם באמצעות חשבון ההוצאות הכולל של השכר בבנקים, נתון שמשקף הן את הגידול במספר העובדים והן את העלייה בשכר. לפי נתוני בנק ישראל הוצאות הבנקים זינקו על שכר זינקו ב‑51% בתוך עשור, מ‑10.8 מיליארד שקל ב‑2001, ל‑16.5 מיליארד שקל ב‑2011 (במחירים שוטפים).

שאלת המחיר

לצמיחה במגזר הפיננסי בעשור האחרון בישראל יש כמה סיבות. בין היתר אפשר להזכיר את ההפסקה ההדרגתית של הנפקת אג"ח מיועדות לקרנות הפנסיה (אג"ח שהנפיקה הממשלה) ואת הפניית הכספים שהושקעו בהן בעבר לשוק ההון, את ועדת בכר שהוציאה מידי הבנקים את קרנות הנאמנות וקופות הגמל, את חוק פנסיית חובה מ‑2008 ואת הצמיחה במשק.

כל אלה הביאו לגידול בביקוש למוצרים פנסיוניים שמושקעים בשוק ההון ולגידול במספר העובדים שחוסכים לפנסיה וזוכים לתנאי פיצויים והשתלמות. במקביל נוצרה גם צמיחה משמעותית בתעשיית שיווק המוצרים הפנסיוניים, שהביאה לגיוסם לעבודה של משווקים והטיית פעילותם של אלפי סוכני ביטוח לתחום הפיננסי, חלקם אפילו לא נספרים כעובדים במגזר הפיננסי.

ועדיין, השאלה בדבר התרומה של המגזר הפיננסי לחברה נותרת פתוחה. ברור שהתשובה קצת מורכבת. במשפט אחד אפשר לומר שהציבור ­ בארה"ב ובישראל ­ הרוויח מהצמיחה במגזר הפיננסי, אבל ייתכן שהמחיר היה גבוה מדי.

העובדות מראות שכלכלות שבהן אין שוק הון מודרני נשארות מאחור ומדינות שבהן מערכת הפנסיה אינה מסודרת מתקשות להתקדם ודנות את תושביהן לעוני משולב בזקנה. אנשים שלא יכולים לבטוח בעתידם חוסכים בדרכים אחרות, שהן לרוב לא יעילות (בסין למשל קונים דירות במחיר מנופח. ברוסיה הם סתם נשארים עניים).

החוקרים האמריקאים מראים איפה היתה התקדמות. למשל, חלה עלייה במקצוענות ניהול הכספים מה שייצר גם תיקי השקעות מגוונים ומפוזרים יותר, נגישות גבוהה יותר למידע, גידול בהשקעות מעבר לים ומחירים נכונים יותר של נכסים.

מצד שני כבר נמצא בעשרות מחקרים שמנהלי ההשקעות לא מצליחים להכות את השוק כך שאין סיבה מספיק טובה לשלם כל כך ביוקר. גם המחקר האמריקאי עוסק בכך, ומראה שאכן חל גידול משמעותי בניהול נכסים פאסיבי (בעיקר תעודות סל), תחום שאינו דורש ניהול השקעות מקצועי ויקר אלא מעקב "עיוור" אחרי מדדים ­ אך מגמה זו לא סייעה להורדת דמי הניהול באופן כללי. עם זאת, יש לציין שהשקעה במדדים באופן עיוור אינה מכסה את כל עולם ההשקעות הנדרש לניהול חיסכון לפנסיה.

עוד על צד השלילה: החוקרים גם מראים כי למרות העלויות האדירות, השוק עדיין לא בוגר ומשוכלל דיו ­ מנהלי השקעות פועלים לפי אופנות, מגדילים את הסיכון שלא לצורך ומבצעים פעולות מיותרות כדי לנסות להשיג תשואות גבוהות יותר, לזכות בדירוג גבוה יותר ולהביא עוד לקוחות.

בנוסף, עם כל הצמיחה האדירה של התחום, הציבור עדיין לא מכיר מספיק את המוצרים הפיננסיים שהוא קונה, ואינו יודע על מה הוא משלם דמי ניהול כה גבוהים. בנוסף, אחת המוטציות הנוראיות של הצמיחה הפיננסית בארה"ב היא צמיחת תחום המשכנאות והאשראי למשקי בית שהיתה אחד הגורמים העיקריים גם למשבר הפיננסי החמור של 2008.

המחקר מצא שבעוד עלות השירותים שמעניקה התעשייה הפיננסית לציבור לא גדלה, ההכנסות מדמי הניהול צמחו ­ שכן חל גידול עצום בהיקף הנכסים הפיננסיים (בשל זרימת כספים לפנסיה ועליית שווי הבורסות לאורך השנים), כאשר דמי הניהול לא ירדו. והרי לנהל מניה ששוויה 100 דולר לא עולה יותר מאשר לנהל מניה ששוויה 10 דולרים, ולכן כשהשוק עולה ההכנסות עולות בלי שמשתנות העלויות.

השכר מפריע לעבוד

גם אצלנו היו לפריחה במגזר הפיננסי יתרונות. למשל, סיוע לצמיחה במשק בעקבות נגישות טובה יותר של חברות ועסקים בינוניים לגיוס כסף בשוק ההון, מקום שמסורתית היה שייך בלעדית לחברות הענק ולמונופולים. גם אצלנו התחרות בין מנהלי ההשקעות תרמה לשוק: תחום ניהול הכספים התמקצע ונהפך למבוסס יותר על מחקר, לאחר שבעבר הוא נוהל על ידיי פקידי בנק שחילקו הטבות למקורבים.

אבל יש גם לא מעט חסרונות. בחברות הביטוח ובבנקים הישראלים התחרות נמוכה יחסית, אין ניוד של לקוחות והשקיפות נמוכה. גם המגזר האלטרנטיבי ­ קרנות ההשקעה הפרטית, קרנות הגידור, קרנות הון סיכון ­ מנוהל באופן לא שקוף ועם עמלות דמי ניהול ושכר גבוה.

חלק גדול ממיליארדי השקלים שהזרים הציבור באמצעות מנהלי ההשקעות שלו לאיגרות החוב שהנפיקו חברות שמשקיעות בנדל"ן בחו"ל וחברות האחזקה של הטייקונים ­ הלך לפח בגלל חולשה מקצועית של מי שאישר את רכישת האג"ח ובגלל קשרים של אותם טייקונים עם מנהלי חברות ניהול הכספים. בחמש השנים שחלפו גייסו חברות האחזקה מאות מיליארדי שקלים מהציבור, שילמו שכר גבוה למנהליהם והוציאו דיווידנדנים לעצמן, ואולם החסכונות של המשקיעים נשארו עם ההפסדים.

השכר הגבוה של מנהלי החברות הפיננסיות יוצר בעצמו גם בעיות. הרי מנהלי חברות הביטוח ובתי ההשקעות אמורים דווקא לשמור על האינטרסים של הציבור בתחום השכר (בהיותם נציגי הציבור כבעל מניות של החברות האלה). אלא שהם מתקשים לבצע את עבודתם נאמנה בגלל שכר המיליונים שהם עצמם מקבלים: מישהו חייב לממן את הטירות.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ