המיליונר וההון הסודי - איך הם עשו את הכסף? - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המיליונר וההון הסודי - איך הם עשו את הכסף?

סודות הם מרכיב בסיסי בעולם העסקים, אבל כשיודעים מעט מדי על עברם של אנשים עשירים מאוד, הדמיון מתחיל להשתולל

22תגובות

"מה זאת אומרת סודות של אנשי עסקים? לאיזה איש עסקים אין סודות?", שאל אותנו השבוע בכיר בשוק ההון, שניסה לברר את נושא הכתבה. ואכן, סודיות ודיסקרטיות הן לכאורה הלחם והחמאה של עשיית עסקים - ללא מעטה חשאיות בשלבים הראשונים של משא ומתן, לדוגמה, קשה יהיה לבנות עסקה גדולה ולהוציא אותה אל הפועל. ואולם לצד זאת, עולם העסקים דורש גם מידה מסוימת של שקיפות מצד הפעילים בו: מי הוא איש העסקים שעמו אני חותם על עסקה, וכיצד בדיוק הוא הרוויח את כספו? אלה שאלות לגיטימיות שיש לשאול את בעלי ההון, בוודאי אם הם פועלים בשוק ההון ומחויבים לכללי השקיפות בו.

ואולם לא מעט אנשי עסקים מסתירים שלדים בארונות שלהם. לעתים הדבר נובע מחשש שבמדינות מסוימות יבחנו בביקורתיות את אופן עשיית העסקים במדינות אחרות, בעיקר במדינות העולם השלישי ומזרח אירופה, שם רמת השחיתות גבוהה יותר. לעתים הסודיות פשוט משמשת כאמצעי לביסוס כוח ושליטה. בעולם גלובלי ופתוח השואף להגדלת שוויון ההזדמנויות, יש לקוות להגדלת השקיפות אצל אנשי העסקים בנוגע לעבר שלהם ולאופן שבו צברו את הונם. לפניכם סימני השאלה של כמה מהבולטים באנשי העסקים הישראלים, שנותרו לא פתורים.

זה לא סוד, זו דיסקרטיות

ב-1998 התרסק על רכס הרים בגבול אוגנדה-קונגו מטוס קל מסוג איילנדר ובתוכו עשרה נוסעים. אחרי שמונה ימים בג'ונגל שרדו חמישה, אחד מהם ישראלי בשם זאב שיף.

האפיזודה הזו סוקרה בתקשורת הישראלית כסיפור אנושי מרגש. אלא שזו גם היתה אחת הפעמים הראשונות ששמו של המעסיק של שיף, איש העסקים חזי בצלאל, הוזכר בעיתונות הישראלית. שיף היה מנהל עסקיו של בצלאל באוגנדה, אחרי שעבד עבורו שנתיים בדאלאס, כמנהל קומפלקס מגורים.

שלוש שנים לאחר ההתרסקות יצא לאוגנדה העיתונאי יגאל סרנה.מחקרו הוליד את הספר "מוזונגו", המתאר את נסיבות התרסקות המטוס שנוסעיו ביקשו להגיע לקונגו כדי למצוא זהב. הספר מרחיב גם על עסקיו ואישיותו של בצלאל, המתואר לא בשמו אלא בכינוי "הבוס". קריאה בו מאפשרת הבנה קצת יותר מעמיקה על עשיית עסקים במדינות מושחתות בעולם השלישי, שם מרכיב הסודיות הוא מכריע.

בצלאל, 61, הוא אחד מאנשי העסקים הישראלים המסתוריים ביותר. מעטה הסודיות סביבו נובע משני אלמנטים השזורים זה בזה: עבודה במדינות עולם שלישי מושחתות ועסקות של סחר בנשק שבהן היה מעורב. מי שמכיר אותו מעיד על כך שהוא דיסקרטי ופרנואידי באופן קיצוני, סומך רק על בני משפחה ובעיקר על אחיו ניסו, וממדר רבים אחרים.

"בציבור הרחב נתפשת סודיות של אנשי עסקים כסימן לכך שיש להם משהו להסתיר. אבל זו לא תפישת עולמו", אומר אדם שעבד עם בצלאל בעבר. "מבחינתו, פרסום פשוט לא מועיל. במדינות שבהן הוא פועל, חלק מהתרבות היא לא לדבר, לא לקחת קרדיט. הוא מבין שדברים שנתפשים בישראל באופן מסוים נתפשים במדינות שבהן הוא עובד באופן שונה".

"חלק ניכר מהמסתורין נובע מכך שבצלאל לא היה פעיל בישראל במשך שנים רבות", מוסיף חברו של בצלאל, שר התיירות לשעבר מוזי זנדברג. "הוא בא ממקום שאין בו חשיפה תקשורתית ובמשך שנים רבות לא היה בו עניין תקשורתי. ככל שאתה עושה יותר בישראל, כך אתה נחשף יותר".

ב-30 השנים האחרונות פעל בצלאל כמעט רק בחו"ל, בעיקר באפריקה, שם יש לו קשרים הדוקים עם כמה ראשי מדינות, אך באחרונה חזר גם לפעילות בישראל. בשנה האחרונה כמעט הצליח להיות המפעיל הסלולרי החמישי, אך הדבר בוטל ברגע האחרון באופן שעד היום נראה כתעלומה - משום מה, בצלאל לא הצליח להשיג את הערבות הבנקאית הנדרשת. בימי ההתמודדות על המכרז נחשף בצלאל קצת יותר, אך גם בראיונות המעטים שנתן לא התייחס לעברו ולאופן שבו התעשר, אלא דיבר על תוכניות לעתיד.

בצלאל, כלכלן בהכשרתו שהתחיל את דרכו בבנק דיסקונט, מעורב בעסקים בינלאומיים כבר מתחילת שנות ה-80, וייצג במהלך השנים עשרות חברות ישראליות ובינלאומיות שפעלו באפריקה. לאפריקה הגיע בעקבות הצעת עבודה מבנק השקעות בריטי, שחיפש מנהל פרויקטים בקניה ובמזרח אפריקה וגייס את הכלכלן הצעיר. זה היה ב-1984, תקופה שבה שלטו באפריקה רודנים אכזריים, שבזזו את אוצרות המדינה תוך הפיכות צבאיות עקובות מדם.

בהמשך פנה בצלאל לעסקים עצמאיים בכמה מדינות באזור, העיקרית שבהן היא אוגנדה. הוא הצליח ליצור קשר קרוב עם הנשיא יוורי מוסווני, שליט שהביא ליציבות יחסית במדינה וחיפש השקעות בינלאומיות, ונהפך לשותפו העסקי של אחיו, הגנרל סאלים סאלה. השניים הקימו חברה בשם אפורט, שנהפכה לאימפריה כלכלית.

ב-2005 הגישו שתי חברות בבעלות בצלאל תביעה נגד עובד לשעבר של אחת מהן, שחשפה טפח מהיקף עסקיו של בצלאל באפריקה ומשיטות הפעולה שלו. לפי התביעה, בצלאל פעיל במדינות בורקינה-פאסו, פאסו, רואנדה, קניה, אתיופיה, אוגנדה, בורונדי, ניגריה, מאוריטניה, סנגל, מאלי, גאנה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, חוף השנהב, קונגו, קמרון ודרום אפריקה.

תחומי הפעילות של החברות תוארו בין היתר כ"איתור שווקים, ייצוג חברות מול אנשי הממשל, ייצוג מול מנהלי חברות וקובעי המדיניות באותן מדינות, סיוע ביצירת הקשר החוזי". הקשרים תוארו כפרי עבודה של "שנים רבות והשקעת ממון ומשאבים".

באוגנדה נמתחה גם ביקורת על פעילות החברות של בצלאל, כפי שתואר בכתבה של גיא לשם ב-Markerweek. בסוף שנות ה-90 הוא ביקש להשתלט על הבנק למסחר, שחלש על כ-70% מהמגזר הבנקאי במדינה ועמד לפני הפרטה. באמצעות חברת מרתון שבבעלותו הוא ניגש למכרז והפסיד, אך חברת אפורט הצליחה להשיג את השליטה בבנק בעסקה שנערכה בחשאי ובניגוד לתנאי המכרז. כך עלה מממצאי ועדת חקירה שהוקמה בסוף שנות ה-90 כדי לבדוק את תהליכי ההפרטה, ומכתבי אישום שעליהם דווח בעיתונות באפריקה.

לפי עדויות בכירי הבנק המרכזי של אוגנדה, בעסקה זו היו שותפים נשיא המדינה, אחיו ובנו, אך בצלאל לא היה ברשימת החשודים, וגם בכירי הממשל יצאו מהפרשה ללא שריטה.

לפי פרסומים אחרים בתקשורת, בדו"ח גם נמתחה ביקורת על הליכי ההפרטה של חברת התעופה הלאומית. בין השאר נטען שבצלאל ושותפיו רכשו נכסים של חברת התעופה הלאומית במחיר נמוך ממחיר השוק, והשתלטו באופן לא ראוי על שירותי הקייטרינג לטיסות בנמל התעופה אנטבה. בסודיות אחרת אופפת את בצלאל בכל הנוגע למסחר בנשק. ממה שידוע עד כה, בצלאל היה מעורב בעסקות ביטחוניות, בין היתר באוגנדה, ברואנדה ובאתיופיה. הוא היה מעורב בעסקות של השבחת מטוסים, טנקים ומערכות התראה, ובשלב מסוים אפילו אימן יחידות אבטחה נשיאותיות מיוחדות. כמו כן תיווך בעסקה שבה מכרה תע"ש לאוגנדה פגזים לטנקים, תחמושת לתותחים ותחמושת לנשק קל ב-13 מיליון דולר.

היקף פעילותו כסוחר נשק לא ברור עד היום, על אף שהדבר פורסם לא מעט. מצד אחד בצלאל לא טרח להכחיש בפומבי את הדבר, אך מקורב אליו טען השבוע כי "הוא לא סחר בנשק, לכל היותר תיווך. הוא אדם שתרם רבות לביטחון ישראל".

לפי הספר, סיפור התרסקות המטוס של שיף היה קשור במעטה סודיות נוסף - עסקיו של בצלאל במסחר במחצבים יקרים. באותה תקופה ביקש בצלאל, יחד עם שותפיו ההודיים, לבחון רכישת זהב ויהלומים ממכרות בקונגו. אנשיו של בצלאל היו באים במטוס פרטי קטן לאזורים שכוחי אל ויוצרים קשר עם המקומיים, תוך שהם נושאים במזוודות כסף מזומן, כדי לקנות זהב או יהלומים היישר מהמכרות בשטח. שיף נשלח על ידי בצלאל כדי לבדוק אם יש זהב בשטח.

לאחר מכן, כששיף נעלם בג'ונגל, אשתו תמר (שנפטרה בינתיים מסרטן) הפכה עולמות כדי שתצא משלחת חיפוש לג'ונגל שבגבול קונגו-רואנדה. לאחר כמה ימים שבהם לא הצליחה לשכנע את בצלאל, אז בישראל, בדחיפות העניין, היא התקשרה לאח של הנשיא. לפי הספר, בצלאל, שבסופו של דבר כן נרתם למאמצי החיפוש ואף דאג להביא את שיף לישראל, מאוד לא אהב את הפנייה הזו.

יש לשער שהדברים שתוארו הם רק אפיזודות ממכלול עיסוק רחב הרבה יותר של בצלאל באפריקה ובמדינות אחרות בעולם. מכיוון שבצלאל הוא איש עסקים פרטי, ולא מדינה שבבוא היום תחשוף את הארכיונים שלה, ספק אם אי פעם ייחשף מלוא המכלול של עסקיו.

מקורב לבצלאל מסר בתגובה: "הדברים שכתובים בספר אינם נכונים. חזי עבר בדיקת נאותות מלאה על ידי כל הרשויות בישראל, שאישרו לו להתמודד במכרז הסלולרי וקבעו שעסקיו לגיטימיים לחלוטין".

שם את כל הז'יטונים על הגז

המסתורין סביב יוסי מימן, מבעלי ערוץ 10, נוגע לכמה שאלות. כיצד בדיוק עשה את הונו? מה סך ההון הפרטי שבבעלותו? ומה התרחש מאחורי דלתות סגורות בעסקת הגז עם מצרים?

מימן, 66, גדל בפרו וייסד את חברת מרחב ב-1975, כמה שנים לאחר שעלה לישראל. באמצעות מרחב שולט מימן גם בחברת אמפל הבורסאית, שבימים אלה מצויה במשבר בשל חובות של 850 מיליון שקל לבעלי אג"ח. בתחילת דרכו בשנות ה-70 עסק מימן בתחום הליסינג והיה מחלוצי הענף בישראל, מה שנתן לו הון התחלתי כדי לבסס את עצמו בקניית חובות של מדינות בדרום אמריקה.

הוא הצליח לצמצם ולפרוס את החובות באמצעות העברת התחייבויות ממדינה למדינה וממדינה לבנקים, תוך שניכה לעצמו דמי עמלה. בהמשך פיתח עסקים בתחומי התשתיות והחקלאות. הוא עשה זאת בדרום אמריקה ובהמשך הדרך, לאחר התמוטטות הגוש הקומוניסטי, גם במזרח אירופה. בתחילה פעל בעיקר בקזחסטן, שאותה עזב לאחר כמה שנים, ולאחר מכן בטורקמניסטן.

"כשהכרתי אותו, לפני כעשור, אמרו לי שהוא עשה כסף בדרום אמריקה ובאסיה, באחת ממדינות ה‘סטן'", משחזר החוקר הפרטי מאיר פלבסקי שהועסק אצל מימן. "זה, פחות או יותר, מה שהציבור ידע, אבל איש לא ידע איך בדיוק הוא עשה את הכסף. האגדה מספרת שהוא איש עשיר מאוד, והיו לו את כל הסימנים של מיליארדר - בתים, יאכטות, מטוס פרטי, מכוניות, משרד מפואר. בפועל, אף אחד לא ידע אם הוא באמת עשיר. כל החברות שלו היו פרטיות והעסקים חשאיים".

במדינות שבהן פעל מימן, תרבות השוחד היא דבר ידוע ומקובל. שמו של מימן מעולם לא נקשר במעשים מסוג זה, אך חלק מהסודיות סביבו נובעת מכך שפעל במדינות כאלה. עם זאת, בכיר לשעבר במרחב סבור שהילה זו שגויה. "יש על מימן מיתוסים מפה ועד להודעה חדשה, אבל ההצלחה שלו נובעת מעבודה קשה ומיכולת עסקית גבוהה. בשווקים מתעוררים צריכים את היכולות שלו. שלא בצדק, יש שם רע לעשיית עסקים בעולם השלישי".

מימן, ששירת כמה שנים במוסד, נעזר באנשים מצמרת הארגון כדי לחדור למדינות במזרח אירופה. בהמשך דרכו הוא השתמש בקשרים של בכירים לשעבר בממשל הישראלי כדי לפתוח דלתות במדינות שונות. הבולטים שבהם הם ד"ר נמרוד נוביק, שהיה יועצו של שמעון פרס בשנות ה-80, בעת שזה כיהן כראש ממשלה, כשר חוץ וכשר אוצר; ושבתי שביט, שהיה ראש המוסד בשנות ה-90.

מרחב עבדה בשנות ה-90 בטורקמניסטן, שנשלטה אז על ידי רודן מטורף, ספרמורט ניאזוב. נוביק ומימן היו יושבים עם השליט ומשכנעים אותו לתת הקלות בתחום זכויות האדם כדי לחזק את הקשר עם ארה"ב. בזכות זאת הצליח נוביק לסדר לרודן פגישה בבית הלבן וסייע בקיום פגישות בין בכירים משתי המדינות. בעסקים במדינה זו גרף מימן רווחים של 170 מיליון דולר.

סיפור זה נחשף בתביעה שהגיש לפני כשנה נוביק נגד מימן, תביעה שקרעה במקצת את מעטה החשאיות סביבו (בשלב זה התביעה עברה להליך גישור). הרקע להגשת התביעה היה הסוד הגדול השני סביב מימן - עסקת הגז במצרים, שבה חברת EMG (בבעלות משותפת של מימן, המיליארד המצרי חוסיין סאלם שהיה מקורב למובארק, ואחרים), מכרה גז טבעי ממצרים לישראל.

לפני כמה שנים גרף מימן בזכות עסקה זו כ-350 מיליון דולר, כשמכר כ-17% ממניות הפרויקט לחברת אמפל הציבורית (בעסקת בעלי עניין) ולגופים המוסדיים. 243 מיליון דולר קיבל במזומן, ועוד 110 מיליון דולר במניות חברת אמפל, שערכן נמוך בהרבה (כ-34 מיליון דולר). אך בעקבות השינויים במצב הפוליטי במצרים נפגעה מאוד אספקת הגז ממנה לישראל, דבר שפגע ביכולותיו הפיננסיות של מימן. בימים אלה נמצאת אמפל בהקפאת הליכים.

בתביעה נחשף כי נוביק ניצל את קשריו בממשל האמריקאי ובצמרת מפלגת העבודה כדי לגייס תמיכה לפרויקט בית הזיקוק מידור שבאלכסנדריה, שמרחב הקימה בשנות ה-90, שגייס את קשריו בוושינגטון לטובת עסקת הגז המצרית. כמו כן נחשף ששביט קיבל 11 מיליון דולר עבור הסיוע לפרויקט. חלק מבעיותיו של מימן נובעות מכך שעסקת הגז המצרית נהפכה להשקעה הרשומה על הקרח.

על פי מגזין TheMarker מיוני, הונו של מימן נאמד ב-60 מיליון דולר בלבד, צניחה של 365 מיליון דולר בשנה אחת. לדברי אדם שעבד בעבר אצל מימן, בימים שלפני עסקת הגז מצבו של מימן לא היה ברור - הוא כבר השקיע עשרות מיליוני דולרים בערוץ 10, פרויקטים בחו"ל שיגשגו פחות מבעבר והוא נכנס להתחייבויות גדולות בעקבות קניית אמפל. "ברגע שהגז התחיל לזרום בצינור - הוא התחיל לראות בעיניים. בעניין של עסקת הגז הוא היה כמו מהמר שנשאר עם קצת ז'יטונים ושם את הכל על מספר אחד".

כמה עמוקים הכיסים של לבייב?

>> בתחילת 2010 ביצעה חברת אפריקה ישראל את הסדר החוב שמחזיק עדיין בתואר "הסדר החוב הגדול ביותר שנעשה בישראל", ובמסגרתו פרסה החברה את החוב שלה מחדש - כשבעל השליטה, לב לבייב, הכניס את ידו עמוק לכיס והזרים לחברה 1.5 מיליארד שקל כדי לפצות את ציבור בעלי האג"ח ולשמר את שליטתו בחברה. הסכום שהזרים לבייב היה יוצא דופן בהיקפו: בעלי שליטה אחרים, שביצעו הסדרים אחריו ועוד יבצעו, לא הביאו כספים כאלה מהבית.

ואולם איש מבעלי האג"ח שנלחמו בלבייב לא יכול היה להעריך כמה עמוק דחף לבייב את היד לכיסו ובכמה כסף הוא יכול לפצות אותם, מפני שעומקם של כיסיו הפרטיים של לבייב הוא אחד הסודות החסויים ביותר בעולם העסקים הישראלי.

נכון להיום מוערך הונו של לבייב על ידי מגזין "פורבס" ב-1.7 מיליארד דולר. שווי אחזקתו באפריקה ישראל הציבורית הוא כ-400 מיליון שקל, כך שאת ההסבר לרוב המכריע של שוויו יש לחפש בפעילות הפרטית שלו.

לבייב לא חושש ממדינות לא דמוקרטיות עם משטר בלתי יציב באפריקה ובחבל הקווקז, שבהן צריך לדעת לעבוד גם מאחורי הקלעים ולא רק דרך הקשרים הרשמיים. ענף היהלומים - שבו התחיל לבייב את דרכו התעסוקתית בגיל 16 - הוא כנראה זה שאחראי גם כיום על מרבית הונו.

ב-1999 ספגה ענקית היהלומים ההולנדית דה בירס, השולטת על יותר מ-60% משוק כריית היהלומים העולמי, מהלומה מפתיעה, כשקונסורציום שכלל יהלומן יהודי צעיר מישראל זכה בזכות הבלעדית לשווק יהלומים מאנגולה. לא ידוע כיצד נוצר הקשר של לבייב באנגולה. הסבר אחד לכך אפשר היה למצוא לפני כמה חודשים, כשארקדי גאידמק הגיש תביעה נגד לבייב בטענה כי זה לא העביר לו את העמלות שהגיעו לו עבור השירותים שהעניק כשפתח לו את הדלתות באנגולה, שבה עשה גאידמק את הונו בסחר בנשק. התביעה נדחתה בבית המשפט.

במשך השנים נפוצו ידיעות על כרסום בהסכם הבלעדיות על שיווק היהלומים שברשות לבייב באנגולה. אבל כך או כך, בעשור האחרון חנך לבייב מפעלי ייצור יהלומים באנגולה ובנמיביה, ורכש ביבשת מכרות. את חלקם הוא הספיק לממש ברווח עצום. ב-2011 דווח בתקשורת הרוסית כי לבייב מוכר את חלקו במכרה הרביעי בגודלו בעולם באנגולה תמורת 400-500 מיליון דולר. פעילותו של לבייב בענף היהלומים התפשטה גם לרוסיה ולמזרח הרחוק. ב-2008 הוערכו מכירות החברות שבשליטתו בתחום היהלומים ב-3 מיליארד דולר בשנה.

לבייב לא כורה רק יהלומים: בעבר פורסם כי הוא מפעיל מכרות זהב ואורניום בקזחסטן, שבה הוא נהנה מקשרים טובים עם הממשל והשקיע עשרות מיליוני דולרים במכרות שהופרטו על ידי הממשלה. גם בתחום המתכות הופיע לאחרונה תובע שהתיימר לחשוף את עסקי לבייב. ברטי סינבטי תבע מלבייב 2.5 מיליארד שקל, שהגיעו לו לטענתו בגין שותפות שהיתה בינו לבין לבייב בעסקי כריית מתכות בקירגיסטן. בית המשפט דחה אותו מכל וכל.

גם בחברה הציבורית אפריקה ישראל קיימים סימני שאלה שנובעים ממרכז הכובד של פעילותה - רוסיה. אחד הקלפים המרכזיים של נציגי החברה במשא ומתן שניהלו עם בעלי האג"ח של אפריקה לפני שנתיים נגע לכך שבעלי האג"ח חייבים להישאר עם לבייב כבעל השליטה בחברה, משום שהוא האדם היחיד שיוכל להביא את הפוטנציאל של נכסיה ברוסיה למקסימום.

באמצע אוגוסט איבדה אפריקה כ-35% משוויה בשבוע אחד, בעקבות הודעה שפירסמה החברה על הפסד צפוי של 800 מיליון שקל ברבעון השני בשל ירידה בשווי הנכסים ברוסיה. הסיבה לירידת השווי היתה הפחתת זכויות הבנייה של נכסיה המרכזיים של החברה במוסקווה, בגלל ראש העירייה החדש שיוזם שינויים בתוכניות הפיתוח של העיר.

אתמול פירסמה אפי פיתוח, החברה הבת של אפריקה ישראל שאחראית על הפעילות ברוסיה, כי עיריית מוסקווה אישרה את זכויות הפיתוח והחכירה בפרויקט טברסקיה פלאזה - הפרויקט המרכזי שלה במוסקווה. מנכ"ל אפי פיתוח במוסקווה הכריז כי העירייה מפגינה בכך את מחויבותה להסכם הבלתי מחייב עם החברה, וכי הוא בטוח שהעירייה תשנה את דעתה לגבי הפרויקטים האחרים של החברה שהגבילה. ייתכן שהוא צודק. כשמדובר בלבייב, אף פעם אי אפשר לדעת.

הסודיות כאמצעי שליטה

>> לפני שבועיים, במהלך דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נחשף כי מאמן הכדורגל אברהם גרנט רכש אג"ח של חברת קווי אשראי בכ-6 מיליון שקל באמצעות חברה פנימית שבבעלותו, בשם בלומינס. במשך כחודשיים לא היה ידוע מי רכש את אותן אג"ח, והוא כונה בתקשורת "משקיע מסתורי".

שניים מראשי החברה, קובי מימון וחיים צוף, הם חברי ילדות של גרנט, ולפחות מימון נמצא עמו בקשר קרוב גם כיום. השניים נוסעים יחד לחופשות בחו"ל, כמו החופשה האחרונה שבילו בתאילנד, שעליה דווח במדורי הספורט.

ההשקעה התמוהה של גרנט היא סימן השאלה האחרון בשרשרת ארוכה של סימני שאלה המרחפים סביב אנשי העסקים מימון וצוף, החולשים על עסקים רבים ומסועפים: נצבא, איירפורט סיטי ותאגיד חברות הנפט והגז אקויטל-ישראמקו, שכולל בתוכו את הנכס הגדול ביותר - קידוח הגז הטבעי תמר. מלבד זאת, השניים מחזיקים נדל"ן פרטי רב בישראל ובעולם.

שמם של השניים נהפך בשוק ההון לשם נרדף למסתורין ולחידות לא פתורות. הם, מצדם, כמעט לא נחשפים בתקשורת. הם רואים את עצמם כאנשי עסקים לגיטימיים הפועלים לפי כל הנהלים והחוקים. מבחינתם, כל העיסוק בהם נובע מרדיפה. "מימון מדבר על עצמו בהיתממות כמי שכל היום מנסה ליצור ערך ולשדרג את נכסיו", אומר בכיר בשוק ההון. "הייתי אצלו במשרדים בפתח תקוה. מיד אפשר לראות שמדובר בדג מוזר ביותר. ברור שמה שאתה רואה זה לא מה שאתה מקבל. הסודיות חשובה לו מאוד, וכנראה שלא במקרה".

"האיש ריכוזי מאוד", מוסיף דירקטור לשעבר באחת החברות של הקבוצה. "הוא יכול לעסוק באופן אישי גם בדברים הפעוטים ביותר, כמו שי לחג לדירקטורים. לאחר שהם קנו את נצבא, הוא עבר באופן אישי על כל המסמכים של החברה ובדק כל אחד מהם ביסודיות. את כל המידע הוא שומר אצלו קרוב לחזה. הריכוזיות הזו נועדה לשמור על הסודיות ולהפך. הוא איש שאוהב שליטה, והסודיות היא חלק בלתי נפרד מזה".

השאלה המרכזית ביותר, שעתידה להתברר בשנה הקרובה בבית המשפט, היא איך בדיוק הצליחו מימון וצוף להשתלט על תאגיד חברות הנפט אקויטל, כחלק מהשתלטותם על חברת קווי אשראי, שמנהלה, יובל רן, עזב ב-1997 את הארץ לאחר התמוטטות החברה. לפני כעשור החלו עו"ד יצחק מירון ורו"ח חיים רבינוביץ' בתהליך הפירוק של החברה, תוך שהם מעלים טענות קשות כנגד צוף ומימון. שריפה מסתורית שפרצה במחסני החברה השמידה מסמכים חשובים רבים, והגבירה עוד יותר את המסתורין סביב הפרשה.

התפתחות דרמטית חלה בינואר 2011. מירון הגיש לבית המשפט מידע חדש שהגיע אליו מרן, שאתו נפגש בארה"ב: בשנות ה-90 שילמו קובי מימון ומשפחת לבנת (השותפה ב-25% בתאגידי הנפט), ביחד, שוחד של 6 מיליון דולר לרן ולמנהלים אחרים בקווי אשראי, כדי לקבל לידיהם את האחזקות בתאגיד חברות והנפט אקויטל במחירים נמוכים. מימון, צוף ומשפחת לבנת מכחישים את הדברים בתוקף.

ובחזרה לגרנט: הדיון ב-13 בספטמבר נערך על רקע הדיון בעניין הסדר החוב של קווי אשראי בין שתי הצעות חוב שונות. ההצעות מורכבות מפרטים שונים, אך עיקר ההבדלים ביניהן הוא שבהצעה אחת, של נאמן החברה יו-בנק, יקבלו מחזיקי האג"ח 29% עם תוספות שונות, סכום שימומן למעשה על ידי צוף ומימון, ובכך בעצם יסתיימו הליכי הפירוק של קווי אשראי. הצעה אחרת היתה של המפרק מירון: מחזיקי האג"ח יקבלו 33% מהחוב עם תוספות שונות. שלשום הכריע בית המשפט בתיק וקבע שהסדר החוב שהציע הנאמן, אף שאושר ברוב קולות באסיפת הנושים, לא יאושר - מהלך נדיר למדי בפסיקות כלכליות.

הסיבה היא פגמים מהותיים שנמצאו בתהליך, ובראשם העובדה שבעלי האג"ח שתמכו בהסדר של הנאמן פעלו בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם, כלומר בחרו בהצעה המשתלמת פחות. השופט הפנה את חצי הביקורת לשלושה בעלי אג"ח, שקנו בחודשים האחרונים אג"ח בסך 11 מיליון שקל, ובעקבות זאת יכלו להכריע את הכף לטובת ההסדר. אחד מהם הוא גרנט, שעליו אמר בית המשפט: "היותו של מר גרנט מצוי בקשרי חברות עם מימון מטיל לכאורה ספק בשיקוליה הענייניים של בלומינס בתמיכה בהסדר שעדיפותו פחותה לבלומינס".

מבחינת מירון, הסיפור של גרנט הוא עוד דוגמה לשימוש רב השנים של מימון באנשי קש לצורך ביסוס עסקיו. שמות כמו גיל הוד, אמיר סנקר ואחרים, שצצו ועלו במהלך השנים, נקשרים בסיפורים מעוררי סימני שאלה לגבי אימפריית מימון-צוף. רבים בשוק ההון רואים במימון את ראש האימפריה, איש רב עוצמה שיש לו קשרים ענפים בשוק ההון ובקרב פוליטיקאים (משה כחלון וחיים כץ הם הבולטים שבהם), ושאוהב להסוות את פעילותו באמצעות אנשי קש.

איש הקש העיקרי, בהקשר זה, הוא צוף. בראיון ראשון שהעניק צוף לתקשורת לפני כשנה וחצי ב-Markerweek, הוא טען שכל השנים הוא היה הבוס של חברות הנפט. ואולם התשובה הזו מעוררת סימני שאלה בעיקר עקב דרכם המשותפת של השניים. מימון וצוף החלו את דרכם במכירת תמונות שמן בפתח תקוה, עוד כשהיו חיילים. לאחר מכן המשיכו להיות שותפים עסקיים עד תחילת שנות ה-90, לדברי צוף. כלומר, חמש שנים לפני ההשתלטות על אקויטל, השניים הפסיקו להיות שותפים.

בראיון ההוא אמר צוף כי הסיבה לכך שהוא בעל השליטה בחברות הנפט היתה שהוא הצליח לגייס את 700 אלף הדולר הראשונים שהיו נחוצים למימון העסקה. כשנשאל מדוע מימון לא הצליח לגייס את הכסף אמר צוף שהוא לא יודע. ואולם לפי עדויות אחרות מאותה התקופה, מימון היה אחראי לגיוס 700 אלף דולר לטובת השתלטות על קווי אשראי. כך לדוגמה טען עו"ד יורם זמיר, שייצג משקיע שהתעניין בהשתלטות על קווי אשראי באותה התקופה.

סיפור העברת המניות בחברת הנפט והגז לידי קבוצת מימון-צוף ומשפחת לבנת (רוב האחזקות בידי מימון וצוף - 76%) הוא בעצם החידה המרכזית. מבחינת צוף, הדבר נעשה באמצעות מהלכים פיננסיים לגיטימיים שנעשו במחירים המתאימים למחירי השוק אז. אלא שבראיון שהעניק צוף הוא לא פתר את כל סימני השאלה.

תהליך ההשתלטות נעשה בסדרה של עסקות בין 1995 ל-1997, אבל הזמן הקריטי הוא אמצע 1996 עד ינואר 1997. בתקופה זו היו מימון וצוף בעלי זכות חתימה על צ'קים של החברה, חתמו על הסכמים וצ'קים ובעצם ניהלו את החברה בפועל. זאת התקופה שבה התגבשה העסקה הסופית (הנקראת עסקת י.ח.ק) שבה הועברה החברה לבעלותם. במלים אחרות - הם מכרו את קווי אשראי לעצמם. ההסבר שנתן צוף, שנשמע מעט תמוה, הוא שהוא קיבל את זכות החתימה כחלק מתהליך בדיקת הנאותות.

משמעות הפסיקה האחרונה משלשום היא שהדיון בפרשת קווי אשראי ימשיך בערכאות המשפטיות, בניגוד לרצונם של מימון וצוף שהסדר הפשרה שהציעו יסתום את הגולל על הפרשה שמסרבת להיגמר. רן, שבעבר הועסק על ידי מימון וצוף בטקסס, ובשנים האחרונות נהפך לאויב שלהם, צפוי להגיע לישראל ולהעיד. לפני שנה נעצר רן בארה"ב בטענה לזיוף מסמכי משכנתא של בנק בטקסס, אך לאחר כמה חודשים בוטלו כל ההאשמות נגדו על ידי הרשויות בארה"ב. המעצר מנע ממנו להגיע ארצה ולהעיד. במהלך הזמן הזה הותנע בישראל התהליך של הצעת הסדר החוב על ידי מימון וצוף, מהלך שכשל השבוע.

כשצוף נשאל בעבר אם אחד מאנשיו עומד מאחורי התלונה שעיכבה את בואו של רן לישראל, הוא הכחיש. לא בלתי סביר להניח שאולי רן לא יגיע להעיד גם הפעם. אבל אם הוא יעלה לדוכן העדים, אולי ייחשפו סודות הקבורים קרוב ל-20 שנה, שעלולים לגרום לכך שמימון וצוף יאבדו את השליטה בתאגידי הנפט ובקידוח תמר - על אף שמדובר בתסריט יוצא דופן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#