איתן אבריאל

אחרי שבוע של דיווחים, הסברים ופרשנויות בנוגע למשבר ההיסטורי ביוון, קוראי מדורי הכלכלה מבינים שכלכלת המדינה הים-תיכונית קרסה בגלל היעדר מוחלט של ניהול תקציבי.

ועדי עובדים במגזר הציבורי סחטו מהפוליטיקאים עוד ועוד גיוסי כוח אדם, קביעות מוחלטת, משכורות, פנסיה ותנאים. טייקונים סחטו מאותם פוליטיקאים הגנות על התעשיות והשירותים שלהם, שנהפכו למאובנים ובלתי תחרותיים. כולם סחטו מהפוליטיקאים פטור מתשלומי מסים - באופן חוקי או באמצעות העלמת עין.

הסיפורים מיוון היו יכולים להיות מצחיקים לולא היו מסתיימים באבטלה, עוני והתפוררות של מדינה שלמה:

צילום: אלכס קולומויסקי

בית חולים גדול, למשל, מעסיק עשרות עובדי גינון - אבל אין לו גינה. טייסים אזרחיים יוצאים לפנסיה לפני גיל 50. חצי מיליון איש פוטרו במגזר הפרטי מאז פרוץ המשבר, האבטלה עברה את ה-20%, אבל אפילו עובד אחד במגזר הציבורי לא איבד את מקום עבודתו.

כדי להפעיל ביוון משאית יש צורך ברישיון מיוחד, אך הממשלה לא ניפקה רישיונות חדשים מאז 1970. מכיוון שהכלכלה שילשה את עצמה ב-40 השנים שחלפו, מחירי התובלה היבשתית ביוון גבוהים באופן מגוחך. זול יותר להעביר משרד מבלגיה ליוון באמצעות משאית ונהג בלגי מאשר להעביר את המשרד בין שני רחובות באתונה.

בנוסף, למשאית שמובילה סחורה מאתונה לסלוניקי אסור לחזור עם מטען. לספינות תענוגות אסור היה עד לא מזמן לעגון בנמל יווני, אם רוב צוות המלחים לא היה ממוצא יווני - מה שגורם הפסד עצום לתעשיית התיירות היוונית.

הממשלה גם מבטיחה לרוקחים רווח של 35% לכל תרופה שנמכרת בבית מרקחת. התקנה הקפיצה את יוקר המחיה, ויצרה תמריץ לרופאים לרשום לחולים כמה שיותר תרופות. התוצאה: צריכת התרופות לנפש ביוון היא הגבוהה באירופה.

רוצים לקנות דירת נופש באיזה אי יוני? אי אפשר, אלא רק לצורכי השכרה. רוצים לבנות בית? רק בצמוד לבית מלון גדול.

איך צמח הגירעון?

לנו בישראל, כמובן, כל זה לא קרה - וגם לא יקרה. הרי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ואפילו כלכלני קרן המטבע הבינלאומית מספרים לנו ללא הפסקה שאצלנו יש משמעת תקציבית ראויה לשבח, מקור לגאווה לאומית ולפרסי הצטיינות במועדון העמים.

בכלל, המשמעת התקציבית היא ההישג המרכזי של ממשלת נתניהו: שלום או מגעים לשלום הוא לא מציע, את ציוני שביעות הרצון שלו בנושאים החברתיים ראו כולם במחאה של הקיץ האחרון, ורפורמות מבניות גדולות במשק לא בוצעו, למעט בנושאים שוליים כמו תמלוגי הגז.

מה כן יש? "משמעת פיסקלית". האומנם?

עם נתוני העבר אי אפשר להתווכח. ביחס למדינות מערביות ידועות כמו ארה"ב או צרפת, ישראל שמרה בשנים האחרון על גירעון סביר. אלא שבחודשים האחרונים הגירעון צומח במהירות. בעוד תקרת הגירעון החוקית ל-2012 על פי תוואי התקציב הדו-שנתי היא 2% מהתוצר, מתנהל האוצר עם גירעון חזוי של 3.4% - כמעט פי שניים.

איך זה קרה? מדו"ח שפירסם בנק ישראל בשבוע שעבר עולה כי התוספות שביקש משרד הביטחון, יחד עם תוספות שכר למגזרים ששבתו, העלאת שכר המינימום ויישום המלצות ועדת טרכטנברג, יצרו בתקציב בור עמוק של יותר מ-6 מיליארד שקל. באותו פרסום מאיץ בנק ישראל בממשלה לבצע קיצוצים, או לכל הפחות לעשות עבודה יסודית ולסמן מהיכן יגיעו קיצוצים אלה אם יהיה צורך.

אבל מה שיותר מעניין, ויותר מדאיג, זו העובדה שלמרות הנתונים האלה משרד האוצר אינו מודה ואינו מצהיר שהתקציב נפרץ. הוא גם מקבל גיבוי מבנק ישראל להתייחסות הציבורית הזאת.

מדוע? בנק ישראל מסביר: כדי לא לפגוע באמינות של המדיניות הכלכלית. או במלים אחרות: כדי לא לסדוק את האגדה הנוצצת של המשמעת התקציבית בישראל, תדמית שטופחה בהשקעה של שנים.

נתניהו, פישר ושטייניץ אינם תמימים. הם יודעים היטב שהתדמית המקומית והבינלאומית של הכלכלה הישראלית חשובה מאוד, וששוקי האג"ח יכולים להכות במחירים ובתשואות של איגרות החוב הישראליות אם רק יתגלה שהגירעון עולה במהירות. אנחנו לא ארה"ב ולא גרמניה, שם אנשים קונים איגרות חוב ממשלתיות כנכס מקלט - וכמעט לא חשוב מהי התשואה. את ה"אחריות" שמגלים נתניהו ופישר אפשר להבין.

גם אם העובדות מדויקות, נגיד של בנק מרכזי לעולם לא יגיד משהו כמו: "האמת, מצב המשק לא משהו. יש בנק אחד, אתם יודעים, לא בטוח שכדאי להשאיר בו את הכסף". ואילו מראש ממשלה אף פעם לא תשמעו: "תקציב, שמקציב, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא שלמות הקואליציה, כי בלי זה אני נופל. עם חמומי המוח של המרכז אני לא יכול לגעת בביטחון, לא יכול לגעת בחרדים, לא יכול לגעת בוועדים. ואני לא יכול לגעת באינטרסים של איזה טייקון אם הוא מחזיק בעיתון גדול. בטח לא בשנת בחירות".

הקברניטים הבכירים חייבים לשדר יציבות, רוגע וביטחון. אלא שהמציאות אחרת. במציאות, ממשלת ישראל החלה את שנת התקציב 2012 כשהיא מפירה במודע שורה של חוקים שהיא עצמה חוקקה, ושאושרו בכנסת. הם כוללים את חוק תקרת התקציב (2%) ואת חוקי הכללים הפיסקליים, המחייבים את הממשלה לבצע התאמות ברגע שמתחילה חריגה.

אילו התאמות? הממשלה יכולה לקצץ בתקציב או להעלות מסים כדי להחזיר את הגירעון למסגרת החוקית. היא לא עושה אף אחד מהדברים האלה. היא יכולה גם לפעול בשיטה של תת-ביצוע, אבל יהיה לה קשה. הסכומים פשוט גדולים מדי.

יש לכך משמעות. ראשית, המציאות מוכיחה את הבעייתיות של התקציב הדו-שנתי, ספינת הדגל של שר האוצר שטייניץ. כל זה לא היה קורה לו הממשלה והכנסת היו מכינים תקציב חדש בסוף 2011, כאשר האילוצים המקומיים וההאטה העולמית היו על השולחן. יכול להיות שהאירוע הזה מסמל את סופו של עידן התקציב הדו-שנתי.

שנית, התנהלות תקציבית מחוץ לחוק וללא תקרות ובלמים היא מדרון תלול ומסוכן, בעיקר בשנה זו. 2012 עשויה להיות שנת בחירות, סביבה קשה לשמירה על משמעת תקציבית - והיא עשויה להיות גם קשה בצד ההכנסות ממסים, בשל המשבר העולמי והירידה ביצוא.

זה כבר מתחיל להזכיר את יוון. רמת הבסיס וזווית המגמה אמנם שונים מאוד, אך גם ביוון הכל החל עם עלייה בלתי מבוקרת בגירעון (הוצאות), יחד עם חולשה בגביית המסים (הכנסות). וככל שינסו, קברניטי הכלכלה הישראלית לא יוכלו להסתיר את המציאות לאורך זמן.

מעתה צפוי לנו אחד מתוך שני תרחישים. הראשון: הממשלה תצא למהלך נוסף של קיצוץ תקציבי או העלאת מסים - או שניהם - ותחזיר את הגירעון לתוואי המקורי שלו. התסריט השני: שוק ההון יתחיל להרגיש שהאגדה על משמעת הברזל של התקציב הישראלי מעלה חלודה, וימכור את האג"ח של המדינה תוך ירידות מחירים ועלייה בתשואות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker