מי מנצל את העבדים השחורים? - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי מנצל את העבדים השחורים?

מאמצים של ראש הממשלה ושר האוצר לא יתנו פרי בקדנציה הנוכחית

13תגובות

בעיצומו של משבר הרופאים המתמחים, הגיעה למערכת TheMarker הצעה מפתיעה ומעניינת מאדם שיכונה להלן "גורם ממשלתי בכיר". האיש היה מוטרד מאוד מהכיוון שאליו הולך המשבר, בעיקר על רקע העובדה שמשרד האוצר כבר חתם על הסכם עם ההסתדרות הרפואית וסירובם של המתמחים לקבלו עלול לערער את הסכמי העבודה במשק. האיש נשאל כיצד ניתן לסייע לו, והשיב: "אני מציע שמחר תכתבו בכותרת הראשית שלכם שיש כאן אנרכיה". משום מה לא אימצנו את הצעתו של האיש, אבל ככל שחולף הזמן אנו מתחילים להשתכנע שיש אנרכיה, לא רק בקרב הרופאים המתמחים אלא בכל המגזר הציבורי.

חוט מקשר עובר דרך התסבוכת של הסכמי השכר עם הרופאים המתמחים, הקושי של הממשלה למנות אנשי מפתח כמו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ"ל משרד האוצר, מנהל חדש לרשות המסים ומנכ"ל למשרד התחבורה, וכלה במאבק לצמצום ההעסקה הפוגענית של עובדי קבלן על ידי הממשלה. בכל המקרים מוצגת הממשלה כמנהלת גרועה למדי של משאבי אנוש וכמי שתורמת לא מעט לכשלים ולעיוותים בשוק העבודה הישראלי.

שר האוצר יובל שטייניץ אמנם התגאה השבוע בנתוני האבטלה הנמוכים בישראל, 5.6%, אבל אסור לתת לנתון המרשים לטשטש את שפע הכשלים והבעיות בשוק העבודה. המגזר הציבורי לוקה בשורה של כשלים שרק רפורמה כוללת יכולה לפתור. את הרפורמות הללו יכולים להוביל רק מנהלים בכירים ומנוסים בשירות הציבורי, אך למרבה הצער, אפילו הסקטור הקטן והחשוב הזה מצוי במחסור.

חיים שני ואייל גבאי, המנכ"לים המתפטרים של משרדי האוצר וראש הממשלה בהתאמה, ניסו להתמודד בשנה האחרונה עם הצורך ברפורמה כוללת בשירות הציבורי, והם גם גיבשו מתווה למהלך. אלא ששניהם התפטרו בטרם עת, ואין לדעת לאיזו מגירה הושלך המסמך וכמה אבק הוא יעלה עד שהממשלה תיגש שוב לטפל בעניין. הניסיון מלמד שיש נושאים שהטיפול בהם לא מיושם לפני שהלהבות מתחילות לחרוך את כיסאותיהם של שרים וראשי ממשלות. כדי שמשהו באמת יזוז בשירות הציבורי, על ראש הממשלה ושר האוצר לגלות נחישות ומחויבות של ממש, וברור שאת פירות המאמץ הם כבר לא יקטפו בקדנציה הנוכחית.

המקום הנכון להתחיל בו את הרפורמה הזו הוא למעלה. טיפוח סגל ניהולי בכיר שייראה בשירות המדינה קריירה רבת שנים, ולאו דווקא מקפצה לתפקידים אחרים, הוא תנאי הכרחי לייעול השירות הציבורי. בשנים האחרונות רבים נרתעים מלקחת על עצמם תפקידים בשירות הציבורי, בשל החשיפה הרבה הכרוכה בכך (אם כי יש כאלה שזה דווקא מה שמושך אותם לקבל את התפקיד), השכר הנמוך יחסית לשכר במגזר הפרטי ותקופת הצינון הנדרשת מהם (המדינה מעניקה שכר של שלושה חודשים גם כשתקופת הצינון הנדרשת היא שנה). יש גם היבטים פרסונליים כמו מידת המוכנות של מנהלים מקצועיים להפקיד את יוקרתם המקצועית לגחמותיהם של שרים ופוליטיקאים.

קחו, למשל, את המקרה של מנהל רשות המסים, יהודה נסרדישי. הוא הודיע לשר האוצר כבר לפני שנה על פרישתו, אבל עד כה לא נמצא מחליף. השר יובל שטייניץ רצה למנות במקומו את משה טרי, אלא שוועדת האיתור, שתפקידה להמליץ על מועמד ראוי, חשבה אחרת ובחרה במשה אשר, מנהל בכיר ברשות המסים. שטייניץ סירב לקבל את ההמלצה והמלצתו למנות את טרי נדחתה. התוצאה היא שכהונתו של נסרדישי, שכבר משתוקק ללכת הביתה, מוארכת שוב ושוב.

גם המינוי של משה דיין, מועמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לנציב שירות המדינה נעשה בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים בלשכתו ובמשרד האוצר. בשנים האחרונות רווח מאוד השימוש במונח "שלטון הפקידים", שנועד לתאר את הכוח הרב המצוי בידי הפקידות הבכירה באוצר ובמשרדי ממשלה נוספים. ואולם המונח הזה לא ממש מדויק כשרואים איך שלושה מנכ"לים בכירים כמו גבאי, שני ודן הראל (מנכ"ל משרד התחבורה) פרשו לפני שהשלימו קדנציה בשל סכסוכים עם הבוסים שלהם - הפוליטיקאים.

כדי לחולל מהפך של ממש בניהול הסקטור הציבורי, נדרש מהפך בבניית שדרה רחבה של סגל בכיר ועתודה ניהולית שתוכל לאייש את המשרות הבכירות ואף לעשות רוטציה בין תפקידים, כדי לשמר את הידע והניסיון בניהול מערכות ציבוריות גדולות. זה תנאי ראשוני אך לא מספיק.

הסגל הניהולי צריך להיות מסוגל לגבש תוכניות לניעור של כל הסקטור הציבורי ולהעלאת רמת הניהול בו. יהיה עליו לבנות לכל משרדי הממשלה מדדי ביצוע ותפוקות וכן יכולות תכנון ארוכות טווח. ללא מדדי ביצוע ויכולות תכנון, הסקטור הציבורי לא יוכל לשנות את פניו.

אלמנט שלישי ומהותי במיוחד הוא היכולת לייצר מנגנוני ניהול גמישים של כוח האדם האדיר שמעסיקה המדינה. באווירת החשדנות הישראלית הבסיסית, גמישות ניהולית נתפשת כמושג מכובס לפיטורים המוניים, אבל אין זה מחויב המציאות. בדנמרק, למשל, יש מודל המאפשר ביטחון תעסוקתי לצד גמישות ניהולית, והוא עובד שם לא רע בכלל. ישראל יכולה לשאוב רעיונות יצירתיים ממקומות שונים בעולם, שיכולים לצמצם את החשש מפני הנפת חרב הפיטורים ההמוניים על עובדי הסקטור הציבורי.

כיום הגמישות הניהולית של הממשלה מרוכזת בעיקר בהעסקה נצלנית של עובדי קבלן ועובדי חברות כוח אדם. לא לחינם היא נתפשת כמי שתורמת במיוחד להנצחת המעמדות הנחותים ביותר בשוק העבודה. למעשה, אין דרך לוותר על עובדי קבלן מבלי לבצע רפורמה כוללת, שתתבסס על השבחת הסגל הניהולי הבכיר, בניית מדדי ביצוע ויכולות תכנון, ויצירת מודל שישלב ביטחון תעסוקתי לצד גמישות ניהולית.

אם יו"ר ההסתדרות עופר עיני רוצה לצאת למאבק לטיפול בעובדי הקבלן, עליו לעשות צעד נוסף ולתת את ידו לרפורמה כוללת בשירות הציבורי. אחרת, הוא ייתפש כטרמפיסט המנסה לגנוב כמה נקודות בדעת הקהל על חשבונם של עובדי הקבלן, לא יותר מזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#