הסודות של מימן: הקשרים עם מובארק, המכרזים התפורים והשכר של ראש המוסד לשעבר - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
בלעדי

הסודות של מימן: הקשרים עם מובארק, המכרזים התפורים והשכר של ראש המוסד לשעבר

ד"ר נמרוד נוביק, ששימש עד השבוע שעבר כיד ימינו של מימן, תובע ממנו 30 מיליון דולר - וחושף את הפעילות החשאית של קבוצת מרחב ■ מקורבי מימן: אלה שקרים חולניים

96תגובות

>> 36 שנה לאחר שהוקמה קבוצת מרחב בידי איש העסקים יוסי מימן, עומדת מעטפת החשאיות שאפפה את פעילותה להיקרע. זאת, בעקבות הסכסוך הכספי שפרץ בין מימן לבין יד ימינו, סגן נשיא מרחב ד"ר נמרוד נוביק, ופיטוריו בשבוע שעבר.

בטיוטת כתב תביעה שהכין נוביק נגד מימן, הוא תובע תגמול של כ-30 מיליון דולר בגין "תרומתו הניכרת והייחודית למר מימן ולקבוצת החברות שבניהולו במשך יותר מ-20 שנות עבודתו". בטיוטה, שהגיעה לידי TheMarker, חושף נוביק, המיוצג על ידי עוה"ד אמנון שיבולת ונתי אגמון ממשרד שבלת ושות', את אחורי הקלעים של פעילות מרחב בעשורים האחרונים וטפח מהתנהלותה בשדה ההון-שלטון הבינלאומי.

לדברי נוביק, הוא הפציר במימן לפרוע את חובו במשך יותר מארבע שנים. בכתב התביעה נטען כי מימן ביקש מנוביק "להתאזר בסבלנות עד שמצבו הכספי האישי (מבחינה תזרימית), יאפשר לו לעמוד בחובותיו".

נוביק טוען כי מימן מעולם לא חלק על זכאותו לתגמול. לפי טיוטת התביעה, בידי נוביק תמלילי שיחות מוקלטות המעידים על התחייבויותיו של מימן. זאת, לאחר שנתקל לדבריו ב"תשובות סתמיות, מתחמקות ובלתי ברורות, מצידו של מימן".

לפי טיוטת התביעה, מימן הבהיר ב-2008 שאינו מוכן "להוציא את הכביסה החוצה" - אך שוב ושוב פטר את הפניות אליו "בהבטחה חוזרת ונשנית לטיפול 'בתוך 48 שעות', שמעולם לא התממשה". לדברי נוביק, על אף המחלוקת הכספית, הוא נותר לעבוד בקבוצת מימן על סמך ציפייה שמימן ישלם - גם אם באיחור ניכר - את חובותיו.

עופר וקנין

בכתב התביעה נטען: "גם בתקופה האחרונה, כשעתיד פרויקט EMG לוט בערפל עקב חילופי השלטון במצרים והקריאות להשעיית אספקת הגז לישראל, המשיך ד"ר נוביק לעשות לילות כימים בעבודתו, והקדיש את מירב מרצו להצלת ולהצלחת הפרויקט, בהיותו הגורם האמון על הנושא בקבוצת מימן ובשל מרכזיות המיזם לחוסנה הכלכלי של הקבוצה".

אלא שלפי הנטען מימן ניצל את נאמנותו של נוביק: "ד"ר נוביק ראה כיצד מר מימן עושה הון גדול מתרומתו הייחודית והמשמעותית לקבוצת מימן ולמר מימן באופן אישי, ופוצח במסע רכישות הכולל מטוסים פרטיים, יאכטות מפוארות במימדי ענק (שעלות אחזקתן לבדה נאמדת במיליוני דולרים לשנה), מספר רב של נכסים בישראל ובחו"ל עבורו ועבור בני משפחתו כמו גם הקמת בית מגורים עבורו בהרצליה פיתוח במימדים חריגים", נכתב.

7,000 דולר בחודש

נוביק מונה בידי מימן לתפקיד סגן נשיא מרחב ב-1990 - לאחר שכיהן כיועץ בכיר לראש הממשלה ושר האוצר דאז, שמעון פרס. לדבריו, מימן ביקש לנצל את הקשרים הענפים שטווה לאורך עשרות שנות פעילותו הציבורית, ו"להמירם לעסקים חובקי עולם ולעסקות בהיקפי עתק אשר יניבו רווחים משמעותיים".

זאת, טוען נוביק, כשקבוצת מימן כלל לא היתה מוכרת בישראל לפני כניסתו לתפקיד. לטענת נוביק, הוא נעתר לפניית מימן משום הבטחתו כי יהפוך את נוביק לבעל זכויות בפרויקטים, ובין הצדדים סוכם לכאורה כי נוביק יהיה זכאי לתגמול משמעותי מכל עסקה שייזום או ינהל. כדי לכסות את הוצאותיו השוטפות, סוכם כי נוביק יועסק מבחינה פורמלית באחת מחברות קבוצת מימן, שתשלם לו שכר חודשי של 7,000 דולר נטו.

לטענת נוביק שכרו היה צנוע במידה ניכרת ממשכורות של בכירים אחרים בקבוצת מרחב - למשל אירית אילוז, סמנכ"לית באמפל, שעלות שכרה נאמדה ב-2010 ב-6.7 מיליון שקל, וארז מלצר, סגן יו"ר אמפל ומנכ"ל גדות, שעלות שכרו נאמדה ב-1.5 מיליון דולר. "מכיוון שמימן טען שהוא תמיד מסכם בלחיצת יד, לא עמד ד"ר נוביק על חתימתו של הסכם מסודר בכתב", נכתב בטיוטת התביעה.

לטענת נוביק, בהסתמך על אותן הסכמות הוא פעל כדי ליזום ולקדם פרויקטים במיליארדי דולרים. "בזכות חזונו, בזכות מערכת קשרים ענפה שטווה, ובזכות כישוריו ועבודתו המאומצת, זיכה ד"ר נוביק את קבוצת מימן בעסקות ורווחים בהיקף רב וחריג בכל קנה מידה", נכתב בטיוטה.

נוביק גורס שטענת מימן לקשיים תזרימיים היא בגדר "תירוץ ריק מכל תוכן". זאת, משום שמימן מימש עד כה את מניות EMG, למשל, בסך כולל של כ-353 מיליון דולר, ו"ביצע לאורך השנים האחרונות מסע רכישות שהתאפשר בין היתר הודות לפרי עמלו של ד"ר נוביק".

לדבריו, העובדה שמדובר ב"חברה משפחתית באופיה", הניעה אותו לנסות וליישב את הסכסוך בדרכי שלום - אך ללא הועיל. "אם בתחילה מימן התנהל בעצלתיים ועשה כל שלאל ידו כדי לעכב את קיום התחייבויותיו", נכתב בטיוטה. "הרי שבאחרונה, מר מימן לא טרח להשיב לפניותיו הרבות של ד"ר נוביק, וגילה דעתו בהתנהגותו כי בכוונתו להתעקש להמשיך ולקפח את זכויותיו של ד"ר נוביק".

בזכות בסיוני ואלבז

כתב התביעה מתמקד בפעילות קבוצת מרחב במצרים - שאותה זוקף נוביק ליוזמתו ולפעילותו ארוכת השנים. לדבריו, עם התקדמות הסכם אוסלו ב-1993 זיהה הזדמנות לשיתוף פעולה עסקי ערבי-ישראלי. הוא פנה למוחמד בסיוני, שגריר מצרים בישראל באותה עת, ולד"ר אוסמה אלבז, יועצו הבכיר של נשיא מצרים דאז חוסני מובארק, שעמם היתה לו היכרות קרובה, ו"ביקש לנצל את האווירה והרצון הטובים בעולם הערבי על מנת לממש את פירות השלום".

לדבריו, כמה חודשים לאחר הפנייה, הוזמנו מימן ונוביק לקהיר, להיכרות עם המיליארדר חוסיין סאלם, מקורבו של מובארק. במהלך הפגישה, העביר אלבז את ברכת נשיא מצרים לייזום פרויקט משותף בין הצדדים. לימים סוכם כי מדובר יהיה הקמת בית הזיקוק מידור שבאלכסנדריה, בהשקעה של כ-1.3 מיליארד דולר, שאותם התקשתה מצרים לגייס ממקורות חיצוניים.

לטענת נוביק, בזכות קשריו עם עוזר מזכיר המדינה האמריקאי (דאז) סטוארט אייזנשטט ועם בכירים בממשל האמריקאי, בסיוע שגרירי ארה"ב במצרים וישראל, ובזכות קשריו עם השדולה הפרו-ישראלית איפ"ק הוא הצליח לגייס תמיכה בינלאומית בפרויקט, ואף לגייס את סוכנות הסיוע האמריקנית למימון הפרויקט.

במקביל, טוען נוביק כי פעל לגיוס תמיכתם הפומבית בפרויקט של שר החוץ דאז שמעון פרס, ראש הממשלה יצחק רבין ושר האוצר אברהם שוחט. שיאו של המהלך, לדברי נוביק, היה בתיאום הכרזתו של הנשיא ביל קלינטון, בנוכחות הנשיא מובארק, כי מיזם מידור הוא ספינת הדגל לשיתוף פעולה במזרח התיכון.

לדברי נוביק, הוא שחילץ את הפרויקט במשך שנות הקמתו (1993-2000) ממשברים שונים אשר פרצו בין סאלם למימן, ובעקבות נסיגת המממנים האמריקנים מהפרויקט - שאחריהם גייס נוביק את בנק ההשקעות האירופי (EIB) כמממן.

מימן, שהחזיק ב-20% ממניות הפרויקט לצדם של סאלם (70%) וחברת הנפט הלאומית המצרית (10%), נאלץ לממש את אחזקותיו בעקבות ההידרדרות ביחסים בין ישראל לפלסטינים בשנת 2000. לפי כתב התביעה, מימן רשם עם המכירה רווח הון של 72 מיליון דולר.

"שרון יוליך מהלך מדיני היסטורי"

לטענת נוביק, הוא היה זכאי לתמורה מהותית בעבור ייזום וניהול הפרויקט. לטענת נוביק, התמורה היתה אמורה להסתכם במענק בסך 2 מיליון דולר, וב-5% מהכנסותיו של מימן מהפרויקט. לפיכך אמור היה נוביק לטענתו לקבל 5.6 מיליון דולר, אך מימן שילם לו 3 מיליון דולר בלבד - וכל ניסיונותיו לקבל את יתרת החוב עלו בתוהו.

לדבריו, מימן טען כי מדובר ב"קשיים תזרימיים זמניים אשר ברגע שיפתרו - יתבצע התשלום". הוא טוען כי רק לאחר שש שנים, ולאחר שאיים כי יתפטר מתפקידו, הוא זכה לקבלת את 2.6 מיליון הדולר הנוספים, אך ללא תשלום ריבית והצמדה בגין שש שנות העיכוב. ואולם את עיקר חובותיו של מימן, טוען נוביק, בעיקר בגין פרויקט צינור הגז של EMG כבר נמנע מימן מלשלם.

עיקר הסכום הנתבע נובע ממעורבותו של נוביק בפרויקט צינור הגז בין מצרים לישראל. לטענת נוביק הוא יזם וליווה במשך 12 שנה את הפרויקט, ש"בזכותו זכתה קבוצת מימן להימנות על הקונצרנים המשפיעים והמשמעותיים במדינת ישראל".

בכתב התביעה נטען כי ב-1997-1998 ערב השלמת פרויקט מידור, החל נוביק לפעול לקבלת החלטה מצרית לייצוא גז טבעי לישראל - ולמינוי קבוצת מימן למבצעת המיזם. לצורך כך, נטען, פעל נוביק בוושינגטון כדי לגבש קואליציה שתלחץ על מובארק לאשר את הפרויקט.

בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999, נטען בכתב התביעה, זוהתה כהזדמנות מדינית להתנעת המיזם. לפיכך, באותה שנה פנה נוביק לפרס ולברק, וביקש מהם להעלות את הנושא בפני נשיא מצרים.

במקביל, דאג נוביק לכך שהנשיא המצרי יתודרך בידי האמריקאים לקראת הדיון. בכתב התביעה נטען עוד כי נוביק הוא שפעל לגיוס לקוח עוגן בשוק הישראלי עבור הגז המצרי - חברת החשמל - והוא שיזם את פגישות החברה ומשרד התשתיות במצרים. EMG זכתה במכרז שפירסמה חברת החשמל לרכש הגז, ואולם בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה, טוען נוביק, נסוגה החברה מהמשא ומתן - בשל אי יכולתה להתחייב לרכש הגז ממצרים.

לטענת נוביק, חרף הספק שהביע מימן כלפי היתכנות הפרויקט הוא פעל בעצמו משך שלוש שנים כדי להחיותו. לדבריו, לאחר היבחרו של אריאל שרון לראשות הממשלה הוא הבהיר ליד ימינו של מובארק, עומר סולימאן, את החשיבות שבהמשך הקשרים בין המדינות, שכן "גבוה הסיכוי ששרון יוליך מהלך מדיני בעל משמעויות היסטוריות, וחיוני שמצרים תתרום להצלחתו". מכאן, דאג נוביק לתווך בין מובארק לראש הממשלה דאז אריאל שרון.

ב-2003 החליט שרון להעדיף ייבוא גז טבעי ממצרים באמצעות - EMG על פני ייבוא גז פלסטיני באמצעות בריטיש גז. שנתיים לאחר מכן ניהל נוביק לטענתו את המשא ומתן בין הממשלות על הסכם המטריה המדיני. ב-2008 הושלמו העבודות לביצוע הפרויקט, שבו השקיעה 550 EMG מיליון דולר - וחתמה עד כה על הסכמי אספקת גז בהיקף כולל של כ-15 מיליארד דולר.

ואולם, תרומתו של נוביק לפרויקט לא הסתכמה בכך. בכתב התביעה נטען כי נוביק הוא שניהל את קשרי EMG בישראל ובוושינגטון, עבד מול משרדי הממשלה השונים, ניהל את המאבקים בכנסת - ואף גייס את תמיכת הקונגרס האמריקאי והצבא האמריקאי לאחר כל פיצוץ שאירע השנה בצינור הגז ממצרים לישראל.

נוביק גם טוען כי הוא זה שקבע את אסטרטגיית המשא ומתן עם ממשלת מצרים בעקבות דרישתה לעדכן את חוזה הגז בין המדינות ןניהל את האסטרטגיה התקשורתית במצרים ובישראל - בעוד שמימן עצמו קיבל על כך דיווח בעודו שוהה בחו"ל.

"אלמלא חזונו של ד"ר נוביק, שהגה ויזם פרויקט בקנה מידה שכזה - אלמלא התעקש להמשיך ולקדמו גם כאשר מר מימן עצמו, ובכירים אחרים בקבוצת מימן אמרו נואש; אלמלא היה עומל בכל שלב ושלב, להצלת הפרויקט מאלה המבקשים למוטטו, לא היתה יכולה קבוצת מימן להתברך בפרויקט זה, אשר הניב לה עד כה הכנסות עתק בהיקף של כ-353 מיליוני דולרים, ועוד היד נטויה", נטען בכתב התביעה בהתייחס לסדרת המימושים של מימן, שבה מכר לאמפל הציבורית שבבעלותו ולקבוצת מוסדיים 16.8% ממניות הפרויקט תמורת סכום זה.

לטענת נוביק, על בסיס המתווה המוסכם שלפיו שולם שכרו בפרויקט מידור, הוא זכאי בגין תרומתו הגבוהה יותר לפרויקט EMG לשכר בסך 28 מיליון דולר - 2 מיליון דולר בגין התגמול הקבוע, 17.65 מיליון דולר המשקפים 5% מהתקבולים של מימן בעקבות מימוש מניותיו ב-EMG וכן סכום השווה ל-5% ממניותיו של מימן ב-8.2%) EMG), השוות ערך לסכום של 8.4 מיליון דולר. "אין מדובר במענק או ב"זכייה בפיס", אלא בתמורה הולמת ופרופורציונית, שהיא חלק ממנגנון מקובל בעולם העסקי", כתב נוביק.

הדוגמאות לתרומתו המשמעותית של נוביק לפעילות קבוצת מרחב לא נותרו בגבולות מצרים, אלא נגעו גם בפעילות הקבוצה בטורקמניסטאן, בתקופת שלטונו של העריץ ספרמורט נייזוב (טורקמנבאשי). פעילות שבה התגאתה מרחב, בזכות הגישה הבלתי אמצעית אל הממשל הטורקמאני ואל "המכרזים" הבינלאומיים שהוציא.

מכתב התביעה עולה כי נוביק השתמש בקשריו בבית הלבן כדי להדק את הקשרים בין האמריקנים לטורקמניסטאן. לטענת נוביק, הוא אירגן את ביקור ניאזוב בבית הלבן ב-1998 וסייע לשגרירי שתי המדינות, ומשום כך ראה בו הנשיא הטורקמאני צורך ביטחוני ונכס מדיני, שהעניק לקבוצת מרחב העדפה בתחרות מול קבוצות בינלאומיות אחרות בביצוע פרויקטים שונים. לראיה, טוען נוביק, כי ברגע שקשרים אלה בין ארה"ב לטורקמניסטאן מוסדו - נותק הקשר בין ניאזוב לבין מימן.

ואולם עד לניתוקם, ביצעה מרחב סדרת פרויקטים בטורקמניסטאן, לרבות שיקום ומודרניזציה של בית זיקוק גדול בהשקעה כוללת של 1.6 מיליארד דולר (שמומנה על ידי גורמים בינלאומיים). מכתב התביעה עולה כי אלה הניבו למימן רווחים אדירים בהיקף של כ-170 מיליון דולר.

לטענת נוביק, על אף הסכם ההעסקה שלו, הוא לא זכה לקבל כל תגמול בעבור מעורבותו בפרויקטים בטורקמניסטאן, הגם ששלושה בכירים אחרים בקבוצת מימן זכו לקבל תגמול בסך של כמה מיליוני דולר כל אחד. בשלב זה, מעמיד נוביק את התגמול שלו הוא ראוי על סך 2 מיליון דולר בלבד, אך לדבריו הוא שומר על זכותו לעדכן את הסכום לאחר שיוברר מה היה התגמול ששולם לבכירים אחרים בקבוצת מרחב בגין הפרויקטים בטורקמניסטאן.

בסיכום טיוטת התביעה נטען כי מעשיו של מימן "הם הפרה ברורה ובוטה של התחייבויותיו, כמו גם הפרה בוטה של חובת תום הלב וההגינות, תוך שמר מימן התעשר שלא כדין על חשבונו של ד"ר נוביק". לפיכך דורש נוביק לחייב את מימן במענקים בסך כ-20 מיליון דולר בגין תרומתו לפרויקט EMG וכן 5% מיתרת מניותיו של מימן בפרויקט.

מדובר ב-0.4% ממניות EMG, ששווים נאמדות כיום בכ-8 מיליון דולר. ואולם, נוכח מצבו הרעוע של הפרויקט, מבקש נוביק לפצותו אם תירשם ירידת ערך בשווי מניות אלה בתקופה הקרובה.

מקורבי מימן: לא היה שום הסכם עם נוביק

בתגובה לדברים אמר אתמול נוביק: "גזרתי על עצמי שתיקה בעניין, וכך אמשיך". למקורביו אמר: "בלתי נתפש שעבודה משותפת במשך יותר מ-20 שנה, בהן עשינו דברים גדולים, ו-20 שנה של חברות אמיצה והערכה רבה לכישוריו ואישיותו של מימן מסתיימים בצורה כל כך מצערת". הוא הוסיף כי לאחר ארבע שנים של דחיות חוזרות, "הבנתי כי משהו אצל מימן השתנה, ולא יהיה מנוס מפנייה לבית משפט".

לדברי נוביק, לפני כחודש הוא הודיע למימן על כוונתו להגיש תביעה. "בתגובה אולצתי להתנתק מכל פעילותי, בכלל זה מפרויקט EMG שהיה מרכז חיי זה יותר מעשור - ועוד ברגע קריטי לקיומו - ולהתנתק מהצוות הנפלא של מימן שבמשך כל כך הרבה שנים ביחד היה למשפחה", אמר נוביק למקורביו. לצערי מימן סירב לנצל גם את החודש הנוסף כדי לממש התחייבותו, וכך אני נאלץ להגיש תביעה כדי לקבל את המגיע לי".

מקורביו של יוסי מימן הגיבו ואמרו בעניין פרויקט EMG: "התביעה כולה שקרית, ומבוססת על המצאתו החולנית של התובע. מעולם לא נחתם או הושג שום הסכם שכזה בין מר מימן למר נוביק. אף אחד משבעת סגני הנשיא של מרחב, שמר נוביק הוא רק אחד מהם, אינו זכאי ואינו מקבל תגמול שכזה. לכן נראה כי מר נוביק בחר לאיים על מר מימן - תוך התבססות על שקרים".

באשר לפעילות קבוצת מרחב בפרויקט מידור שבאלכסנדריה אמרו המקורבים: "ההחלטה להעניק בונוסים התקבלה בידי בעלי השליטה בחברת הפרויקט ובאחריותם. לכן כל הטענות משוללות כל יסוד".

לגבי טענות נוביק לגבי הפעילות בטורקמניסטאן הגיבו המקורבים: "גם במקרה זה מר נוביק מייחס לעצמו הצלחות שמבוססות על שקרים וחצאי אמיתות. המשא ומתן על פרויקט זה לא היה כלל ועיקר באחריותו של מר נוביק - והוא לא היה מעורב אלא בשלב שבו הוא הוכנס בשל צורך בפעילות יחסי ציבור בלבד. עד אותו שלב ניהלו אנשיו של מימן, בראשותו, את כל המגעים - ומר נוביק כלל לא היה חלק מהם".

מימן שילם לראש המוסד לשעבר שבתי שביט 11 מיליון דולר

בשולי טיוטת התביעה מדגים נמרוד נוביק כיצד הפלה לכאורה יוסי מימן בין בכירים שונים שהועסקו אצלו, שחלקם נהנים מתשלומי עתק בניגוד לתרומתם השולית יחסית לפעילות הקבוצה. לטענת נוביק זכה ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט, לתשלום בסך של כ-11 מיליון דולר בגין מעורבותו המוגבלת לכאורה בפרויקט EMG, "הגם שמר מימן אישר לא אחת כי תרומתו אינה משתווה, אף לא בקירוב, לתרומתו של ד"ר נוביק לאותו פרויקט, בעוד שעליו נגזרה המתנה ללא סוף נחזה", נכתב בטיוטה.

ב-2001 גייס מימן את שביט, אז מנכ"ל קופת חולים מכבי, לקבוצת מרחב. לימים נחשד שביט יחד עם מימן בהזמנת החוקר הפרטי שעקב אחרי שר התשתיות יוסף פריצקי, בניסיון למצוא ראיות לכאורה לקשריו עם ספקית הגז המתחרה בריטיש גז. בחלוף כמה שנים, פרץ גם בין שביט למימן סכסוך כספי על שכר הטרחה המגיע לו - סכסוך שהועבר לבוררות בפני עו"ד רם כספי. ב-2008 פסק כספי כי על מימן לשלם לשביט סך של 11 מיליון דולר. שנה לאחר מכן התיר למימן לפרוס את התשלומים לשביט.

"תרומתו של מר שביט לפרויקט EMG לא היתה ניכרת, בלשון המעטה, ומכל מקום, בוודאי שנפלה באופן מהותי מתרומתו הייחודית והמכרעת של ד"ר נוביק", נכתב בטיוטת התביעה. לטענת נוביק, המיוצג על ידי עוה"ד אמנון שיבולת ונתי אגמון ממשרד שבלת ושות', שביט לא היה משושביני הפרויקט ולא גייס את המערכת הלאומית או הבינלאומית עבורו; מעולם לא היה חבר בדירקטוריון EMG או בצוות הניהול, וזה ארבע שנים אינו שותף לכל פעילות הקשורה בפרויקט.

לדברי נוביק, מימן עצמו העיד בשיחה בין השניים כי תרומתו של שביט לפרויקט EMG "היתה אפס". כל זאת, כך נטען, לא הפריע למימן לשלם לו את הסכום העצום. "לא היינו מציינים את האמור, אלא להוכחת הבטחתו של מימן לבכירים נוספים בחברה, למתן תגמול בעבור פרויקט EMG, כמו גם כדי לשקף את סבירות ומידתיות דרישותיו הכספיות של נוביק, אשר כפי שהודגש, אין שני לתרומתו לפרויקט EMG בקבוצת מימן", נכתב עוד בטיוטה.

"הסכם הגישור עם שביט נחתם כבר ב-2008. מאז ועד היום ממשיך נוביק לעמול ולפעול ללא ליאות לטובת פרויקט EMG. אך באופן תמוה ומקומם, דווקא נוביק אינו מקבל את התגמול בגין פעולותיו אלו - כמו גם בגין פעולותיו עד 2008, שבזכותן הוקם הפרויקט", נטען.

מקורביו של יוסי מימן מסרו בתגובה: "עם מר שבתי שביט היה הסכם - והוא קיבל את המגיע לו בהתאם לאותו הסכם - ואילו למר נוביק אין שום הסכם, והוא מבסס את תביעתו על שקרים".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#