מפעל חיים תמורת מזומנים - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מפעל חיים תמורת מזומנים

המשק הישראלי נפרד השנה מהמשפחות רקנאטי וחכמי אשר הטביעו בו חותם עמוק. מה גורם לאודי וליאון, ליוסי וניצה, אנשים במיטב שנותיהם, לחסל עסקים משפחתיים ותיקים? * משפחות רקנאטי וקרסו ימכרו השליטה בקונצרן אי.די.בי ב-434 מיליון דולר (ארכיון) * חכמי מכר את חלקו בהפניקס תמורת 312 מיליון דולר (ארכיון)

תגובות

בינואר 99', קצת פחות משנתיים לאחר מותו של שאול אייזנברג, מכר בנו ארווין את החברה לישראל למשפחת עופר. בכך נפרד המשק הישראלי ממשפחה ובעיקר מאדם שהשפיע עליו רבות - הקים מפעלים והיה אחד המשקיעים הזרים הבודדים בתקופה שבה היה המשק מוקצה ומוחרם. ארווין אייזנברג נעלם, ואת עקבותיו לא מוצאים כיום במשק הישראלי. הסאגה של משפחת אייזנברג והמשק הישראלי הסתיימה.

השנה נפרדות שתי משפחות נוספות, שורשיות יותר ממשפחת אייזנברג, מהמשק הישראלי, ובשלב זה כלל לא ברור אם ישובו לפעול כאן בעתיד. בשונה מאנשי עסקים רבים המאיימים חדשות לבקרים כי יחסלו את עסקיהם בישראל עקב "הביורוקרטיה", "הרגולציה" או "המיסוי", שתי משפחות שלא איימו ולא הזהירו - רקנאטי וחכמי - עוזבות את המשק הישראלי ואת מפעלי החיים המשפחתיים שלהן, כשבידיהן חבילות מזומנים אדירות.

שתי עסקות ענק שנרקמו בשנה האחרונה במשק הישראלי בלטו על רקע המיתון החריף ונטייתם של אנשי עסקים להקפיא השקעות ולהתמקד בהתייעלות ובהישרדות: מכירת השליטה בחברת הביטוח הפניקס מידי יוסי חכמי ואחותו ניצה

חכמי-קנפר ליעקב שחר וישראל קז תמורת 314 מיליון דולר; ומכירת השליטה באי.די.בי (שעדיין לא הושלמה) מידי משפחות רקנאטי וקרסו לקבוצת משקיעים בראשות נוחי דנקנר תמורת 434 מיליון דולר.

החלטתן של המשפחות חכמי ורקנאטי להחליף את החברות המשפחתיות במזומנים היא כנראה דרכן לשרוד. ייתכן כי בשלב זה מעדיפים בני המשפחה לשים את הכסף בבנק ולהשקיף מהצד על הנעשה במשק הישראלי, המתקשה לצאת מהמשבר שפוקד אותו.

מה גורם לאנשי עסקים במיטב שנותיהם להחליף מפעלי חיים, שפירנסו אותם ואת משפחותיהם עשרות שנים, בחבילת מזומנים? האם זוהי תוצאה של פינוק ושובע האופייניים לבני עשירים? אולי עייפות מטרדות היומיום ומהמאבק האינסופי במתחרים, ברשויות

ובעובדים? האם אלה השערוריות הפיננסיות החמורות שבהן היו מעורבות המשפחות ואשר הכתימו את שמן, או שמא נובעת ההחלטה על המכירה מכך שהעשור האחרון לא היטיב עם עסקי המשפחות?


העשור האבוד של המשפחות

אם לשאול מונח מהכלכלה הלאומית, אפשר לכנות את עשר השנים האחרונות "העשור האבוד" מבחינתן של משפחות אלה. דווקא בעשור שבו ישראלים רבים אשר התחילו מאפס התעשרו בענף ההיי-טק, ושבו יזמים מהליגה השנייה והשלישית עשו קפיצת מדרגה באמצעות יצירתיות, רעב עסקי ואשראי בנקאי נדיב, בלטה הדעיכה בעסקיהן של המשפחות רקנאטי וחכמי. אמנם עסקי המשפחות לא התרסקו, והמשיכו לספק להן דיווידנדים ושכר שיכולים לקיים היטב כמה דורות של צאצאים. ואולם אם בוחנים את מיקומן היחסי בכלכלת ישראל לפני עשור וכיום, אפשר להגיע למסקנה כי מעמדן של שתי משפחות אלה נחלש מאוד.

דוגמה טובה לכך היא ההשתלטות העוינת של יצחק תשובה על חברת דלק בפברואר 98'. עסקה זו חשפה במערומיה את בעלת השליטה בחברה, דיסקונט השקעות, ואת בני הדור הצעיר של משפחת רקנאטי כלא יוצלחים. אבל יותר מכל חשפה העסקה את העובדה שהרקנאטים אינם עוד גבירי המשק, ושמם כבר אינו מטיל מורא כבעבר.

בעסקה המתוכננת למכירת אי.די.בי תמכור גם משפחת קרסו את חלקה בחברה, אך בעבורה אין מדובר בעסק המשפחתי המרכזי. תחום העיסוק העיקרי של משפחת קרסו היה תמיד בענף כלי הרכב, כיבואני רנו וניסאן, ובו נחשבת החברה למצליחה ביותר. נטייתם של בני קרסו להתרכז בעסקי המכוניות המשפחתיים ולתת מרחב מחיה גדול לשותפיהם, רקנאטי וחכמי, סייעה להם להימנע משערוריות. הקריירה העסקית של המשפחות רקנאטי וחכמי, לעומת זאת, רצופה עליות ומורדות, שערוריות, מעורבות עמוקה במשק וסיקור תקשורתי אינסופי של פעילותם העסקית וחייהם האישיים.

חיים קרסו, 88, מכיר היטב את ההיסטוריה המשותפת של המשפחות ואת התפתחותן העסקית במשך השנים. אחותו המנוחה, בלה, היא אמם של יוסי וניצה חכמי. בת דודו, מטילדה, היא אמו של ליאון רקנאטי. קרסו מתקשה להבין מדוע מחסלים בני הדור הצעיר את עסקיהם המשפחתיים: "למה יוסי חכמי מכר את הפניקס? מה היה לו רע? הוא מתעניין בתמונות ובולים. אם אבא שלו היה חי, הוא לא היה נותן לו למכור את החברה. גם ההורים של ליאון ואודי לא היו נותנים להם למכור את אי.די.בי. אם רפאל ודני היו בחיים, הילדים שלהם לא היו מעיזים למכור את החברה המשפחתית. הם הרי עבדו קשה מבוקר ועד ליל כדי לבנות אותה. הדור הצעיר לא רוצה להתעייף".

גם בנו גיטר, 83, שהיה מנכ"ל דיסקונט השקעות במשך שנים רבות והכיר מקרוב את דני רקנאטי (אביו של ליאון) ורפאל (אביו של אודי), מתקשה להבין את ההחלטה על חיסול העסקים בישראל. לדבריו, כאשר שמע על הכוונה למכור את אי.די.בי, הופתע: "דני רקנאטי, שהוא החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, היה מתהפך בקברו לו היה יודע כי בנו מוכר את מפעל חייו".

בין המשפחות רקנאטי וחכמי קיימים קווי דמיון רבים: בשני המקרים מדובר בחברות משפחתיות שהוקמו בידי ס"ט לפני קום המדינה, ובני הדור הצעיר אשר נולדו אל העושר הם אלה שמחליטים לחסל את העסקים שירשו מהוריהם; שתי המשפחות היו מעורבות בשערוריות הפיננסיות הגדולות בתולדות המשק שגרמו לציבור הישראלי הפסדים עצומים: על משפחת רקנאטי מעיב כתם הוויסות שלא נמחק עד היום, ואילו משפחת חכמי היתה הבעלים של חברת הברוקרים פיט שקרסה בשנות ה80- ושל חברת הביטוח לה נסיונל שהתמוטטה בשנות ה-90.

בנוסף, שתי המשפחות קשורות בקשרי משפחה: סבו של יוסי חכמי, משה קרסו, הוא אחיו של אנג'ל קרסו - סבו של ליאון רקנאטי. בעברן של המשפחות קשרים עסקיים משותפים ואפילו סכסוך היסטורי שתוצאותיו ניכרות עד היום. התחקות אחר ההיסטוריה המשותפת של המשפחות רקנאטי וחכמי עשויה לספק כמה הסברים להחלטה המפתיעה של בני הדור הצעיר לחסל השנה את עסקי המשפחות בישראל.


80 שנה אחורנית

הקשרים העסקיים בין משפחת רקנאטי ומשפחת חכמי החלו כמעט לפני 80 שנה, ב1924-, אז הגיע משה קרסו מסלוניקי והשתקע בארץ ישראל. הוא התוודע ליוסף חכמי שווילי שניהל אז את בנק ברקליס - הבנק הגדול ביותר בארץ ישראל המנדטורית. בעת המנדט היה חכמי שווילי, דור רביעי בישראל, מלך הכספים הבלתי מעורער של ארץ ישראל-פלשתינה.

לחכמי שווילי, שקיצר בהמשך את שם משפחתו, היו ארבעה ילדים: אפרים שניהל את בנק ברקליס בירושלים, מנשה שניהל סוכנות למכירת תרופות, עליזה שהתחתנה עם משה מזרחי (הוריו של עו"ד שמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל אביב בכדורסל) ודוד, שבהיותו בן 24 בלבד, ב-1943, הקים סוכנות ביטוח ששיווקה פוליסות של חברת הפניקס האנגלית.

ב-1933 נפגש קרסו עם ליאון רקנאטי, שאותו הכיר עוד בסלוניקי, והשניים החליטו להקים "בנק של ספרדים, למען ספרדים, מנוהל על ידי ספרדים". שנתיים לאחר מכן הקימו את בנק דיסקונט. ליאון רקנאטי ניהל את הבנק, ואילו משה קרסו שימש יו"ר הדירקטוריון בשנותיו הראשונות.

באותן שנים פעלו בארץ ישראל כ-60 בנקים, ובשלהי שנות ה-30 נסגרו רבים מהם עקב המשבר הכלכלי במשק. דיסקונט הצליח לשרוד בשל מדיניותם השמרנית של מייסדיו. ב-1945 מת ליאון רקנאטי, ואת מקומו תפסו בניו - הארי ודניאל. הבן השלישי רפאל ישב בניו יורק, והרביעי, יעקב, השתקע בחיפה וניהל שם את עסקי הספנות המשפחתיים.

ב-1949 הצליח דוד חכמי להפוך את סוכנות הביטוח שלו לחברת ביטוח, שבה נכנסו כשותפים חברת הפניקס האנגלית ובנק דיסקונט שבשליטת המשפחות רקנאטי וקרסו. גילו הצעיר של חכמי הרתיע את האנגלים, אך הוא הצליח להרגיע אותם כאשר אמר להם כי משה קרסו, שהיה יו"ר בנק דיסקונט, ישמש גם יו"ר דירקטוריון חברת הביטוח. האנגלים אמרו לקרסו: "סוחר מכוניות זו לא המלצה כל כך טובה, אבל בנקאי זה באמת תפקיד מכובד".

השותפות של הרקנאטים והחכמים בחברת הפניקס החזיקה מעמד עד אמצע שנות ה-80. אז אירע הקרע הגדול שתוצאותיו ניכרות עד היום. באמצע 1985 ביצעו יוסי חכמי ואביו דוד כמה גיחות חשאיות ללונדון. רק כעבור כמה שבועות התבררה מטרת נסיעתם: השניים שיכנעו את חברת הפניקס האנגלית למכור להם את חלקה בחברת הפניקס הישראלית תמורת 4 מיליון דולר - שליש מערכה הבורסאי באותה תקופה. עסקה זו הנציחה את שליטת משפחת חכמי בהפניקס והפכה אותה לבעלת 60% מאחזקותיה. הקרבה המשפחתית בין חכמי לרקנאטי, שהיתה אבן יסוד בהקמת הפניקס, התבררה כמשענת קנה רצוץ.

בני משפחת רקנאטי, ובראשם רפאל שכיהן אז כיו"ר דיסקונט, זעמו. הבנק החזיק ב-25% ממניות הפניקס, והעסקה גזלה ממנו את יכולת התמרון בין השותפים שהיתה לו ערב חתימתה. כמה חודשים לאחר מכן הגיעה הנקמה. הרקנאטים מכרו את אחזקותיהם בהפניקס לשלמה אליהו, שנוא נפשם של החכמים. בהמשך גם הוציאה קבוצת דיסקונט את ביטוחיהן של החברות בקבוצה מידי הפניקס והעבירה אותם לכלל ביטוח. כך למד חכמי שהמהלך החשאי שביצע מאחורי גבם של הרקנאטים יכול לעלות לו הרבה כסף.

בנובמבר 2002, כמה חודשים לאחר שכבר מכר את אחזקותיו בהפניקס ליעקב שחר, עדיין המשיך חכמי לשלם את המחיר על אותה עסקה ישנה. האסיפה הכללית של בעלי המניות בחברת הפניקס היתה אמורה לאשר לחכמי מענק פרישה בסך 8 מיליון שקל. ואולם אחד מבעלי המניות הגדולים בהפניקס התנגד לתשלום המענק, והאסיפה ביטלה את ההצעה להעניק לחכמי בונוס. שמו של אותו בעל מניות הוא שלמה אליהו.


שערוריות פיננסיות שלא נשכחו

במשך השנים התפתחו בנק דיסקונט והפניקס ונהפכו לחברות הפרטיות הגדולות בענפיהן. בביטוח היתה הפניקס החברה השלישית בגודלה לאחר הסנה ההסתדרותית ומגדל שהיתה בשליטת בנק לאומי. בבנקאות היה דיסקונט במשך שנים הבנק השני בגודלו לאחר לאומי. בשני העשורים האחרונים איבד הבנק את מקומו וירד למקום השלישי, עקב התחזקותו של הפועלים והפיכתו לבנק הגדול בישראל. משפחת רקנאטי שלטה ביד רמה בבנק דיסקונט עד שאיבדה את השליטה בו ב-1983, עקב מעורבותה בפרשת ויסות מניות הבנקים.

במשך עשרות שנות פעילותה בישראל הקימה משפחת רקנאטי, באמצעות בנק דיסקונט וחברת דיסקונט השקעות, חברות ומפעלים אשר סיפקו מקומות עבודה לעשרות אלפי עובדים ובהם נייר חדרה, שופרסל, דלק, אלביט, נכסים ובניין, קונצרן כלל, אלרון, תבל, כלל ביטוח וסלקום. תרומתה לחברה הישראלית ניכרת בשורה של מפעלים תרבותיים וחינוכיים שלהם תרמה ביד נדיבה, אם במסגרת מפעלות דיסקונט בתחום התרבות והאמנות, אם ברכישת יצירות אמנות המוצגות עד היום במסדרונות בנק דיסקונט ואם בהקמת בתי ספר למינהל עסקים באוניברסיטאות השונות, הנושאים את שם המשפחה.

גם משפחת חכמי הטביעה חותם בתחום התרבות והאמנות. יוסי חכמי הוא אחד מאספני האמנות הבולטים בישראל, ובמשך שנים היה מגדולי התורמים למוזיאון תל אביב. ואולם התרומות הרבות ומעורבותן של המשפחות בחיי הקהילה בישראל לא הצליחו להשכיח מהציבור את השערוריות הפיננסיות החמורות שבהן היו מעורבות.

פרשת ויסות מניות הבנקים היא כנראה השערורייה החמורה מכולן, לפחות מבחינת הנזק שנגרם לציבור והשלכותיה על מעמדם של רפאל רקנאטי ובנו אודי. רפאל רקנאטי שימש יו"ר בנק דיסקונט בתקופת הוויסות, ובנו אודי רקנאטי היה משנה למנכ"ל הבנק. הסדר מניות הבנקים שנועד לפצות את המשקיעים עלה למשק 8 מיליארד דולר.

מבין ארבעת הבנקים שהיו מעורבים בפרשת ויסות המניות היה דיסקונט הבנק היחיד שהבעלות עליו היתה פרטית. הפועלים היה שייך להסתדרות, לאומי לסוכנות היהודית ובבנק המזרחי שלטה תנועת המזרחי העולמית. כאשר נטלה המדינה את השליטה בארבעת הבנקים, תמורת מימון הפיצוי לבעלי המניות, איבדה משפחת רקנאטי את הנכס היוקרתי והחשוב שלה: בנק דיסקונט.

אבל זה לא היה האובדן היחיד. בפברואר 1994 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין שהרשיע את ראשי הבנקים בסעיפים חמורים. עם המורשעים נמנים רפאל רקנאטי, אלי כהן ששימש מנכ"ל בנק דיסקונט ואודי רקנאטי. רפאל רקנאטי ושאר ראשי הבנקים נמצאו אשמים בעבירות מנהלים בתאגיד בנקאי, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, תרמית בקשר לניירות ערך, הטעיית לקוח ורישום כוזב במסמכי תאגיד.

הבנקאים הגישו ערעור, וב-1996 זוכו מהאישום הראשון של עבירות מנהלים בתאגיד. ההרשעה בשאר הסעיפים נותרה בעינה, אך די היה בזיכוי מסעיף אחד כדי למלט את רפאל רקנאטי מעונש של שמונה חודשי מאסר בפועל. עם זאת ההרשעה בפלילים מנעה מרפאל רקנאטי ומבנו אודי לרכוש בחזרה את בנק דיסקונט או כל בנק אחר. בנק דיסקונט מצוי עד היום בידי המדינה.


משחררים שבוי ראשון

המדינה החזיקה בנכס נוסף של משפחת רקנאטי, אשר נלקח ממנה בעקבות פרשת הוויסות: אי.די.בי אחזקות. חברה זו היתה בעלת השליטה בדיסקונט ובחברת אי.די.בי פיתוח שריכזה את ההשקעות הלא-בנקאיות של המשפחה ובהן כלל, דלק, נכסים ובניין, אלרון וחברות נוספות. ב-1991 רכשה משפחת רקנאטי 25.1% ממניות אי.די.בי אחזקות מידי המדינה תמורת 230 מיליון דולר. באותו מועד שיקף מחיר זה שווי של 915 מיליון דולר לחברה. הרקנאטים אמנם נותרו עם אחזקה של 13% מהונו של דיסקונט, אך ללא זכויות שליטה בבנק.

לשם השוואה, כיום מוכרות משפחות רקנאטי וקרסו את אי.די.בי לפי שווי של 840 מיליון דולר - פחות מהסכום שבו רכשו אותה לפני 11 שנה. החברה אמנם חילקה במשך השנים דיווידנדים במאות מיליוני שקלים, אך אין ספק שהמחיר הסופי משקף ירידת ערך ריאלית של ההשקעה.

בריאיון לתקשורת עם סגירת העסקה ב-1991 אמר רפאל רקנאטי כי למשפחה נותר "שבוי" נוסף לשחרר מהממשלה: בנק דיסקונט. השבוי הזה לא שוחרר מעולם. סירובם של בנק ישראל ומשרד האוצר לאפשר לרקנאטים לחזור לבנק דיסקונט נתפש כאחד הפצעים הפתוחים של המשפחה.

לרקנאטים היתה אמנם אפשרות לרכוש את דיסקונט באמצעות ליאון, שלא היה מעורב בפרשת הוויסות. ואולם שיקולים פנים-משפחתיים הכריעו את הכף והביאו את רפאל רקנאטי לצאת בהצהרה הבאה: "אם המשפחה תחזור לדיסקונט, זה יהיה רק בדלת הקדמית".

פרשת ויסות המניות גם חידדה סכסוך משפחתי ישן בתוך משפחת רקנאטי, בין האח הבכור הארי לבין רפאל, והציגה את משפחת הבנקאים באור לא מחמיא. לשיאה הגיעה התכתשות זו בינואר 1985, כאשר הארי פירסם ספר זיכרונות שכלל האשמות קשות כלפי בני משפחתו ובעיקר כלפי אחיו רפאל עקב מעורבותם בוויסות.

הארי תיאר בספרו את עוגמת הנפש שגרמו לו יחסי הציבור שליוו את תרומות המשפחה: "מפעלי הצדקה הקרויים על שם משפחתנו בתרומות יחסיות המנוכות מן המסים, התמיכות בכל המפלגות הפוליטיות, מימין ומשמאל כאחת, לקראת הבחירות כדי להקנות לנו את ידידות כולן... עוד פחות מכך חביבה היתה עלי ידידותם של מנהלינו השונים עם הפקידים הממשלתיים בירושלים, ואותו מאבק מתמיד למשוך אליהם הטבות מכל סוג מצד השלטונות למען מפעלינו השונים בכסות טובת העניין הלאומי. קבוצתנו היתה עסק פרטי ולא מוסד ציבורי, ולפיכך לא היה זה צודק, אף לא מכובד, להזדקק למענקי הממשלה לטובת בעלי מניות שרובם אמידים ואף בעלי הון".

הארי לא עשה הנחות לבני משפחתו, ותבע מהם למכור נכסים בחו"ל כדי לפצות את הציבור הישראלי על ההפסדים שנגרמו לו בעקבות הוויסות. משפחתו התעלמה מהדרישה.


הצרות של חכמי

באמצע שנות ה-80 היה המשק הישראלי במשבר עמוק, שהתבטא באינפלציה תלת-ספרתית ובחוסר יציבות. הפסדים שנגרמו בעקבות הוויסות ופרשיות אחרות פגעו באמון הציבור במערכת הפיננסית. באחת השערוריות היתה מעורבת חברת הפניקס, אשר החזיקה בחברת הברוקרים פיט. מנהליה, יורי סלנט וחגי בליך, ברחו מישראל והותירו חובות ללקוחות בסך כ-120 מיליון דולר. יוסי חכמי ואביו דוד הסתבכו קשות בפרשה זו. הם נעצרו לחקירה, יציאתם מהארץ נאסרה ועיקולים הוטלו על רכושם. בסופו של דבר הוחלט שלא להגיש נגדם כתבי אישום פליליים, והם נחלצו מן הפרשה בשן ועין.

כמה שנים אחר כך החלה הסתבכות נוספת. ב-1991 מת דוד חכמי, ובנו יוסי מונה במקומו ליו"ר הפניקס. זמן קצר לאחר מכן גייס חכמי את ד"ר משה פרג, שהיה מנכ"ל משותף בחברת מנורה, לתפקיד מנכ"ל החברה הנכדה, לה נסיונל, שהיתה באותו מועד חברת ביטוח זעירה וחסרת חשיבות. בתוך זמן קצר נהפכה לה נסיונל לחברה הלוהטת בשוק הביטוח ובשוק ההון. היא צירפה אליה לקוחות גדולים, בעיקר חברי קיבוצים, עברה לרווחיות במהירות וביצעה שלוש הנפקות ציבוריות בתוך תקופה קצרה.

ב-1995 התברר כי מרבית העסקות עם הקיבוצים היו פיקטיוויות ונעשו לתקופות קצרות ביודעין. שיטה זו איפשרה ללה נסיונל לקבל ממבטחי המשנה בחו"ל סכומי עתק. הנפילה היתה מהירה, ובעיצומה פתחה רשות ניירות ערך בחקירה נגד החברה והמנכ"ל שלה. משפטו של פרג, הנאשם בשורה של עבירות מרמה, עדיין לא הסתיים. פרקליטות המדינה מתכוונת להגיש כתבי אישום גם נגד יו"ר החברה באותה תקופה, בר כוכבא בן גרא, יו"ר ועדת הניהול של לה נסיונל, פרופ' חיים בן שחר (חב"ש), וכן נגד בעל השליטה בלה נסיונל, יוסי חכמי.

ההסתבכות בלה נסיונל הסבה לקבוצת הפניקס הפסדים כבדים משום שאילצה אותה לפצות את מבטחי המשנה ואת מחזיקי המניות מקרב הציבור על הנזקים שנגרמו להם. במשך כמה שנים העסיקה הפרשה את קבוצת הפניקס, שעמלה קשות כדי לשקם את הנזקים שגרמה לה. התוצאה היתה דעיכה של החברה.

עד סוף שנות ה-80 הובילו דוד חכמי ובנו יוסי את הפניקס לרווחיות גבוהה, ועד תחילת שנות ה-90 היתה החברה אחת הרווחיות בענף ונחשבה לשלישית בגודלה. ואולם אז החלה הדעיכה. החברה לא ניצלה את נפילת ענק הביטוח ההסתדרותי הסנה כדי לחזק את מעמדה, והחברות מגדל וכלל ביטוח, שרכשו את תיקי הביטוח של הסנה, הנציחו את מעמדן כשתי החברות הגדולות בענף. במקביל ביצעה חברה משפחתית אחרת, הראל השקעות שבבעלות משפחת המבורגר, מסע רכישות שנמשך כמה שנים. עסקות אלה הניבו פרי, וכיום החברה עולה על הפניקס בפרמטרים רבים, ובהם הון עצמי ורווחיות. במובנים רבים כבר אין הפניקס נמנית עם החברות המובילות בענף.

בשנים האחרונות איבד חכמי עניין בנעשה בהפניקס. מעורבותו בחברה התמעטה מאוד, תגובותיו לשינויים היו אטיות, והחברות שבבעלותו תמיד פיגרו אחר המתחרות בהליכי התייעלות וחדשנות. חכמי, שנחשב לאיש ססגוני, סקרן ופתוח בחייו האישיים, לא הצליח להנחיל להפניקס את תכונותיו. חברת הביטוח הפניקס נותרה חברה שמרנית המתקשה להסתגל לשינויים בסביבתה העסקית.

התוצאות הכספיות החלשות שהציגה הפניקס בשנים האחרונות בהשוואה למתחרותיה הביאו את חכמי למסקנה כי אין בכוחו להחזיר את הפניקס למעמדה בשנות ה-80. מכאן ועד למכירת החברה היתה הדרך קצרה.

אצל רקנאטי היה התהליך סבוך יותר. בני הדור הצעיר, ליאון ואודי, היו מעורבים בעסקים במידה רבה מזו של חכמי בעסקי הפניקס. ואולם הם פעלו באמצעות עדת יועצים ומנהלים שכירים, מטות מנופחים ופונקציות כפולות במוקדי כוח רבים ומפוזרים.

להבדיל מאנשי העסקים שצמחו בעשור האחרון, כמו גיל שויד בצ'ק פוינט, קובי אלכסנדר בקומברס או אפילו אלי הורביץ בחברה ותיקה כמו טבע, ליאון ואודי רקנאטי מעולם לא התמקדו בתחום אחד או שניים, אלא פיזרו את השקעותיהם בתחומים רבים במשק. בעשורים הראשונים להקמת המדינה היה בכך היגיון ואף יתרון לחברה, משום שהמשק היה קטן והשפעת המשפחה עליו היתה רבה. ואולם ככל שצמח המשק והשתנו התנאים הכלכליים, כך הצטמצמה השפעת המשפחה במשק והתרבו מוקדי החיכוך שלה עם הרשויות. הסרבול הארגוני של עסקיה, כמו גם ריבוי המומחים והיועצים, לא איפשרו לחברה לקבל החלטות מהירות וגמישות. בצער רב נאלצו אודי וליאון רקנאטי לראות לא פעם כיצד יזמים צעירים וזריזים מצליחים לייצר לעצמם, בתוך תקופה קצרה, ערך גדול בהרבה מזה שהשכילו הם לייצר במשך שנים רבות.


עוזבים לתמיד?

בקרב מנהלים במשק, שהיו בקשרים עם ליאון ואודי רקנאטי וכן עם יוסי חכמי, שוררת תמימות דעים כי לדור זה חסר הלהט של הוריהם לעסקים. "אין ספק שאי.די.בי היתה צריכה לשנות מבנה וכיוון כדי להתאים את עצמה למציאות הכלכלית", אומר מנהל בכיר. "אבל לדור הצעיר של המשפחה אין אותו הלהט של הוריהם. במקרה של חכמי זה הרבה יותר פשוט: העסקים פשוט לא עניינו אותו".

בכיר אחר סבור כי המחיר הנוכחי שבו מוכרות המשפחות רקנאטי וקרסו את אי.די.בי הוא הפרט המשני בפרשה. "מבחינה כספית זהו מהלך לא חשוב", הוא אומר. "המשמעות הגדולה יותר היא בשינוי מפת יחסי הכוחות במשק. המכירה של אי.די.בי מסיימת עידן של משפחה אשר פיתחה עסקים וצמחה עם המדינה במשך עשרות שנים. היתרון של הרקנאטים היה בעוצמה הכלכלית. ידם היתה בכל: בביטוח, בנקאות, אנרגיה, קמעונות, נדל"ן ותקשורת. הם יצרו שותפויות עם ענקים בינלאומיים בסלקום ובחברת הספנות אל-ים. אמנם ליזמים של צ'ק פוינט יש כיום יותר כסף ממשפחת רקנאטי, אך אין להם היומרה לבנות אימפריה כפי שיש למשפחת רקנאטי".

אותו בכיר מעריך כי לאחר מכירת אי.די.בי לקבוצתו של נוחי דנקנר ישנה הקונצרן את פניו. "האמת היא שזה תהליך טבעי שחברות נמכרות בדור השלישי", הוא מבהיר. "אם מסתכלים על מה שקורה בארה"ב, מגלים כי לא מדובר בתופעה יוצאת דופן. גם בגולדמן סאקס לאיש בבנק ההשקעות לא קוראים גולדמן".

חיים קרסו משוכנע כי אחת הסיבות העיקריות לבעיות העסקיות ולהסתבכויות של המשפחות חכמי ורקנאטי היא היעדר נוכחות מספקת של בני המשפחה בעסק במשך השנים. "עסק צריך נוכחות של בעל בית, גם אם הוא לא עושה כלום", הוא אומר. ביקור במשרדי חברת משה קרסו ובניו ברחוב ריב"ל בתל אביב ממחיש את המונח "נוכחות". על רובם המכריע של השלטים הקטנים, הנושאים את שמות שוכני החדרים לאורך המסדרון הצר המוביל לחדר הישיבות המרכזי בקומת ההנהלה, מוטבע שם המשפחה קרסו. אם מישהו פיספס את חיים קרסו, הוא ודאי יפגוש את שלמה קרסו, ואם החמיץ את שניהם, אין ספק שיפגוש את יואל או אריה - קרסו כמובן.

במשפחות רקנאטי וחכמי היה המצב שונה. בחברת הפניקס היה אפשר לפגוש את יוסי חכמי רק לקראת הצהריים, משום ששעות הבוקר שלו הוקדשו לשינה או לאחד מתחביביו. את אודי רקנאטי היה אפשר לפגוש בשנתיים האחרונות בעיקר בז'נווה, ואת ליאון בעיקר במשרדי אי.די.בי במגדלי עזריאלי בתל אביב. מרבית עובדי החברות של אי.די.בי מעולם לא נתקלו בבן משפחת רקנאטי, ודאי לא בשנים האחרונות.

בהפניקס כבר מתחילים להתרגל לבעלי הבית החדשים, יעקב שחר וישראל קז. באופן סמלי, הצעד הראשון של שחר וקז בחברה היה למכור כמה יצירות שרכש חכמי, אספן אמנות חשוב, כדי להחזיר את ההלוואה שלקחו לצורך רכישת החברה מבנק הפועלים. אי.די.בי עדיין לא עברה לבעלותו של נוחי דנקנר, אך הרעב העסקי והמינוף הבנקאי שהוא מביא עמו כנדוניה יגרמו כנראה לטלטלה גדולה בקונצרן, העתיד לשנות את פניו ללא הכר בתוך זמן קצר.

סימני השאלה בעניין יכולתם של יוסי חכמי ושל אודי וליאון רקנאטי לפתח עסקים עצמאיים יישארו תלויים באוויר בשלב זה - לפחות עד שיחליטו אם הם רוצים להשקיע ולקנות, ולא רק למכור.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#