התרגיל של הפניקס על חשבון המדינה – והפנסיה המובטחת של עובדי אל על

בתביעה נגד הפניקס נטען כי חברת הביטוח תיארכה לאחור פוליסות, כדי שעובדי אל על יוכלו ליהנות מפוליסות מבטיחות תשואה ■ את החשבון, בסך של עד 1.4 מיליארד שקל, שילמה המדינה ■ הפניקס דיווחה על התביעה בעקבות תחקיר של העיתונאי אבי עמית ל"זמן אמת" ■ הפניקס: "נלמד את התביעה ונגיב לבית המשפט"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תא הטייס. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה

ביום חמישי, באישון ליל, הוציאה חברת הביטוח הפניקס דיווח לא שגרתי לבורסה – על תביעה משפטית שעשויה להשפיע על החברה. הפניקס לא התנדבה לפרסם את המידע, היא נאלצה לעשות זאת בעקבות תחקיר של העיתונאי אבי עמית לתוכנית "זמן אמת", שתשודר בכאן 11 ביום שלישי.

בדיווח לבורסה סיפרה הפניקס על תביעה נגזרת ובקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה לבית המשפט הכלכלי ביפו. לטענת התובעים, הפניקס פעלה להמשך שיווק פוליסות מבטיחת תשואה (המגובות באג"ח הממשלתיות מסוג ח"ץ) גם לאחר שהמדינה אסרה על שיווק פוליסות אלה. השיטה של הפניקס היתה פשוטה: עבור כל מי שצורף לפוליסות האלה בוצע תיארוך לאחור (Backdating) של תאריך ההצטרפות.

התובע מעריך את סך הנזק הישיר הנטען שנגרם להפניקס ואשר נתבע על ידו, בסך 124 מיליון שקל (בגין ההפרש הנובע מההבדלים במקדמי ההמרה בין סך הקצבאות ששולמו וישולמו בפוליסות מבטיחות תשואה לבין סך הקצבאות שהיו משולמות אילו היו מופקות פוליסות משתתפות ברווחים כדין).

מניית הפניקס

התובע ציין עוד כי בהחלטה הזו, חשפו חברי הדירקטוריון את הפניקס לסיכון גדול בהרבה מהסכום המבוקש – אם המדינה תדרוש מהפניקס להשיב את מלוא הסכומים שהוצאו ממנה שלא כדין בגין התיארוך לאחור. להערכתו, מדובר ב-1.43 מיליארד שקל (ובנטרול רכיב הריבית -851 מיליון שקל). את התביעה הגישו עורכי הדין רנן גרשט ושירן גורפיין ממשרד נאור־גרשט.

כתב התביעה משתרע על פני 600 עמודים, ובו מגוללים התובעים את פרשיית ה-Backdating של הפניקס - שהחלה ב-1990 ונמשכת, לטענתם, עד היום. הנהנים העיקריים הם עובדי אל על הקבועים ובעיקר טייסי אל על.

אייל בן סימון, מנכ"ל הפניקס. מהחברה נמסר: "מדובר בתביעה נגזרת בנושא מלפני 30 שנה"צילום: ענבל מרמרי

מהפניקס נמסר: "מדובר בתביעה נגזרת בנושא מלפני 30 שנה, שהוגשה אך לפני מספר ימים לבית המשפט. לאחר שתלמד את התביעה, תגיב הפניקס לבית המשפט".

כך החלה הפרשה 

עד סוף שנת 1990, חברות הביטוח הנפיקו ושיווקו פוליסות מבטיחות תשואה. אלה גובו באמצעות אג"ח שהנפיקה לחברות הביטוח באופן ייעודי ממשלת ישראל. האג"ח זכו לשם אג"ח ח"ץ (חיים צמודות), והניבו למחזיק בהן תשואה של 4% והצמדה למדד המחירים לצרכן. מרבית הפוליסות היו בנויות בצורה הבאה: 72% לצורך חיסכון, ועוד 28% לצורך ביטוח ריסק - ביטוח בגין מוות.

הגמלה מחושבת לפי סכום החיסכון שנצבר ולפי גיל המבוטח, והיא משולמת לאחר פרישת העובד אך בכל מקרה לא לפני גיל 60 לאישה וגיל 65 לגבר. לפיכך, ערך הפידיון של הביטוח היסודי הוא 72% מסך הפרמיות ששולמו בתוספת ריבית שנתית מצטברת, התלויה בסדרת אג"ח ח"ץ ובשנה שבה הוצאה הפוליסה. ואולם בפוליסה של הפניקס הוחלט כי 100% ממנה יהיה לצורכי חיסכון. כלומר, ללא מרכיב הריסק.

עו"ד רנן גרשטצילום: סיון צדוק

מאחר שפוליסות כאלה היוו נטל כבד על הקופה הציבורית, הוחלט בדצמבר 1990 להפסיק להנפיק את האג"ח האמורות ולאסור למעשה את שיווק התוכנית לציבור הרחב. כך כותבים התובעים: "אלא שעל מנת לגייס לקוחות חדשים ולהמשיך ליהנות בעצמה מפוליסות מבטיחות תשואה, פעלה החברה בניגוד להנחיות המדינה והמשיכה לשווק פוליסות אלה גם לאחר דצמבר 1990. כאמור, על מנת להכשיר את השרץ, השתמשה החברה במסמכים כוזבים ותיארכה לאחור את מועד הנפקת הפוליסות האלה.... והכל תחת עיניו (העצומות לרווחה, יש לומר) של דירקטוריון החברה - שידע או היה עליו לדעת ולא נקט כל פעולה. לו היה הדירקטוריון ממלא את תפקידו נאמנה, ודורש וחוקר את התנהלות החברה בכל הנוגע לפעילותו בעניין הפוליסות האלה, הרי שהיה עליו לעצור פעילות זו לאלתר". 

הנזק, כאמור, נע בין 124 מיליון שקל ל-1.4 מיליארד שקל - הכל תלוי בטוב ליבה של המדינה ועד כמה היא תרצה שהחברה תפצה אותה בגין הנזק שנגרם. מי שגילה את הסיפור היה עורך דין שבדק את הפוליסה של חמו (טייס אל על) וגילה את כל הסיפור.

איך עבדה השיטה?

על פי כתב התביעה, למרות האיסור על שיווק הפוליסות, המשיכה הפניקס לשווק מאות אם לא אלפי פוליסות גמלה מבטיחות תשואה, במטרה למשוך אליה לקוחות נוספים, וליהנות כאמור מהתשואה המובטחת הנשענת על קופת המדינה. "אלא שעל מנת לכסות על התנהלותה בניגוד להנחיות המדינה, תיארכה החברה לאחור את תחילת תקופת הביטוח של הפוליסה לעובדים שהצטרפו להסדר הפנסיוני לאחר 1991, אף לתקופה של יותר משנתיים", נכתב בכתב התביעה.

ב-31 בדצמבר 1990 חתמה החברה על הסכם מול חברת אל על, שבמסגרתו הסדירו הצדדים להסכם את הנהגתה של תוכנית פנסיה מקיפה רב־תכליתית לעובדיה הקבועים של אל על. באחד מסעיפי ההסכם צוין כי "מוסכם בין הצדדים שהוראות חוזה זה מתייחסות לכל מי שבמועד חתימתו עובד קבוע של אל על, וכן לכל מי שיהיה בעתיד עובד קבוע באל על אם יחליט להצטרף לתוכנית החיסכון ולתוכניות הביטוח האחרות, על פי התנאים שיהיו באותה עת...".

מטוס אל על. הפוליסות האמורות היו נטל גדול על הקופה הציבורית - ולכן בוטלוצילום: JACK GUEZ / AFP

ההסכם ממשיך ומפרט מה תכלול תוכנית החיסכון לקראת פרישה: "כל ההפקדות של אל על ועובדיה לתוכנית החיסכון יישאו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, כאשר המדד היסודי לגבי תשלום הפקדה כלשהי יהיה המדד שיפורסם בדין החודש שבו הופקדה ההפקדה. שיעור הריבית הצמודה למדד כאמור לעיל - שתיזקף לזכות אל על - תהיה 3% בשנה על בסיס מצטבר (ריבית דריבית), כאשר היא מחושבת מיום ההפקדה עד ליום המשיכה".

עוד נכתב: "מוצהר ומוסכם כי שיעור הריבית הנזכר בהסכם לעיל, בניכוי מס כדין (20% על פי ההסדר התחיקתי שבתוקף בתאריך חתימת חוזה זה) יחול ביחס לעובדים הנכללים ברשימות אל על שבמסגרת חוזה זה ושמועד התשלומים בגינם שולמו בראשונה לחברה לא יאוחר מ-31 בדצמבר 1990. עוד מוסכם כי שיעור הריבית הנ"ל נקבע בהתאמה לשיעור התשואה המקובל כיום על פי הסכמי ח"ץ וישונה ביחס לעובדים החדשים שיווספו לרשימות אל על בהתאמה לכל שינוי, אם יהיה, בתנאי הסכמי ההשקעה הנ"ל, כל עוד הסכמי ח"ץ יהיו בתוקף ו/או על פי ההסכמים החדשים שיבואו במקומם".

מאחר שמדובר בהצעת ביטוח אישית לכל עובד אל על, נותנים התובעים דוגמה לדרך שבה עובדת השיטה: "מהצעה אישית לביטוח שהונפקה לעובד אל על, הנושאת את התאריך 14 בפברואר 1993 והמתאפיינת ברכיבי הביטוח מבטיח התשואה כמפורט בהסכם המסגרת, מצוין כי תאריך תחילת הביטוח הוא 1 בדצמבר 1990. ללמדך כי מדובר בתיארוך לאחור של תחילת תקופת הביטוח של יותר משנתיים".

יוסי חכמי, בעל השליטה בהפניקס בשנות ה-90צילום: מוטי קמחי

עוד כותבים התובעים: "הדברים מתחזקים שבעתיים, לפי בדיקה שערך המבקש בדו"ח ההפקדות למעסיק של אותו עובד אל על. מהבדיקה עולה כי הפרשותיו של העובד לתוכנית הפנסיה החלו ב-25 במארס 1993 ביחס למשכורת עבור ינואר 1993. חשוב לציין, כי הפרשת העובד הראשונה כללה גם תשלום ראשון עבור כיסוי רכיב הנכות שנרכש במסגרת הפוליסה. על מנת להתאים את תנאי הפוליסה של העובד לתנאי הפוליסה שהיו קיימים במועד החתימה על הסכם המסגרת, כשהנפקתן של פוליסות מבטיחות תשואה עוד היו אפשריות (סוף 1990; א"ש), כך בוצע כי הפרשת העובד הראשונה ב-1 בפברואר 1992 שויכו לפוליסה של העובד תשלומים חודשיים בסכום של 137 שקל, עבור דצמבר 1990 עד דצמבר 1991".

כלומר, אף שהעובד החל לעבוד אחרי התקופה שבה הוחלט שלא ניתן לקבל יותר פוליסות מבטיחות תשואה, על פי התביעה הפניקס איפשרה לעובד להשלים רצף ביטוחי בגין אותן שנים שבהן לא היה בחברה - וכך נוצר מצב כאילו הוא החל לשלם בגין הפוליסה מבטיחת התשואה עוד מסוף 1990, ולא כאשר באמת החל לעבוד - במקרה זה, בפברואר 1992. בכך למעשה הכניסה הפניקס את העובד לתוכנית שהוא לא היה זכאי לה.

מדוע הפניקס הסתכנה?

מי שלמעשה נפגעה מהסיפור - זו המדינה. המדינה נתנה להפניקס אג"ח ח"ץ בריבית של 4%. הפניקס מכרה את הפוליסה לעובדי אל על בריבית של 3%. כלומר, 1%  נותר בידי החברה. רווח לא רע. ואולם כדי להמשיך ולשמור על רווח שכזה היה צורך לשמר את מועדון עובדי אל על, שאז נחשב לאחד ממועדוני העובדים הגדולים והחזקים במשק. כמו כן, בזכות החיבור הזה היה ניתן למכור עוד מוצרי ביטוח למשפחות העובדים, על בסיס מסד הנתונים.

המדינה מאפשרת גם כיום למי שנמצא בתוכניות מבטיחות תשואה להמשיך וליהנות מההתחייבות של המדינה, ואולם מה שהפניקס עשו לכאורה היה להגדיל את מספר המבוטחים שנהנו מכך – על אף שהדבר נאסר עליהם. בכך, למעשה, הגדילה הפניקס את ההתחייבויות של המדינה בגין הבטחת התשואה. נציין כי בעל השליטה בחברה באותה תקופה (שנות ה-90) היה יוסי חכמי.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker