חוט השני שעובר דרך פרשות אלוביץ׳, מוזס, פישמן ודנקנר

בניגוד לתפישה הציבורית, אין בעיתונות או בתקשורת בכלל מאבקים אמיתיים בין ימין לשמאל, וכל העדויות הרבות שנאספו מוכיחות שהעמדות האידאולוגיות הן תמיד מסך עשן לאינטרסים כלכליים

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נוני מוזס
נוני מוזס יוצא מחקירתו במשטרהצילום: עופר וקנין
גיא רולניק
גיא רולניק

לעתים נדירות אנחנו מקבלים אקדח מעשן בזירת הפשע — עדות תומכת לשיטה שבה עובדים יחדיו, נגד הציבור: כסף, רגולציה ועיתונות. השבוע זה קרה שוב.

שתי הפסקאות הבאות הופיעו בסיום הודעה לעיתונות שהוציאה בתחילת השבוע רשות לניירות ערך, לאחר שסיימה לחקור את פרשת בזק:

״קידום האינטרסים של בזק במשרד התקשורת תוך ביצוע עבירות על חוק העונשין וחוק ניירות ערך — במסגרת פרשה זו נמצאה תשתית ראייתית לכאורה לביצוע פעילות מרמתית, מתמשכת ומכוונת מצד מנכ"ל משרד התקשורת וכן נושאי משרה ועובדים נוספים בבזק, אשר פעלו בצורה שיטתית לקידום האינטרסים של חברת בזק, כאשר פעילות זו מתבצעת לא פעם תוך הסתרתה מהגורמים המקצועיים, ובכלל זה המשפטיים במשרד התקשורת ומגורמים רלוונטיים במשרדי ממשלה אחרים.

״פעילות זו כללה, בין היתר, העברה שיטתית של מסמכים מסווגים, ניירות עמדה פנימיים, תכתובת ומסמכים מדיונים בין־משרדיים, לרבות כאלה אשר עדיין לא נדונו בפורומים המוסמכים. במסגרת זו נהגו גורמים בבזק לעבור על המסמכים המודלפים, לתת את הערותיהם עליהם, לנסחם ולעתים אף לכתוב אותם בכללותם, והכל בהתאם לצורכיהם האסטרטגיים, הטקטיים והעסקיים״.

שאול אלוביץ'צילום: אייל טואג

למי שלא עוקב אחר פרטי הפרשה נסביר: במהלך החקירה שניהלה רשות ניירות ערך בקיץ 2017 נגד בעל השליטה בחברה, שאול אלוביץ׳, ומנהליו הבכירים בחשד שהונו ועשקו את בעלי מניות המיעוט בבזק, נפל לידיהם של חוקרי הרשות אוצר לא צפוי — תכתובות המייל בין מנכ״ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, לבין בכירים בבזק.

מהתכתובות — שתוכנן המלא עדיין לא פורסם, אבל נמצא בידי החוקרים — עולה חשד שלפיו פילבר, שאמור היה לפקח על בזק, היה למעשה סוס טרויאני של החברה בתוך משרד התקשורת: הוא העביר לבכירי החברה מידע פנימי מתוך משרד התקשורת כדי שבכירי בזק יוכלו לעצב את הרגולציה לפי האינטרסים של החברה.

צריך לחדד: תיק החקירה בפרשת בזק כולל שתי עבירות. לפי העבירה הראשונה, אלוביץ׳ ומנהליו חשודים כי הונו את ציבור המשקיעים בבזק. לפי העבירה השנייה, פילבר חשוד כי הונה את כלל הציבור בישראל — הצרכנים של בזק, משלמי המסים והבוחרים.

לפני שלושה חודשים ניתחתי כאן את החלק הראשון: פרשת בזק ועסקת בעלי העניין של רכישת מניות חברת yes, שבאמצעותה לכאורה עשקו אלוביץ׳ ומנהליו את הציבור. הראיתי שההתנהגות של בעל השליטה ומנהליו השכירים היתה במידה מסוימת כמעט צפויה מראש נוכח החור הענק שיש בחוקים בישראל המאפשר קיומן של פירמידות פיננסיות.

השילוב של שליטה מלאה בחברת ענק יחד עם החזקה נמוכה בהון שלה (זכות לקבלת דיווידנדים) באמצעות שירשור (פירמידות) יוצר תמריץ כלכלי אדיר לבעל השליטה לעשוק את הציבור, בעיקר כאשר השליטה מושגת באמצעות מינוף מאסיבי — שימוש בהון זר המגויס מהציבור ישירות בבורסה או בעקיפין ממערכת הבנקאות.

החלק השני בפרשה מורכב יותר, ואולי אף חשוב יותר; בעוד שאת העושק של בעלי המניות והאג״ח מהציבור קל יותר לתעד, לאמוד ולהסביר באמצעות כלים כלכליים ומשפטיים — הרי שאת הדרך שבה משתלטים ריכוזי הכוח הפרטיים על פוליטיקאים, רגולטורים ומקבלי החלטות קשה יותר לתעד ולחקור. פרשת בזק מצטרפת לשתי פרשות דומות שהתפוצצו השנה ופרשה נוספת שנחשפה לפני חמש שנים, ויחדיו הן מציירות תמונה ברורה יותר של השיטה.

נתחיל בבזק: רשות ניירות ערך טוענת שיש בידיה עדויות שלפיהן פילבר שירת את בזק לאורך התהליך של קביעת רגולציה חדשה לשוק הקווי — מרכז הרווח העיקרי של החברה. בדו"חות הכספיים של בזק ניתן לראות כי היעדר תחרות משמעותית בענף מאפשר לחברה להציג שיעורי רווחיות חריגים לאורך שנים — יותר מכפולים משיעור הרווח בענף הסלולר שנפתח לפני חמש שנים לתחרות.

אבל משהו חסר כרגע בסיפור של פילבר ובזק. ברור מה הוא נתן לבזק, אבל לא ברור מה הוא קיבל מבזק בתמורה. כדי להשלים את התמונה צריך ללכת לתחקיר שפירסם העיתונאי גידי וייץ ב״הארץ״ באוקטובר 2015, שמתאר כיצד הפעיל אלוביץ׳ לחץ על המנהלים בוואלה כדי להטות את הכיסוי באתר לטובת ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

אם רשות ניירות ערך היתה רוצה להשלים את הפאזל, היה עליה לזמן לחקירה את המנהלים, העורכים והכתבים הרלוונטים בוואלה, ולשאול אותם לגבי בקשות מסוימות שקיבלו בשנים האחרונות להטות את הכיסוי באתר ואת הנימוקים שהועלו על ידי המבקשים.

המתחרה הגדול והדומינטטי יותר של וואלה הוא כמובן אתר ynet השייך לקבוצת ידיעות אחרונות, שבשליטת ארנון (נוני) מוזס. בעשור האחרון הצטברו שורה של עדויות של עורכים וכתבים בכירים בקבוצה על שימוש שעושה מוזס בעיתון כדי לקדם אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

אבל בדיוק כמו במקרה של בזק, שבו חקירה בנושא אחד הובילה לעדויות על פרשה גדולה הרבה יותר, כך קרה גם עם מוזס: בשולי חקירתו של ארי הרו, ראש הסגל לשעבר ואיש סודו של נתניהו, התגלו ההקלטות של השיחות של ראש הממשלה עם מו״ל ידיעות אחרונות, מהן עולה בבירור כי מוזס רואה בעיתון שלו, בעורכים שלו ובכתבים שלו, כלים לקידום האינטרס הפוליטי והכלכלי האישי שלו.

הוא מציע לנתניהו עסקה: אם תדאג להקטנת התחרות מכיוון ״ישראל היום״ — אני אדאג שאתה תהיה ראש ממשלה כמה שתרצה. הפחתת תחרות או מניעת תחרות חוזרת בפרשות וואלה ו–ynet כמטבע אתו סוחר ראש הממשלה עם בעלי השליטה באתרי האינטרנט הנפוצים.

באופן די מדהים, את התיאור הטוב ביותר לשיטה הזאת העמיד לנו לא אחר מאשר ראש הממשלה בראיון שנתן לפני כמה שנים לעיתון זה. בין השאר, הוא אמר שם את המשפט הבא: ״מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם בהתחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים — דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו.

האם נתניהו ביקש להפליל את עצמו? לא. כדאי לשים לב למועד הראיון הזה: מארס 2014. זה היה יותר מחצי שנה לפני שנתניהו נועד עם מוזס בפגישות הסודיות שנועדו להגיע לעסקה שבה "ידיעות אחרונות" ו–ynet ישרתו את נתניהו. במועד שבו נאמרו הדברים, נתניהו התייחס למערכת היחסים בין מוזס לבין פוליטיקאים אחרים, כמו אהוד אולמרט, שזכו להגנה או פרוטקשן מכלי התקשורת של מוזס לאורך שנים.

עדות מרתקת נוספת, שלא זכתה לתשומת לב ונראתה השבוע רלוונטית במיוחד לאור המלצת רשות ניירות ערך להגיש כתב אישום נגד פילבר, מגיעה בדרך עקיפה. מיד לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, במאי 2015, התגלע סכסוך קשה בין ראש הממשלה לבין שר התקשורת לשעבר, גלעד ארדן. ב–17 במאי 2015, לאחר שמינה עצמו לשר תקשורת, פיטר נתניהו את מנכ״ל משרד התקשורת, אבי ברגר, בשיחת טלפון.

למחרת הודיע ארדן, אז חבר כנסת כועס שעדיין לא קיבל כיסא ראוי סביב שולחן הממשלה, כי הוא מתכוון להגיש הצעת חוק לפרק את בזק ולנתק בין השאר את החברה מאחזקותיה בתוכן וחדשות: החברות yes ו–וואלה.

ההודעה של ארדן כי הוא הגיע למסקנה שבזק לא צריכה לעסוק בתוכן היתה מעניינת, משום ששנתיים קודם לכן, בקיץ 2013, אותו ארדן כשר תקשורת הודיע על בחינת מהלך הפוך: לאפשר לבזק ול–HOT להעמיק את אחיזתן בתוכן ולהקים חברות חדשות — כלומר לתת עוד כוח פוליטי לאלוביץ׳.

בהודעה לעיתונות מ–18 במאי 2015 כתב ארדן כי יגיש את הצעת החוק ״תוך כמה שבועות״. למיטב ידיעתנו, הצעת חוק כזאת לא הונחה על שולחן הכנסת מטעמו של ארדן. מה שכן קרה הוא ששבוע בדיוק לאחר שארדן איים כי יפגע בבזק וינתק אותה, בין השאר, ממוקד הכוח הפוליטי שלה — אתר וואלה — הוא הגיע להבנה עם נתניהו על תפקיד נאות ומונה לשר לביטחון פנים. במקום ארדן קיבלנו את פילבר, שנהפך לכאורה ללוביסט של אלוביץ' ובזק במשרד התקשורת.

התרכזנו כאן בנתניהו וביחסיו עם מוזס ואלוביץ׳, אבל כדאי להדגיש כי השיטה הזאת אינה ייחודית לו. לפני שבועיים הבאנו כאן את העדות של השותפה של אליעזר פישמן ב"גלובס" — אלונה בר און. במסמכים שהגישה לבית משפט היא העידה כי פישמן ראה בעיתון ״נכס אסטרטגי לקידום עסקיו הרבים, ובעיקר חובותיו למערכת הבנקאות".

אליעזר פישמןצילום: עופר וקנין

פישמן היה הלווה הפרטי הגדול ביותר במערכת הבנקאות הישראלית. ממסמכים שהוא עצמו הגיש בעבר לבית המשפט, מתברר כי הוא היה קרוב לפשיטת רגל ותלוי בחסדי הבנקים יותר מעשור. בעשור האחרון הוביל "גלובס" תחת שליטת פישמן בקו מערכתי שתמך לעתים קרובות במעשה או במחדל באינטרסים של בנקאים, טייקונים והלווים הגדולים במשק.

קדמה לשלוש הפרשות האלה פרשת רכישת עיתון "מעריב" ב–2011, בידי מי שהיה אז איש העסקים החזק והמשפיע במשק, נוחי דנקנר. הוא רכש את העיתון בעיצומם של דיונים בממשלה אם יש ריכוזיות במשק וכיצד יש להתמודד עמה, ושנה לפני פתיחת שוק הסלולר לתחרות. על פי עדויות של עורכים וכתבים ב"מעריב", הקו המערכתי הגלוי והסמוי של העיתון בתקופת שליטתו נועד לשתק ולצנן את מי שביקש לקדם רפורמות להקטנת הריכוזיות.

נוחי דנקנרצילום: מור שאולי

עתה, בסתיו 2017, כאשר כל העדויות האלה מונחות בפנינו, במסמכי בית משפט, בפשיטות רגל בנקאיות, בטיוטות כתבי אישום, בהקלטות שבידי המשטרה — התמונה נראית לפתע ברורה לחלוטין: חלקים גדולים מאוד מהעיתונות בישראל, המוסד הדמוקרטי שאמור לתווך באופן ברור, עצמאי ומקצועי לציבור את תמונת המציאות — היו בעשור האחרון כלי בידי פוליטיקאים להגדלת כוחם ובידי טייקונים להגדלת הכנסותיהם ולהבטחת רגולציה מיטיבה. כלומר, בניגוד לתפישה הציבורית, אין בעיתונות או בתקשורת בכלל מאבקים אמיתיים בין ימין לשמאל, וכל העדויות הרבות שנאספו מוכיחות שהעמדות האידאולוגיות הן תמיד מסך עשן לאינטרסים כלכליים.

במקביל, העיתונות הכתובה כמו גם התקשורת האלקטרונית נמצאים בימים אלה במצב קשה ביותר — המונופולים הדיגיטליים קורעים היום לגזרים את המודל העסקי של רוב כלי התקשורת, מסייעים להפיץ שקרים ומניפולציות ומאפשרים לפוליטיקאים ולגורמים בעלי אינטרס לעקוף את המוסדות שאמורים לבדוק מידע, להצליבו, לסננו, לאמתו ולתת לו הקשר ומשמעות.

המסקנה ממצב דברים זה היתה צריכה להיות חיפוש אחר דרכים להגן על התקשורת המסורתית כדי להבטיח שתוכל למלא את תפקידה — אך סיכוי נמוך שהעיתונות הישראלית תזכה עכשיו לאהדת הציבור, בין השאר, בגלל הצטברות הראיות שלפיהן רבים מהעיתונאים איפשרו לבעלי השליטה, המניות והמו״לים בעיתונים להשתמש בהם לקידום האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם.

גם כאשר אחרי המחאה החברתית נפלה בידי העיתונאים ההזדמנות החד־פעמית להחליש את הכוח הפוליטי האדיר של הטייקונים, לנתק את העיתונות משליטתם ולחשוף את החיבור בין ההון, השלטון והעיתון — נמנעו רובם מלנצל אותה.

הזדמנות נוספת התגלגלה לפתחנו לפני חודשיים. הפעם היא הוגשה על ידי לא אחרת מאשר רשות ההגבלים העסקיים. הוועדה לצמצום הריכוזיות, שבראשה עומד הממונה על ההגבלים מכוח חוק הריכוזיות שעבר בכנסת בדצמבר 2013, אימצה את הגישה הרואה קשר בין ריכוזיות לבין חולשת הרגולציה והעיתונות, בהחלטה שקיבלה לפני חודשיים בהקשר של קבוצת החברות של עידן עופר.

בין השאר היא כתבה שם: "האחזקה בתשתיות חיוניות רבות ומשמעותיות ופעילות מאקרו־כלכלית ניכרת, בצירוף העובדה כי הקבוצה היא גם בעלת פעילות שתדלנית ואחזקה מרכזית בתחום התקשורת, מחזקים את החשש להתקיימותו של שבי רגולטורי ותקשורתי וליכולתה של הקבוצה — כבר בעת הזו — להפעיל כוח מיקוח ממשי כלפי קובעי המדיניות". האם העיתונות תאמץ גם היא את הגישה הזאת? לא בטוח.

בחודשים האחרונים הצענו כאן שישראל תוביל חקיקה להגבלת הכוח המונופוליסטי של הפלטפורמות הדיגיטליות ובראשן פייסבוק וגוגל, בין השאר, בגלל העדויות המצטברות על הנזק שלהן בדמוקרטיות בכל העולם.

אף שהמאבק בריכוז הכוח של המונופולים האינטרנטיים החל לצבור תאוצה בימים האחרונים, ברור שהוא יהיה ארוך וקשה. אבל גם אם ננצח בו, עדיין יש לנהל מאבק נוסף נפרד כדי שיהיה ניתן להעמיד מחדש את השיח הציבורי והדמוקרטיה על הרגליים. זהו מאבק על עצמאות התקשורת, כי כל עוד לא נשחרר את העיתונות מלפיתתם של טייקונים ופוליטיקאים שרואים בה כלי לקידום ענייניהם, לא נוכל להבטיח את קיומה של תקשורת עצמאית ומקצועית.

קריסתם וחשיפתם של אלוביץ׳, פישמן, מוזס ודנקנר היא הזדמנות חד־פעמית לשנות כיוון, לפני שטייקונים חדשים רעבים לכוח פוליטי ורגולציה נוחה יעלו ויבואו להחליפם. השאלה היחידה היא מי חפץ בשינוי ומי יפעל להגשמתו.

כתבות מומלצות

שירות נסיעה לפי קריאה של חברת ויה בניו יורק

חברות ההיי־טק שמפסידות מיליארדי דולרים מצאו דרך להישאר בחיים

פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל. ייתכן שזו הזדמנות עבורו לפעולות שיקררו את הביקושים לדירות

מחדל מחירי הדיור: כך התייקרה דירה ממוצעת ב-280 אלף שקל בשנה

גילעד אלטשולר

אלטשולר שחם חזר להוביל - ומי בתחתית? תשואות קרנות ההשתלמות לחודש יולי

סוחר בוול סטריט. יכול להיות שזעזוע האינפלציה הנוכחי הוא רק ראשון מני רבים

מציאות חדשה או תקלה היסטורית? אסטרטגיית השקעות בת 20 שנה בסכנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

יש ענפים שבהם עליית השכר מחווירה בהשוואה לביקוש

לזה אתם קוראים העלאת שכר? המעסיקים שימשיכו לרעוב לעובדים

יהונתן כהן

פי 150 צ'קים חוזרים: הנורות האדומות שלא נדלקו בגיבוי, ואיך איבד יהונתן כהן את רוב ההשקעה