סילבן נחלץ לעזרת משפחת עופר?

מה פתאום, הוא כאן רק כדי להגן על העובדים בנגב - תשאלו את ג׳ודי על השיטות של 18 המשפחות

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גיא רולניק
גיא רולניק

באביב 2011, חודשיים לפני פרוץ המחאה החברתית, עוד לפני שהציבור הבין ממה בנוי יוקר המחיה, כשחלק גדול מהתקשורת עדיין הסתירה מהציבור את שיטת המועדון שבה כנופייה קטנה השתלטה על המדינה, כאשר מעטים הבינו את החשיבות של הכנסת תחרות לשוק הסלולר, ג׳ודי שלום־ניר־מוזס עשתה לציבור בית ספר קטן להון־שלטון־עיתון.

שלום־ניר־מוזס היתה מחוברת באותה תקופה לד״ר זכי רכיב, מיליונר ההיי־טק שהגיע לישראל, ניסה להשתלב בצמרת המגזר העסקי ולמד בדרך הקשה איך עובדת השיטה: אם אתה לא חבר המועדון, כלומר מחובר לחבורה הקטנה ששולטת במוסדות הפיננסיים, בעיתונים ובערוצים, ואם לא התברגת לחגורת השומן של המאכערים שעוטפים את המועדון - הסיכוי שלך לעשות עסקים גדולים בשוק המקומי הישראלי קלוש.

רכיב ניסה לקנות את השליטה בחברת השיחות הבינלאומיות סמייל, וגילה לתהדמתו שיוסי מימן, שהיה אז טייקון אנרגיה מוברג היטב באמצעות השליטה בערוץ 10, הביא פחות כסף מהבית, קיבל מימון בנקאי ענק - ולקח לו את סמייל מתחת לאף. שנה לאחר הרכישה מכר מימן את סמייל לפרטנר, כשהוא מותיר בידיו רווח של כרבע מיליארד שקל.

״אם אתה לא אחד מהחבר׳ה - אין לך סיכוי כאן לעשות עסקים״, אמר רכיב לאנשים שפגש. ואז הוא הכיר כמה אנשים שמצאו לו "פתרון": הם דחפו לו את "מעריב", סידרו לו כתבות בעיתונים שהסבירו שהוא הוא סטיב ג׳ובס של העיתונות המודפסת והבטיחו לו שזה יהיה כרטיס הכניסה שלו למועדון.

השר סילבן שלוםצילום: אוליבייה פיטוסי

לא חלפו חודשיים מרגע שקנה את העיתון, ורכיב הבין שהחבר׳ה הטובים ששיכנעו אותו לקנות את "מעריב" עשו לו "כיפה אדומה״: אין שום סיכוי בעולם להבריא את "מעריב", שהפסיד מאות מיליונים ונושא על גבו חובות עתק, המועדון ייעד לרכיב תפקיד של "חניון", שנועד להלבין את המכירה של העיתון עמוס ההפסדים והחובות לפני שדוחפים אותו, בשלב הבא, לפנסיות של הציבור שבהן שלט נוחי דנקנר דרך אי.די.בי.

תוך חצי שנה יצא רכיב מ"מעריב" בשן ועין עם הפסד של כמה מיליוני דולרים, אמר תודה שזה לא נגמר בעשרות מיליוני דולרים, מכר את הבית על חוף הים בהרצליה פיתוח, שם התראיין ערב רכישת העיתון לתוכנית בערוץ 2, ונפרד לשלום מהמועדון.

שלום־ניר־מוזס היתה עם רכיב בכל ההתרחשות הזאת, ולכן לא מפתיע שגילתה עניין רב באפיזודה הבאה שבה היה מעורב האאוטסיידר שניסה להיכנס ללב המועדון הישראלי. האירוע הבא היה פתיחת התחרות בשוק הסלולר. אחד המתמודדים שזכה היה אאוטסדייר כמו רכיב: איש העסקים חזי בצלאל, שניסה להיכנס ללב המועדון הישראלי. בצלאל לא הצליח לקבל מימון מהבנקים ונאלץ להחזיר את הרישיון. שלום־ניר־מוזס עקבה אחר האירוע הזה, וב-27 במאי צייטה בחשבון הטוויטר שלה: ״חזי בצלאל לא הפקיד את הכסף כמפעיל סלולר. מצחיק, בצלאל לא יודע שאם הוא לא אחד מ-18 המשפחות אין מצב למימון בבנקים בארץ? בלי קשר למצבו הכספי?”.

נזכרנו בציוץ הזה השבוע, כאשר התברר שבעלה נחלץ לפתע להגנתה של אחת מאותן 18 משפחות, כזו שיש לה בנק ומעולם לא נתקלה בבעיות מימון אף שהרבתה בשנים האחרונות בכישלונות עסקיים מרהיבים ושמיטת חובות במיליארדים. בשבתו כשר האנרגיה החליט לפתע שלום לתקוף את מסקנותיה של ועדת ששינסקי 2, שהמליצה לטפל סוף־סוף במיסוי של אוצרות המדינה שבידי משפחת עופר בים המלח ובנגב.

אבל בדיוק כמו רעייתו, שאוזנה רגישה מאוד להלכי הרוח הציבוריים, שר האנרגיה יודע שב–2014 כבר מאוד לא פופולרי להגן על משפחת המיליארדרים שקנתה לפני 15 שנה את כיל ונהנתה, מבלי שנקפה אצבע, מהבום העולמי בסחורות, שהזניק את מחירי האשלג במאות אחוזים.

שלום לא מודאג מהפגיעה של ועדת ששינסקי 2 ברווחים של החברה לישראל, החברה האם של כיל, או מהירידה האפשרית בשווי המניות של בעל השליטה עידן עופר. מה פתאום. שלום מוטרד רק מהעובדים. שלום, איש הדרום, חרד רק לעובדים באזור. במכתב ששיגר ליו״ר הוועדה, פרופ' איתן ששינסקי, הוא כתב לו בין השאר כי ״קיבל פניות מראשי רשויות בנגב לגבי הנזק התעסוקתי הצפוי בעקבות יישום המלצותיה של הוועדה, ומה יקרה אם המדינה לא תעודד את החברות שפועלות בתחום המשאבים הטבעיים בנגב - כיל". שלום ציטט ראשי הרשויות בנגב, שטענו לדבריו שצפויים פיטורים של מאות ואף אלפי אנשים המועסקים ישירות ובעקיפין על ידי כיל בעקבות המלצותיה של ועדת ששינסקי. עוד הוסיף השר וקבע ש״הפגיעה הצפויה בתעסוקה בנגב בעקבות יישום המלצותיה של ועדת ששינסקי 2 עלולה לגרום לנסיגה של כמה צעדים אחורה במאמצי הקידום והפיתוח של הנגב, דווקא בתקופה שבה נעשים ניסיונות משמעותיים להעביר אוכלוסיות נוספות לאזור״.

ג'ודי שלום-ניר-מוזסצילום: אייל טואג

ששינסקי השיב לשלום שהוועדה הביאה בחשבון את נושא פיתוח הנגב ואת סוגיית התעסוקה באזור, והזכיר לשר האנרגיה שמנכ״לית משרדו לא טרחה להגיע לרוב ישיבות הוועדה. אבל האמת היא שאין צורך להרחיב בדיאלוג בין ששינסקי לשלום, שכן הסיפור שמתחבא כאן גדול הרבה יותר.

מחאת קיץ 2011, אישור המלצותיה של ועדת הריכוזיות, הרפורמה בענף סלולר שפקחה בן לילה את עיניהם של מיליוני ישראלים וחשפה חלק מהמטריקס שבו הם חיו, את עומק העושק ביוקר המחיה - כל אלה תפסו את רוב קבוצות האינטרס הישראליות לא מוכנות. במשך עשור הן התחבאו בנחת מאחורי מסך העשן הביטחוני, ואירגנו את החוקים והרגולציה לטובתן. כל אימת שמישהו היה מתעורר ושואל בקול רפה מדוע בשוק העבודה יש שתיים־שלוש קאסטות של עובדים שביניהן יש פערים אדירים בשכר ובתנאים, מדוע הכל נראה מקומבן ומושחת, החל במערכת הפיננסית וכלה בעיריות ובמינהל מקרקעי ישראל, או מדוע הכל כל כך יקר - מיד היו משתיקים אותו ומסבירים שבכל אשמים המתנחלים, השמאלנים, החרדים והחילונים.

קו ההגנה הראשון של מיליציות המיסוי היה פשוט: רגולציה על מונופולים ושבירת הריכוזיות במשק יבריחו את המשקיעים; מדובר ב״הלאמה״, ב״קומוניזם״ וכדומה. הם בילבלו בין ביורוקרטיה לבין רגולציה, ובעיקר בין רגולציה שממוקדת ביצירת שוק תחרותי לבין רגולציה שעסוקה בייצור חסמי כניסה לשוק. הם הוסיפו ״ציונות״, ״כחול לבן״, קראו לעצמם ״ראשי המשק״ - והיו משוכנעים שקו ההסברה הזה יעבוד.

השיטה קרסה. הציבור התעורר ומיד אחריו החלו להתעשת הרגולטורים. הוא הבין שהחבורה הזאת היא היא שרוצה יותר מכל שוק מאורגן, חסום, בולשביקי ולא תחרותי. הוא הבין שהחבורה הזאת לא רוצה יזמות ושוק חופשי. הוא הבין שהיא האויב של השוק החופשי.

עכשיו מתחיל סיבוב נוסף. המבצע בעזה לא בילבל את רוב הציבור: הוא רוצה לראות טיפול ביוקר המחיה, הורדת מחירי הדיור בעשרות אחוזים ומלחמה בשחיתות. קבוצות האינטרס כבר הבינו שאי אפשר יהיה להשתמש בארסנל הטיעונים הקודם, ושצריך לבנות נרטיב חדש שבעזרתו אפשר יהיה להסביר את הצורך למנוע רפורמות, לחסום תחרות ולארגן פטורים ממסים לחברי המועדון.

מעתה והלאה יש איפוא סיסמה חדשה, נרטיב חדש שאותו מוכרים לעיתונות: ״הגנה על העובדים״. כלומר, שלום וראשי הרשויות המקומיות בדרום לא משרתים כאן את משפחת עופר. חס וחלילה. הם לא מתעניינים ברווחים של משפחת עופר שמשכה מכיל דיווידנדים של 20 מיליארד שקל בשבע השנים האחרונות. לא, מה פתאום, הם רוצים לטרפד את מסקנות ועדת ששינסקי רק מפני שהם הגיעו למסקנה שאם כיל תשלם מסים גבוהים יותר על הרווחים המטורפים שלה - היא תסגור מיד את המפעלים ותעביר אותם לחו״ל. אולי ללונדון, לשם העתיק עידן עופר את מגוריו לפני שנתיים.

זכי רכיב

הסביר לי זאת לפני שנתיים לוביסט של אחד המונופולים הגדולים בישראל: ״למדנו לקח. לא נחזור על טעויות שעשינו עד למחאה החברתית. מעתה והלאה רק ועדי העובדים שלנו יהיו בפרונט. הם תמיד מצטלמים יותר טוב מהמנכ״ל שלנו, שלוקח 10 מיליון שקל הביתה״. הם לא רק מצטלמים יותר טוב, הם מספקים את האליבי שלו זקוקים שלום ושאר הפוליטיקאים כדי לשמר את המצב הקיים, לחסום רפורמות וגם להיראות חברתיים לכאורה.

זה לא סיפור נקודתי ואפילו לא משל לקושי לבצע רפורמות או רגולציה שלוקחת משאבים מקבוצות אינטרס, כמו מונופול האשלג הישראלי, ומעבירה לציבור. זהו הסיפור של המדיניות הכלכלית והדמוקרטיה הישראלית בכלל: היחידים שמקבלים ייצוג עקבי, חזק, מתמשך, ערני ומתוחכם הן קבוצות האינטרס - המונופולים והקרטלים במגזר העסקי, האיגודים, הגילדות ומיליציות המיסוי העצמאיות הגדולות במגזר הציבורי. הכוח שלהן והשלל שהן, מנהליהן ועובדיהן מקבלים הוא תמונת מראה של החולשה של הציבור המפוזר. אתם.

הנה הדוגמה של כיל. הממשלה שגתה כאשר הפריטה לפני כ-18 שנה את החברה מבלי להביא בחשבון אפשרות של זינוק חד במחירי האשלג שייצור רווחי עתק לחברה המפיקה את האשלג. ב-2014, באיחור של עשור, תיקנה הממשלה את חוקי המס והציעה משטר חדש שבו רווחים חריגים ותשואה על ההון של מעל 12% (פי שישה מהתשואה חסרת הסיכון היום) יהיו חייבים במס רווחי יתר. מס זה עשוי להכניס למדינה עוד כמה מאות מיליוני שקלים בשנה, שיכולים לשמש להגדלת רשתות הביטחון החברתיות בישראל - החלשות בהשוואה בינלאומית.

בגרף אפשר לראות שעל פי אומדני ועדת ששינסקי, מס רווחי היתר שיוטל על כיל יגדיל את הכנסות המדינה מאוצרות הטבע ממיליארד שקלים בשנה לכ-1.5 מיליארד שקל תוך ארבע שנים.

אלא שהשיטה הדמוקרטית והכלכלית הישראלית לא מכירה בפועל ברעיון של קידום היעילות הכלכלית והגנה על הציבור, העובדים ומשלמי המסים בצורה אוניברסלית, מכלילה. היא מגנה רק על קבוצות אינטרס קטנות, כמו עובדי מונופולים פרטיים או יחידות לא יעילות במגזר הציבורי.

המדיניות הכלכלית הישראלית הפוכה בחלק הגדול מכלכלת שוק שמעודדת יזמות ויצירתיות וגם הפוכה ממדיניות סוציאל־דמוקרטית: אין שיטה שרואה את הרווחה הכוללת ואת המבנה הכולל, אלא רק את קבוצות האינטרס. השוודים קוראים לזה ״להגן על המלחים ולא על האנייה״.

מה ששלום, כמו רוב הפוליטיקאים, מציע הוא הגנה על האוניות, בעיקר החזקות, הגדולות והמקורבות לשלטון או לעמדות הכוח במגזר הציבורי והפרטי. הם מנמקים זאת בהגנה על המלחים - אבל מדובר רק במלחים ששפר עליהם גורלם והם נמצאים באנייה הנכונה. שאר הציבור נשאר בחוץ, בסירות גומי עלובות, מחכה לגלים, לסערה או לכרישים שיטרפו אותו.

בשנתיים האחרונות פנו לכותב שורות אלה ח"כים מכמה מפלגות והביעו עניין ללמוד את המודל השוודי או הדני: כלכלת שוק קפיטליסטית וחופשית, ששומרת על התחרותיות שלה באמצעות העיקרון של רשתות הגנה חברתיות ושמירה על כלל העובדים ולא על מקומות עבודה מסוימים.

אולם חיש קל, לאחר התייעצויות בתוך המפלגה ועם היועצים האסטרטגיים שלהם, הם החליטו לרדת מהעניין: עדיף לדאוג לקבוצות אינטרס ספציפיות או לאוכלוסיות מסוימות מאשר להגן על רעיונות מופשטים כמו כלכלה תחרותית. מי שיוצא נגד ההטבות וההגנות של קבוצות האינטרס רוכש אויבים, ואילו הציבור המפוזר שייהנה ממבנה משק יעיל, תחרותי ומתקדם יותר לא מכיר לו תודה. עדיף לדאוג רק לקבוצות הקטנות על חשבון הציבור המפוזר, כי הקבוצות הקטנות הן אלה שביום פקודה יודעות להחזיר לפוליטיקאי טובה.

לא מדובר בעניין מפלגתי: בכל הקשור למאבקים בקבוצות אינטרס רב המשותף על המפריד בין הליכוד לעבודה. בשבוע שעבר תיארנו כאן את המהלכים התקשורתיים של הח"כ הצעירה בכנסת, סתיו שפיר, שתובעת מהאוצר חשיפה של הפרוצדורות של העברות הכספים ואף הגישה בג״ץ חשוב בעניין. השבוע פירסמנו ב–TheMarker את תגובתה של שפיר, שבה היא כתבה בין השאר: ״אם לא נשמיד את המנהרות שדרכן מוברח התקציב הסודי של המדינה, לא נוכל להתקדם״.

איתן ששינסקי

כל הכבוד לשפיר על הלוחמנות וההתעקשות. אבל כדאי לה לשים לב שאנחנו ב–2014 ולא ב-2010. הציבור כבר התעורר והבין את השיטה: המנהרות שחפרו וחופרות קבוצות האינטרס מתחת לרגליהם של אזרחי ישראל כבר גלויות, המיליארדרים שנבזזים על ידי מונופולים פרטיים וציבוריים כבר ידועים. כפייה של גילוי נאות ושקיפות על משרד האוצר היא מבורכת ונכונה, אבל היום כבר ידוע היטב היכן נמצא הכסף הגדול.

אם שפיר רוצה להיראות שהיא לא עשויה מהחומר של שלום, שלשיטתה הוא פוליטיקאי מהסוג הישן, היא צריכה בשלב ראשון להודיע מה עמדתה בנושא העושק של עשרות מיליארדי שקלים במונופולים הממשלתיים, במערכת הביטחון, במערכת הבנקאות. בנושאים האלה לא שמענו מלה אחת משפיר, כמו גם מרוב הח"כים מהעבודה, מהליכוד, מיש עתיד או מישראל ביתנו.

בכמה אחוזים חושבת שפיר שיש להוריד את מחירי הדיור בישראל בשנה הקרובה? 5%, 10%, 20%? מדוע לא 30%, בהינתן שבועת הנדל״ן היא כיום המכשיר האפקטיבי ביותר להעברת עושר מהשכבות החלשות לאלפיון העליון ולמיליציות המיסוי?

מהי עמדתה בעניין חברת חשמל? פתיחת שוק המזון והרכב ליבוא כדי להוריד את יוקר המחיה שעמד במרכז המחאה? רשות שדות התעופה? קק״ל? פנסיות תקציביות לג׳ובניקים בעשרות מיליארדים? מינהל מקרקעי ישראל? כיל? המחיר המטורף שמשרד האוצר צפוי לאשר ליצחק תשובה למכור בו גז טבעי לחברת החשמל? אלה המנהרות שנחשפו מזמן, והמיליארדים שזורמים לשם במקום לשכבות החלשות ולרשתות ההגנה החברתיות ידועים, מתועדים ודוקרים את עינו של כל אדם שאינו בת יענה ויודע את לוח הכפל.

בשלב הבא צריכה שפיר - או כל ח"כ אחר שרוצה לשנות את המציאות הכלכלית עבור מיליוני ישראלים בלתי מחוברים - להכריז מלחמה על כל קבוצות האינטרס. אלה האחרונות פוגעות בציבור שלוש פעמים: פעם ראשונה בעשרות המיליארדים שהן גורפות לעצמן על חשבון משלם המסים והשכבות החלשות, פעם שנייה בהשפעות החיצוניות השליליות שיש להן על איכות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת לציבור, ופעם שלישית בכך שהן מרסקות את ההון החברתי ומקבעות מדינה של קאסטות וחמולות.

כמובן שאנחנו מציעים לקוראינו לא לעצור את נשימתם בציפייה שהח"כים יכריזו מלחמה על קבוצות האינטרס האלה. לפני חודשיים פירסמנו כאן את המונולוג של ח"כ בכיר וידוע, שהסביר מדוע נוכח מבנה המערכת הפוליטית בכלל והשליטה של קבוצות האינטרס בפריימריס בפרט הח"כים תמיד יעדיפו לעסוק במסכי עשן ולהימנע ממאבק באנשים שבסוף היום קובעים מי נשאר בפוליטיקה ומי מחוסל.

את השינוי יכולות להביא רק התעוררות רעיונית וערכית, רק מחאות והתארגנויות חוץ־מפלגתיות נועזות, מתוחכמות ועקשניות שממוקדות בשיטה הכלכלית הישראלית. המכשול הגדול ביותר של ההתארגנויות האלה הוא מסכי העשן של השמאל, הימין והמרכז, שלא רוצים להתמודד עם קבוצות האינטרס ולכן תמיד אוסרים מלחמה על נושאים עם השפעות שוליות על הכלכלה. אם מישהו מסיים לקרוא את הטור הזה, כמו את אלה שקדמו לו, במסקנה שהפתרון הוא ביבי, בוז׳י, שלי, נפתלי, איווט, יאיר או כחלון - אז כנראה שאנחנו לא מצליחים להעביר את המסר. הם יפעלו רק כאשר הציבור יתעורר. כל עוד הציבור רדום, תמשיכו לקבל בדיוק את אותן תוצאות.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

לס נייט הכחדה אנושית מרצון

"נחיה חיים ארוכים ואז ניכחד": האיש שרוצה שלא יהיו יותר אנשים בעולם

FILE PHOTO: Twitter logo and a photo of Elon Musk are displayed through magnifier in this illustration taken October 27, 2022. REUTERS/Dado Ruvic/Illustration/File Photo

כיכר העיר המטורפת של אילון מאסק עוד עלולה להרוג אותנו