נתניהו וריבלין פגעו בהון החברתי בחודש שבו אנחנו זקוקים לו יותר מכל

לנורמות חברתיות של כיבוד חוקים, הימנעות מניגוד עניינים, התרחקות משחיתות ופעולה מקצועית ואתית יש תמיד תועלת כלכלית משמעותית למדינה כולה. אבל בעת משבר כה חריף, החשיבות שלהן גדולה הרבה יותר

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נשיא המדינה, ראובן ריבלין
ראובן ריבלין. אמנם התנצל, אבל את רוב הנזק קשה לשקםצילום: אמיל סלמן

ביום שלישי צייץ נשיא המדינה ראובן ריבלין בחשבון הטוויטר שלו טקסט לא אופייני: "התלבטתי אם לכתוב שוב בכניסת החג. לפעמים עדיף לו לאדם לא לדבר ולקבל על ראשו את הכעס. אני מקבל מכם על הראש בשבוע האחרון על בחירה לא נכונה שעשיתי, שאין דרך להצדיק אותה. בחג השני אני נוהג אחרת, ומקווה שהימים שעוד נכונו לנו 'שיהיו נכונים, שיהיו רכונים, שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים'".

ההתנצלות של ריבלין מתייחסת כמובן לפרסום מתחילת השבוע, שהוא הפר את הנחיות הממשלה ובילה את החג הראשון עם בתו ומשפחתה, אף שהם אינם מתגוררים עמו באותו בית — זאת לאחר שהאורחים עברו בדיקות קורונה מיוחדות.

התגובה הראשונה של ריבלין היתה שונה. הוא טען שבני המשפחה שוהים אתו בבית הנשיא ומסייעים לו בעבודתו במהלך החג. הציבור כמובן לא קנה את ההסבר, והרשתות החברתיות געשו.

מי שלא ראה צורך להתנצל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמו ריבלין, גם הוא החליט שהנחיות הממשלה אינן חלות עליו: ילדיו עברו בדיקות קורונה מיוחדות ובנו אבנר וחברתו, שאינם מתגוררים במעון ראש הממשלה, הצטרפו לארוחת החג אצל ההורים. לשכת ראש הממשלה עצמה פירסמה תמונה שבה נראתה המשפחה חוגגת יחדיו. כמו ריבלין, נתניהו מיהר לייצר הסבר מאולץ: אבנר גר במתחם המאובטח של ראש הממשלה. מהו אותו מתחם מאובטח? הדירה של אבנר בצד השני של הכביש.

עיתון זה מזכיר לא אחת את חשיבותו של ההון החברתי לכלכלות, לדמוקרטיות ולקהילות. ההון החברתי הוא דרגת האמון שיש לאזרחים אחד בשני והאמון שלהם בממשלה ובמוסדות הדמוקרטיים. בניגוד להון כלכלי — השקעות בציוד, במכונות ובטכנולוגיה, להון פיננסי — מזומנים וניירות ערך, ולהון אנושי — הכישורים והכישרון של האוכלוסייה, הון חברתי קשה יותר למדידה והשפעתו על הכלכלה בדרך כלל מופשטת מאוד.

המגפה שמכה בחודשיים האחרונים בבריאות, בכלכלה ובאורח החיים של רוב האנושות הובילה מיד להערכה מחדש של המדיניות הכלכלית והאידיאולוגיות הכלכליות ברוב העולם. אחרי 40 שנה שברובן היתה המגמה העולמית לדחוף להקטנת המעורבות הממשלתית לטובת עליונות השווקים, הממשלות והפעולה הציבורית המשותפת חוזרות בגדול.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו
ראש הממשלה, בנימין נתניהוצילום: מארק ישראל סלם

המשבר הבריאותי והכלכלי ניתץ בן לילה חלק גדול מקווי ההפרדה בין מפלגות הימין, המרכז והשמאל ברוב העולם. בכל המדינות החשובות, ללא קשר לשאלה מה הנטייה הפוליטית והאידיאולוגית של המפלגה השלטת, מובילות הממשלות תוכניות מאסיביות של מעורבות בכלכלה בהיקף שלא נראה כמוהו מאז מלחמת העולם השנייה. תוכניות החילוץ הענקיות של 2008–2009 נראות כמו כסף קטן ליד מה שקורה בימים אלה ברוב העולם, ובעיקר ליד מה שצפוי לקרות בחודשים הקרובים.

המשבר הכלכלי, שעלול להיות העמוק והקשה ביותר שידענו מאז השפל הגדול בארה"ב במאה הקודמת, והמעורבות הממשלתית המאסיבית, יחזירו למרכז הזירה את הציר של ממשלה מול השוק — דיון שנמצא בחזית או ברקע בכל נקודת זמן במאה האחרונה וגם קודם לה. אבל יש ציר נוסף, פחות מדובר, שייתכן שחשיבותו גדולה מתמיד: החברה האזרחית וההון החברתי.

המסר של נתניהו וריבלין לציבור: אנחנו לא ביחד בעסק הזה

ממשלות בכל העולם מנסות בחודש האחרון למצוא את האיזון בין מאבק נחוש בנגיף באמצעים של סגרים, הגבלות וריחוק חברתי לבין מניעת משבר כלכלי עמוק שהתאוששות ממנו עלולה להיות כואבת ויקרה.

היכולת לשלוט במגפה מצד אחד, ולמנוע את הרס הכלכלה מצד שני, תלויה לא רק באיכות שירותי הבריאות, בעומק הכיסים של המדינה ובהחלטות שיקבלו הפוליטיקאים, אלא גם בציר השני — ההון החברתי שבידי החברה האזרחית.

לדרך שבה יתנהגו הפרטים מול הנחיות הממשלה — באיזו מידה יצייתו, יפנימו ויקבלו אותן — עשויה להיות השפעה עצומה על האפקטיביות של המדיניות ועל היכולת להקטין את המגבלות החמורות על הכלכלה.

החשיבות האדירה של ההתנהגות והנורמות של החברה האזרחית הופכת לפתע את המושגים הון חברתי ושחיתות ציבורית, שלעתים קרובות הם מופשטים, לפרמטרים קונקרטיים מאוד בחיזוי היעילות של המדיניות הממשלתית.

במצב של מגפה מסוכנת יש להתנהגות של כל פרט, משפחה וקבוצה קטנה השפעות גדולות לא רק על הבריאות שלהם, אלא על הקהילה כולה. אזרחים שלא יצייתו להוראות עלולים להדביק אזרחים רבים אחרים, בעוד שהם משלמים רק חלק קטן מהמחיר הכלכלי שיושת על כלל הציבור.

עם פרוץ המשבר, כאשר נתניהו החל להפקיע כמעט מדי ערב את אולפני הטלוויזיה, אפשר היה לאמץ גישה צינית ולטעון שהוא משתמש בהזדמנות כדי לדחוף את בני גנץ לממשלת חירום, לפורר את כחול לבן ולהרחיק את פתיחת משפטו הפלילי. מנגד, אפשר היה להתעלם מהשיקולים הפוליטיים ולהסביר שיש חשיבות עליונה שהציבור יפנים את הציות להוראות הסגר, הניקיון והריחוק החברתי, ולכן טוב עושה ראש הממשלה שהוא נותן דוגמה אישית וחוזר שוב ושוב מול המצלמות על המסרים החשובים.

ואולם כאשר מאות אלפי משפחות גילו למגינת ליבם שראש הממשלה בילה את ארוחת החג עם בנו, שאינו גר עמו — בעוד הם הופרדו מילדיהם ומהוריהם — המסר המתקבל הוא הפוך. נשיא המדינה אמנם התנצל, וטוב עשה, אבל את רוב הנזק במעשיו קשה לשקם. נתניהו וריבלין שלחו מסר לציבור: אנחנו לא ביחד בעסק הזה.

רה"מ נתניהו ובנו אבנר בערב פסח
רה"מ נתניהו ובנו אבנר, מתוך משדר ליל הסדר ב"קשת 12". כן, יש להם זכויות יתר מסוימותצילום: צילום מסך מתוך אתר MakoTV / קשת 12

הדרך שבה התנהל המשא ומתן בין נתניהו לגנץ לכינון ממשלת אחדות שלח מסר דומה: האומנם מטרת הממשלה הזאת היא להגיב בדרך אפקטיבית יותר לאיום הברור והמיידי של המגפה? או שמא מטרתה הסמויה היא לפתוח את הדרך להחלשת מערכות אכיפת החוק כדי להרחיק עוד את משפטו הפלילי של ראש הממשלה?

כלי הנשק העיקרי במאבק של ישראל בנגיף הקורונה ובשבר הכלכלי הוא הנכונות של הציבור לקבל נורמות התנהגות המקטינות את סיכויי ההתפשטות של המגפה ומביאות בחשבון לא רק את התועלת והסיכון האישי, אלא את התועלת והסיכון לחברה כולה.

לנורמות חברתיות של כיבוד חוקים, הימנעות מניגוד עניינים, התרחקות משחיתות ופעולה מקצועית ואתית יש תמיד תועלת כלכלית משמעותית למדינה כולה. אבל בעת משבר כה חריף, החשיבות שלהן גדולה הרבה יותר. אנחנו אמנם מסוגרים רוב הזמן בבתים, אבל כולנו לוקחים חלק במערכה גלובלית שהתוצאות שלה תלויות לא רק במהירות שבה המדענים ימצאו תרופה או חיסון — אלא ביכולת שלנו לכבד נורמות מסוימות.

העובדה ששליש או יותר מהציבור חושש שהאינטרסים המשפטיים האישיים של נתניהו נכנסים לתוך מערכת קבלת ההחלטות במאבק בנגיף מכבידה מאוד על האפקטיביות של צעדי הממשלה, משום שהיא יוצרת גירעון באותו מאזן של הון חברתי, שמשפיע על ההתנהגות של כל פרט. בתקופה כזאת התנהגות הפרט היא רכיב קריטי עבור הקהילה, שצריכה להיאבק יחדיו באויב חמקמק, רב־עוצמה ובלתי צפוי.

הגירעון בהון החברתי מתחבר גם לגילויי השחיתות במערכת הפוליטית ובשירות הציבורי. בימים כתיקונם הסובלנות של הציבור לשחיתות ציבורית היא גבוהה יחסית, הנושא הוא בעיקר סמלי ומופשט והיחס לחשיפות השחיתות משתנה בעיקר לפי הזהות המפלגתית והשבטית. ואולם ככל שיעמיק המשבר הכלכלי ותידרש פעולה מאסיבית יותר של הממשלה, כך תגדל החשיבות של המקצוענות, האפקטיביות, טוהר המידות והיושרה של המערכת הפוליטית. מחיר הנורמות של שחיתות ואי־שוויון שהולכות ומעמיקות — מציאות שקיבלנו כולנו בלית ברירה במשך שנים ארוכות — עלול להיות כבד מנשוא בעידן שבו נידרש להקרבה כה גדולה ברמת החיים ובאיכות החיים. נתניהו וריבלין טרם הפנימו זאת, ואין סימנים שמקורבי השלטון והאליטה הכלכלית הבינו את זה.

הסיוע לנתניהו מכלי התקשורת

ממשלה קבועה אין כבר שנה, הכנסת כמעט אינה מתפקדת והרוב המכריע של תשומת הלב הציבורית ממוקד זה חודשיים במגפה, בהנחיות ההתנהגות והתנועה שמנפיקה הממשלה מדי כמה ימים. עבור חלק מקבוצות הכוח והאינטרס במשק זאת הזדמנות לקדם בשקט יחסי יוזמות שבימים כתיקונם היו זוכות לתשומת לב ציבורית.

שתי יוזמות כאלה התרחשו בסמיכות זמנים מעניינת בשבועיים האחרונים: הראשונה היתה ההדלפה שנהפכה לידיעה רשמית, שהבוסים החדשים של ערוץ 13 (לשעבר 10) החליטו לחתוך 50% מכוח האדם בחברת החדשות. חיתוך של 50% הוא מספר אבסורדי — זהו עוגן שנועד לזרוע פחד בארגון, במטרה להגיע לקיצוץ של כ–25%, שבמסגרתו ניתן יהיה להיפטר מעיתונאים ומעורכים שההנהלה מעוניינת להיפרד מהם.

לן בלווטניק, מבעלי ערוץ 13
לן בלווטניק, מבעלי ערוץ 13

הידיעה השנייה עוסקת בכוונה של ועדת ההיצף במשרד הכלכלה להתכנס ולהחליט על הטלת היטל היצף על יבוא מלט לישראל. זאת, לאחר שרשות התחרות קבעה לפני שנה שבהינתן ששוק המלט נשלט בידי מונופול, אין מקום להטיל מגבלות מסוג זה על יבוא מלט לישראל. היטל היצף הוא כמובן שם קוד לדרך לחסום או להקטין את התחרות הבינלאומית.

מי ששולט בשוק המלט זה עשרות שנים, והוא מונופול מוכרז, הוא כמובן קבוצת נשר־משאב. הפוליטיקאים והרגולטורים שיתפו פעולה עם נשר לאורך שנים כדי לבצר את מעמדה. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נמנע מלסייע לפתיחת התחרות בענף. בפרק הזמן בין סיום תפקידו לכניסה לכלא, אולמרט התמנה באופן מעניין ליו"ר קבוצת תעבורה של משפחת לבנת, שהיתה השותפה הבכירה בנשר שנים ארוכות.

ואולם בעקבות המחאה החברתית גבר הלחץ הציבורי והתמריץ של הפוליטיקאים לפעול נגד מונופולים, וב–2014 נפתח שוק המלט לתחרות: המחירים ירדו תוך חמש שנים ביותר מ–30% והיקף הפעילות עלה משמעותית. כתוצאה מכך נחתכו הרווחים המונופוליסטיים של נשר לאחר עשרות שנים שבהן היתה מוגנת מתחרות.

מה הקשר בין צעדי קיצוץ אגרסיביים בחברת החדשות של ערוץ 13 לבין לחץ מאסיבי של נשר על הממשלה לחסום את התחרות שהורידה מחירים? אין כמובן קשר. פה מלט ופה חדשות. אין תחומים רחוקים יותר. אבל אם נתעקש בכל זאת, יתברר שיש לפחות איש אחד שמגלה עניין גדול בשני התחומים. הוא קנה את השליטה בנשר לפני שמונה שנים, נכנס להשקעה בערוץ עשר לפני חמש שנים ונהפך כתוצאה ממיזוג ערוץ עשר ורשת 13 לפני שנה וחצי לבעל השליטה בערוץ הממוזג ובחברת החדשות שלו. לאיש קוראים לן בלווטניק. הוא נמנה עם הקבוצה הקטנה של יזמים שהתעשרה במהירות מדהימה מהשקעות ברוסיה בעידן שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. הונו נאמד ב–2019 על ידי בלומברג בכ–25 מיליארד דולר.

חברת החדשות של ערוץ עשר הצליחה לייצר לאורך שנים דנ"א ותרבות של ארגון חדשות עצמאי, משימה לא טריוויאלית בהינתן המדיום של טלוויזיית ברודקאסט שנועד בדרך כלל לפנות למכנה משותף נמוך, לא להרגיז את הצופים ולשמור על מערכת יחסים טובה עם הממסד. עם המיזוג של ערוץ עשר עם 13 והתגבשות דואופול בשוק הטלוויזיה של שני ערוצים, 12 ו–13, החלה חברת החדשות לשנות את צביונה ונעשה ניסיון לפנות למכנה משותף רחב יותר.

במקביל, התברר שהתוכניות העסקיות שהוצגו לבלווטניק ערב מיזוג עשר־13 היו מנותקות המציאות. הפסדי החברה נערמו, ובלווטניק נדרש להזרים תוך שנתיים יותר מ–50 מיליון דולר למימון החברה.

הסיכוי של בלווטניק להחזיר לעצמו את ההשקעה בעסקי הטלוויזיה בישראל הוא אפסי: הוא בעצמו העיד בעבר שהשקעה בעיתונות עבורו היא "השקעה של לייף סטייל, כמו המלון שקניתי על החוף בריביירה הצרפתית". אבל גם עבור "לייף סטייל" התיאבון להפסדים הוא מוגבל, והדרך היחידה להחזיר את ההשקעות בישראל הוא החזרת הרווחיות של נשר לימים שלפני התחרות. מי האיש אשר בידיו היכולת לשנות את מדיניות הממשלה — להקטין את התחרות בשוק המלט ולהחזיר אותנו אחורה, לימים שבהם מלט נמכר ב–330 דולר לטון (לעומת 270 כיום), נשר החזיקה ב–70% מהשוק והדפיסה כסף קל?

כמובן: אותו איש שיכול היה בעבר למנוע תחרות משאול אלוביץ' בתיק 4000 ומארנון (נוני) מוזס בתיק 2000. איזה צירוף מקרים מעניין: גם להם היו כלי תקשורת שנתניהו לא אהב את הסיקור העיתונאי שלהם.

האם יכול להיות קשר בין רגולציה על מונופול לבין סיקור עיתונאי? על פי חומרי הראיות וכתבי האישום בתיקי 1000, 2000 ו–4000 — התשובה חיובית. ההחלטה הסופית תיקבע כמובן בבית המשפט ב–24 במאי — זאת בהנחה שנתניהו, בסיוע שותפיו החדשים והישנים וכלי התקשורת רבי העוצמה שמנהלים סדר יום תקשורתי המשרת אותו, לא יצליח שוב לשכנע את הציבור שבעת הזאת מוטב לדחות עד להודעה חדשה את פתיחת משפטו הפלילי.

למנכ"ל, לעורכים ולמגישים של חדשות 13, החברה האחות של מונופול המלט נשר, מגיע לקבל בעלים שלא זקוק להגנה ממשלתית מתחרות לעסק שלו. גם לערוץ 12, שמשפחת תשובה יושבת בדירקטוריון של חברת החדשות שלו, מגיע מבנה בעלות שאינו כולל מונופול אנרגיה שקרס החודש ורק חילוץ ממשלתי יכול לשמר את השליטה בו בידי המשפחה. כל עוד אלה האנשים ששולטים בשתי חברות החדשות ובחלק אדיר מסדר היום הציבורי, הסיכוי שהם יאפשרו לעיתונאים לדבוק בשליחותם הציבורית ללא מורא וללא משוא פנים בתקופת משבר כלכלי כה חריף אינו גבוה במיוחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker