איך אפשר להוציא את נתניהו משיווי משקל - ולמה חשוב לשעמם אותו - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
גיא רולניק

איך אפשר להוציא את נתניהו משיווי משקל - ולמה חשוב לשעמם אותו

נתניהו אמר לתושבת קרית שמונה אורנה פרץ "את משעממת" לא בגלל שתקפה אותו - אלא מכיוון שהקריאה לא היתה בתבנית ובפורמט שאליהם הוא רגיל, של השמאלנים והחמוצים

244תגובות
ראש הממשלה בנימין נתניהו
AMIR COHEN/רויטרס

על השעמום

התגובה הספונטנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקריאת הביניים של תושבת קרית שמונה אורנה פרץ גררה השבוע, בצדק, ביקורת חריפה. אריאנה מלמד היטיבה לתאר ב"הארץ" את הקשר בין תגובת נתניהו לבין הניתוק שלו מול צרכים של אוכלוסייה מוחלשת.

הנתק של נתניהו, שנמצא בשלטון כבר 20 שנה בהפסקות, אינו חדש, אלא רק חלק מהסיפור. המלים שבאמצעותן ביטל נתניהו את דבריה של פרץ על סגירת חדר מיון בעיר - "את משעממת אותנו" - מעידות לא רק עליו, אלא על תהליך עמוק ומטריד יותר בפוליטיקה, בדמוקרטיה ובשיח הציבורי בישראל, בארה"ב ובמדינות מערביות רבות.

השימוש של נתניהו בטענה שדברי פרץ "משעממים" אינו מניפולציה או דמגוגיה. בדרך כלל נתניהו יודע להימנע מטעויות יחסי ציבור כאלה. התגובה הספונטנית שלו משקפת משהו מאוד אמיתי: נתניהו אכן השתעמם מדברי פרץ, משום שהיא העלתה בקריאת הביניים שלה נושא שנחשב משעמם - מדיניות הממשלה בתחום הבריאות.

נתניהו משתיק תושבת קריית שמונה - דלג

מדוע סגירת חדר מיון בקרית שמונה היא משעממת? משום שהיא עוסקת בנושא שלא קוטלג בישראל לימין או שמאל, ליברלי או לאומני, מזרחי או אשכנזי, אליטות ישנות או אליטות חדשות וכו'.

אבל היא משעממת מסיבה נוספת: רמת הגירויים, הפרובוקציות, הנושאים, השפה וסוג השיח הפוליטי והציבורי עולים ומשתנים במהירות בשנים האחרונות. זה לא התחיל עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, אך ללא ספק קשור אליה. העברת השיח הפוליטי והציבורי לרשתות חברתיות, לסרטונים קצרים ומהירים, לממים נוקבים, לציוצים של 140 או 280 תווים, העלתה דרמטית את סף הגירוי ומורידה את היכולת להקשיב לנושאים שאינם קיצוניים, מרגיזים, מחנאיים ובעיקר "חדשים".

נתניהו ידע לדבר לציבור בסיסמאות קצרות ונוקבות, לסמן אויבים וללעוג למתחרים עוד לפני בחירות 2016 בארה"ב. אבל טראמפ לקח את זה כמה צעדים קדימה. הנשיא האמריקאי הוא מכונה משומנת של מה שנקרא בעולם השיווק A/B Testing - הוא בודק ללא הרף באמצעות הרשתות החברתיות את האפקטיביות, הוויראליות ותשומת הלב לנושאים מסוימים. מה שעובד - הוא ממשיך אתו. מה שלא עובד - נזנח. באמצעות פרובוקציות והשתלחויות הצליח טראמפ לקחת בהדרגה מכלי התקשורת האמריקאיים את היכולת לשלוט בסדר היום: ברגע שמתחיל דיון בנושא שלא מתאים לו, הוא יצייץ משהו והתקשורת תנוע מיד בכיוון שלו. כלל לא משנה אם היא תתקוף או תמתח עליו ביקורת - הוא שולט בשיחה. הם מגיבים לנושאים שמתאים לו לעסוק בהם.

לפני שבועיים פירסם "ניו יורק טיימס" תחקיר מרשים המבוסס על מסמכים ועדויות שתחקירני העיתון אספו במשך יותר משנה. התחקיר קבע שמשפחת טראמפ העלימה הכנסות במאות מיליוני דולרים באמצעות העברת הנכסים של אביו של טראמפ לילדיו מבלי לשלם מס ירושה. התחקיר גם הראה שדונלד טראמפ הוא איש עסקים כושל שרוב הונו, אם לא כולו, לא נבע מעסקיו - אלא ממה שקיבל מאביו.

התחקיר יכול היה לפתוח דיון נוקב בשאלה איזה חלק יש להעלמות מס בכלל ולירושות בפרט באי־שוויון בארה"ב, שחזר בעשור האחרון לרמה שבה היה לפני 100 שנה. אבל הוא ירד מסדר היום תוך 24 שעות, כי טראמפ הצליח לייצר שלוש שערוריות חדשות.

אמנם נתניהו, כמו טראמפ, נמצא תחת חקירות פליליות, אבל מבחינה תקשורתית הוא במצב הטוב ביותר שבו היה אי־פעם. הוא שולט בשיח הציבורי. ערוצי הטלוויזיה והאתרים עסוקים רק בתגובה למה שהוא אומר.

בתמלילי תיק 2000 נשמע מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס אומר לראש הממשלה שהם "עושים את זה כבר מ-1996" - כלומר גונבים את דעת הציבור כבר ארבע מערכות בחירות במשך 20 שנה. יש סיכוי סביר שזאת הפעם האחרונה שנתניהו סוגר עסקות עם מו"לים כמו מוזס, בעיקר משום שהוא כבר לא זקוק לזה. ערוץ 2 ו-ynet משרתים אותו יותר מאשר פוגעים בו - גם כאשר הם מבקרים אותו - כי הוא שולט בסדר היום.

נתניהו לא הגיב ספונטנית ב"את משעממת" משום שהותקף. להפך: הוא איבד את שיווי המשקל מפני שלא הותקף בסגנון ובפורמט שאליהם התרגל. פרץ לא השתמשה בטקסטים של מבקרי נתניהו ומתנגדיו. היא לא אמרה דבר על החקירות, על שרה, על עזה, על האי־שוויון. אלה טקסטים שמיד היו מאפשרים לקטלג אותה כ"חמוצה" או שמאלנית. היא פשוט רצתה תשובה לשאלה פשוטה: מדוע חדר המיון בעיר שלה נסגר.

נתניהו היה מעדיף כמובן לקבל קריאות "ביבי מלך ישראל" ולשמוע מהקהל כמה נהדר כאן, אבל גם ביקורת ומתקפות היו מתקבלות אצלו בשמחה כל עוד הן בדפוס המוכר של השמאלנים והחמוצים.

סגירת חדר מיון משעממת את נתניהו. הוא, כמו רוב הצופים, המאזינים והקוראים בעידן הזה, צריך הזרקה בלתי פוסקת של חומרים חזקים, מתסיסים, מכעיסים או גדולים - דברים שקורים בוושינגטון ובניו יורק, דברים שאפשר לדבר עליהם עם תורמים של המפלגה הרפובליקאית. המיליארדרים בניו יורק והעיתונאים בוושינגטון לא מתעניינים בשירותי הבריאות או במצב התחבורה בישראל. זאת לא הסחורה שמביאה אותך לראיונות בפוקס ניוז וב-CNN.

אם פרץ היתה רוצה לעניין את נתניהו, היא היתה צריכה לצעוק "סייבר! סייבר! אירן!", אולי משהו על הסעודים. כל דבר שהוא בינלאומי, גדול, היסטורי, שנוי במחלוקת חריפה, שמעלה שאלה למי היא באמת נאמנה, באיזה מחנה היא נמצאת, באיזה צד של ההיסטוריה היא. כל דבר כזה היה עובר בסדר. אבל חדר מיון? זה ללא ספק משעמם. לעולם לא יפרוץ ויכוח סוער בעבודה, במילואים, במונית, בארוחת ליל שבת, באחת מתוכניות המלל האינסופיות בטלוויזיה וברדיו על חדר מיון.

האופוזיציה לנתניהו, ככל שהיא קיימת כיום, היא חלק מהמשחק. אף שהיא מיהרה לתקוף ולבקר אותו ביום שלישי, היא משועממת בדיוק כמוהו ומחפשת את הפרובוקציות, ההתססה, המחנאות, השנאה היוקדת. יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, הגיח לפוליטיקה עם ביקורת על שחיתות הקשורה במונופול הגז וביקורת על השחיתות של שר הביטחון אביגדור ליברמן, אבל מהר מאוד הוא התיישר עם הסקרים שאמרו לו שהציבור משתעמם מהדיבורים האלה, ואימץ את שיטת יאיר לפיד: לעסוק בנושאים "החשובים" - כלומר אלה שנתניהו הגדיר באותו בוקר כחשובים.

תומכי נתניהו ומבקריו נהנים במידה כמעט שווה מסוג השיח "המעניין" והקיצוני. שיווי המשקל בישראל, כמו בארה"ב, שמעמיק את השסע בין השבטים בעם הוא חלומם של כל פוליטיקאי וכל קבוצת כוח.

אזרחים רגילים, משלמי מסים, צרכנים שאינם שייכים לקבוצות כוח או לאליטות הכלכליות והפוליטיות זקוקים לדיון בנושאים "משעממים", כי זאת הדרך היחידה שמבטיחה שהפוליטיקאים ישרתו אותם ולא את עצמם כאשר הם באים לקבל אלפי החלטות משעממות בנושאים כלכליים שקובעים מי יקבל וכמה ומי לא יקבל ולמה. השיח המתרכז רק בדברים "גדולים" השנויים במחלוקת ואווירת הכאוס הם שיווי המשקל המתאים ביותר לעמדות הכסף והכוח. זאת הסביבה שבה הם מקבלים, בקלות, את מה שהם רוצים על חשבון שאר הציבור.

בתחילת החודש חתם שר האוצר משה כחלון על מינוי לראש אגף שוק ההון - האחראי על הגנה על 1.6 טריליון שקל של כספי ציבור. לא נמצא ולו ח"כ או שר אחד שגילה עניין במינוי הזה. האם האיש שמונה ידאג לחוסכים או לחברות הביטוח? זה משעמם. שבוע לאחר מכן התברר שהגירעון התקציבי גדל במהירות. כיצד הוא ימומן? האם הוא חושף את השכבות החלשות לקיצוצים במקרה של האטה כלכלית? משעמם. השבוע חתמו כחלון ונתניהו על הסכם שכר עם השוטרים: 16 מיליארד שקל. מאיפה יבוא המימון? משעמם.

שינוי מהותי בתוואי שבו אנחנו צועדים יגיע רק כאשר סדר היום הציבורי ישתנה ויעסוק בנושאים משעממים, אלה שהסקרים הראו שאינם מעניינים את הציבור. מי שרוצה דמוקרטיה מתפקדת, ממשלה שמשרתת את הציבור ולא את בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי, שרוצה מגזר עסקי פורח שמייצר ערך ולא מנצל את החלשים - צריך לדרוש מהפוליטיקאים ומהעיתונאים שיהיו משעממים. ככל שיהיה יותר משעמם - כך יהיה יותר טוב.

 

על יעקב וינרוט

יעקב וינרוט בבית המשפט
אמיל סלמן

ראש הממשלה לא רצה להתנצל על תגובתו לפרץ, ונימק אותה בכך שהיה נסער בעקבות קבלת הידיעה על מותו של פרקליטו וידידו הקרוב, עו"ד יעקב וינרוט. וינרוט היה פרקליטם של כמה מהפוליטיקאים המרכזיים בישראל בשני העשורים האחרונים, וייצג בין השאר את נתניהו, אביגדור ליברמן, אברהם הירשזון ובנימין בן־אליעזר. מה שמאפיין את רוב הלקוחות של וינרוט הוא שגם כאשר זוכו, מסכת הראיות שהוצגה בבית משפט הציגה אותם כמושחתים במקרה הגרוע, או כמי שלא מתעניינים בטוהר המידות במקרה הטוב.

אלמלא שירי ההלל והשבח יוצאי הדופן שנכתבו על וינרוט בימים האחרונים, היה ראוי לוותר על הטקסט הבא. אבל במדינה שבה ההון החברתי קריטי לקיומה והיא ניצבת בפני איום קיומי מתמשך של אובדן אמון הציבור במערכות השלטון - זאת תהיה טעות לא להתייחס לדברים.

וינרוט היה מבריק, חכם, מקורי ושונה. אבל הוא קנה את רוב פרסומו, כוחו וגישתו לכלי התקשורת לא בגלל מאמרים, ספרים והלכות משפטיות חשובות. גם לא מפני שהיה באמת עורך דין מבריק ומתוחכם. הוא נהפך לאיש מדובר וחשוב משום שהיה פרקליטם של האנשים החזקים והעשירים ביותר בישראל.

אילו חידושים הביא לנו וינרוט?

וינרוט, כמו רבים מבכירי עורכי הדין המסחריים והפליליים בארץ, נהג לקחת שכר טרחה נמוך מפוליטיקאים ומאנשי ציבור שנחשדו בעבירות צווארון לבן. התועלת מתמחור כזה ברורה: אתה קונה לעצמך קשרים וחיבורים בשלטון, ועל הדרך גם יחסי ציבור. חיבורים עם אנשים כאלה מביאים לך הרבה מידע על הנעשה בתוך מסדרונות הכוח וכמובן פרסום, שהוא אף פעם לא מזיק בעסקי עריכת הדין.

לפני שש שנים זוכה וינרוט מחמת הספק מעבירת שוחד בפרשת בכיר רשות המסים שוקי ויטה. וינרוט העניק לויטה ייצוג במחירים נמוכים, וויטה סגר ללקוחות של וינרוט - אוליגרכים רוסים - שומות בהיקף עצום. הפרקליטות לא הצליחה להוכיח קשר בין הדברים. וינרוט הסביר שהכסף שקיבל, שכר טרחה של 30 מיליון שקל מהאוליגרכים שייצג, לא היה עבור עסקות המס אלא עבור שירותים "כלליים ומקיפים". "הם שכרו אותי כדי שאהיה נינג'ה שלהם", הסביר.

מה עוד קידמו עורכי הדין של האלפיון העליון והפוליטיקאים? את שכלול שיטת השימועים הארוכים לאנשי ציבור. ככל שהשימוע התארך, ככל שהמגע בין וינרוט לבין אנשי אכיפת החוק התמשך, ככל שהם בילו יותר יחדיו - כך הסיכוי להגיע לעסקה היה גדול יותר.

מה שעוד איפיין רבים מהם הוא מאבק ללא פשרות בעבירת הפרת האמונים, שאם נוציא אותה מספר החוקים או נעשה לה דה־לגיטימציה, נפתח כר נרחב לפוליטיקאים ולרגולטורים להוציא מיליארדים ממשלמי המסים ולהזרימם לבני בריתם במגזר העסקי - והכל בצורה חוקית. רעיון נוסף שקודם במקביל הוא זה שלאנשי ציבור מותר לקבל מתנות. בקיצור, בעיקר רעיונות שמשרתים את בעלי הכוח והכסף שהתנהגותם הביאה אותם לחדרי החקירות ולבתי המשפט.

הבעיה היא כמובן לא וינרוט. כל אדם זכאי לייצוג, ותמיד יהיו עורכי דין שיתמחו בהגנה על עברייני צווארון לבן מהמגזר הציבורי והפרטי. בתור עומדים שורה ארוכה של אנשים שישמחו להיכנס לנעליו - הוא גידל דור של פרקליטים שעובדים באותן שיטות.

הבעיה היא ביחס של החברה, המשפטנים, השופטים, העיתונאים והפוליטיקאים לקאסטה הזאת שבצמרת עולם עריכת הדין, לאלפיון העליון של השותפים במשרדי עורכי הדין הגדולים, אנשים שרוב תפקידם הוא לדאוג שהחוקים ואכיפתם ישרתו את החזקים.

התמריץ הכלכלי תמיד ידחוף את האנשים המוכשרים לייצג את העשירים והחזקים. הרוב המכריע של שכר הטרחה שזורם למשרדי עורכי הדין הגדולים מגיע מחברות הענק, והכוח הפוליטי שלהם יגיע מייצוג עברייני הצווארון לבן מצמרת הפוליטיקה והמגזר הציבורי. הדבר היחיד שיכול לרסן את התמריץ לשרת אך ורק את מוקדי הכוח הוא שיקולי מוניטין ומעמד חברתי. בעולם שבו ייצוג של עברייני צווארון לבן, חברות ענק ומיליארדרים מביא גם את הכסף הגדול וגם את המוניטין - לא יהיו אנשים מוכשרים רבים שירצו לקחת את הצד השני.

מי שרוצה לתרום לחברה צודקת יותר, להגנה על ההון החברתי בישראל, בין אם אלה פוליטיקאים, עיתונאים, משפטנים ואנשי רוח - כדאי שישמור את האנרגיה להספדים לאנשים שבחרו רוב חייהם להיות בצד השני - לייצג את מי שלעולם לא יקבל ייצוג וממילא גם לא ינסה לקבל ייצוג במשרדי האלפיון העליון. בעצם, עדיף בכלל שלא נמתין למותם - וניתן להם את היחס המתאים בעודם בחיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#