הישראלים שפתרו את החידה שהעסיקה בשנים האחרונות מאות כלכלנים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הישראלים שפתרו את החידה שהעסיקה בשנים האחרונות מאות כלכלנים

בעוד הפריון בארה״ב עלה ב-242% בין 1948 ל-2016, הרי השכר של העובדים עלה ב–115%. לאן הלך ההפרש? מדוע הצמיחה בפריון לא הגיעה לכיסי העובדים ונעצרה לפני 30 שנה אצל בעלי ההון והמשקיעים?

110תגובות
ענת אדמתי, אפי בנמלך וניתאי ברגמן
תומר אפלבאום, אייל טואג

כאשר אפי בנמלך וניתאי ברגמן החלו לחקור את שוק העבודה האמריקאי לפני כשלוש שנים, לא היה להם מושג כיצד יסתיים המחקר שהם פירסמו לפני שבועיים. כשהם יצאו לדרך, עמדה מולם החידה שהעסיקה בשנים האחרונות מאות כלכלנים, פוליטיקאים ואנשי מדיניות בארה״ב. המחקר פורץ הדרך של הכלכלן לארי מישל הראה ב–2015 פער אדיר שנפתח בעשורים האחרונים בין שכרו של העובד האמריקאי לבין הפריון שלו. בעוד הפריון בארה״ב עלה ב–242% בין 1948 ל–2016, הרי השכר של העובדים עלה ב–115%. לאן הלך ההפרש? כנראה בעיקר לבעלי ההון והמשקיעים. 

מהירים ובלי קשקושים - חפשו TheMarker בטלגרם (להורדה באנדרואיד, להורדה באייפון)

בניגוד למישל, שהוא כלכלן של שוק העבודה ונחשב פוליטי ופרוגרסיבי, בנמלך וברגמן הם כלכלנים פיננסים ללא זיהוי אידאולוגי או פוליטי, בוודאי לא בזירה האמריקאית. שניהם נולדו בישראל, עשו את הדוקטורט שלהם באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת שיקגו והמשיכו לקריירות בארה״ב — ברגמן לבית הספר למינהל עסקים של MIT ובנמלך לבית הספר למינהל עסקים של נורת׳ווסטרן.

מדוע הצמיחה בפריון בארה״ב לא הגיעה לכיסי העובדים ונעצרה לפני 30 שנה אצל בעלי ההון והמשקיעים? עד לא מכבר היו שלושה הסברים מקובלים לתופעה: הגלובליזציה והתחרות מצד סין בפרט, טכנולוגיה ואוטומציה וקריסת העבודה המאורגנת.

כשברגמן ובנמלך יצאו לדרך יחד עם שותפם יונסב קים, הם התעמקו תחילה בשאלת העבודה המאורגנת — אבל אז עלה בדעתם רעיון נוסף. ככל שהם העמיקו בנתונים, הם השתכנעו כי מצאו את ההסבר הטוב ביותר לפער האדיר שנפתח בין הפריון של העובדים לשכרם. הקורא הישראלי, בניגוד לאמריקאי, לא יופתע בכלל.

ריכוזיות, כמובן.

בשלוש השנים האחרונות החלו יותר ויותר כלכלנים ועיתונאים בארה״ב להעמיד סימני שאלה מעל המוסכמה שהיתה מקובלת שם במשך עשורים: השווקים בארה"ב תחרותיים. אחד המחקרים הראשונים בתחום שפירסמנו כאן לראשונה באוקטובר 2015 היה של פרופ' רוני מיכאלי, גם הוא ישראלי, מאוניברסיטת קורנל. יחד עם חבריו גוסטבו גרולון וילנה לארקין הוא הראה שברוב ענפי המשק האמריקאי עלתה הריכוזיות בארה״ב בצורה משמעותית מאז 1997. מיד לאחר מכן הגיע מגזין "אקונומיסט", ובסדרה של מאמרים הראה שהריכוזיות בארה״ב בעלייה והתחרות יורדת.

רוני מיכאלי. הריכוזיות גדלה
Lindsay France / Cornell Univer

דוקטורנט צעיר מאוניברסיטת שיקגו בשם שמחה ברקאי (גילוי נאות: עבדנו יחד) החליט גם הוא לבדוק גם הוא את הנתונים, ובמחקר שנהפך לדיסרטציה שלו הראה כי יש קשר ברור בין העלייה בריכוזיות לבין הירידה בנתח מההכנסה שהולך לעובדים. ברקאי, שמשמש כיום פרופסור בלונדון ביזנס סקול, גם דחה במחקר שלו את הטענה שהירידה בשכר העובדים נובעת מהאוטומציה והרובוטיקה: הוא הראה שגם ההשקעות של החברות בציוד ובמכונות ירדו בשנים שבהן עלתה הריכוזיות.

בנמלך, ברגמן וקים המשיכו בקו הזה, ובעזרת נתונים רשמיים של מפקד האוכלוסין במשרד המסחר והתעשייה האמריקאי בדקו ישירות את נתוני השכר של כל העובדים במגזר הייצור בארה״ב ברמת המחוז, ומולם את הנתונים על מספר המפעלים. תחילה הם חישבו את רמת הריכוזיות בכל אזור ואז בדקו את רמת השכר ב–1977–2009.

הנתונים היו ברורים: באזורים שבהם הריכוזיות בענפים מסוימים גדלה — נצפתה שחיקה בשבר העובדים; ככל שהריכוזיות גדלה — כתוצאה מסגירת מפעלים או ממיזוגים — השחיקה בשכר היתה רבה יותר. הרגישות של השכר לעלייה בריכוזיות של המעסיקים נצפתה לאורך כל השנים, אבל גדלה מאוד בסוף שנות ה–90 ובתחילת שנות ה–2000.

לבנמלך וברגמן יש הסבר פשוט לנתונים. סין, טכנולוגיה, אוטומציה — כולן תרמו כנראה לשחיקת שכרם של העובדים, אבל המשתנה החשוב ביותר הוא הפשוט ביותר: מה שנשחק אינו התחרותיות של העובד האמריקאי, אלא כוח המיקוח שלו; ככל שהריכוזיות באזורים גיאוגרפיים מסוימים עולה, כך היכולת של המעסיקים לשחוק וללחוץ את שכר העובדים עולה גם היא.

שמחה ברקאי. השכר וההשקעות
במכונות יורדים
ללא קרדיט

היכולת לשחוק את שכר העובדים ולהרע את תנאיהם מתרחשת לפעמים גם כאשר יש שניים או שלושה מעסיקים באותו ענף, שלכאורה צריכים להתחרות על העובדים. מתברר שחלק מהמעסיקים סוגרים בחשאיות, מעל הראש של העובדים, הסכמי קרטל שמונעים מהם להתחרות על עובדים. לפעמים ניצול העובדים גלוי ומוכרז: מחקרים בארה״ב הראו באחרונה שאחד מכל חמישה עובדים מוחתם על הסכם אי־תחרות. המדהים הוא שהסכמי אי־תחרות נועדו לכאורה למנוע מעובדים עם ידע מיוחד מתוך החברה לערוק למתחרים — אבל רוב העובדים שחתומים על הסכמים כאלה הם בדרגות נמוכות, במקצועות שברור שמטרת ההסכם היא בעיקר להחליש את העובד. הסכמים כאלה נמצאו למשל ברשתות מזון מהיר כמו בורגר קינג ובסקין־רובינס. איזה מידע סודי יש לעובד שם? איך להפוך המבורגרים ולהכניס גלידת ריבת חלב לגביע?

ומה עם הסיפור הסיני הידוע, שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ורבים אחרים לפניו חזרו ושיווקו בעשור האחרון? כן, התחרות בעובד הסיני אכן תרמה לשחיקת שכר העובדים, אבל לטענת בנמלך וברגמן, זה לא היה המשתנה העיקרי, כי השחיקה בשכר נצפתה גם בתקופות שבהן סין עדיין לא השפיעה על אותם מפעלי תעשייה. ומה שלא פחות חשוב: הערוץ שדרכו התחרות מסין השפיעה לעתים קרובות על העובדים היה דרך אותה ריכוזיות. במקומות שבהם נסגרו מפעלים והריכוזיות בתחום מסוים עלתה, המפעלים שנותרו חיזקו את כוח המיקוח שלהם וניצלו אותו לשחיקת שכר העובדים.

אינדיקציה חדה נוספת לכך שהמשתנה המסביר הטוב ביותר לשחיקת שכר העובדים בארה״ב הוא ירידת כוח המיקוח שלהם מול הריכוזיות העולה של המפעלים, היא ההשפעה של התאגדויות עובדים על השכר: במפעלים ובתעשיות שבהם שיעור העובדים המאוגדים היה גבוה יותר, הצליחה ההתארגנות למתן את השפעתה השלילית של הריכוזיות — לפעמים במידה משמעותית.

עד כמה משמעותית העלייה בריכוזיות כמשתנה מסביר למה שקורה בארה״ב ב–30 השנים האחרונות? בשיחה שערכנו בשבוע שעבר אמר לי בנמלך: כנראה משמעותית מאוד. הוא וברגמן מעריכים שהעלייה בריכוזיות תרמה לירידה שנתית של 1%–2% בשכרם של העובדים בתעשיות שנבדקו. במצטבר זה יכול להגיע גם ל–30% לאורך תקופת הבדיקה — אותו מספר שחוזר שוב ושוב במחקרים ובכתבות על הידרדרות מעמד הביניים בארה״ב מאז שנות ה–70.

והנה הפרשנות שלי למאמר של בנמלך וברגמן: זהו עוד מחקר שמצטרף לשורה ארוכה של מחקרים שמוכיחים כי המשבר של מעמד הביניים בארה״ב, של האדם העובד, הוא בעיקר תוצאה של מדיניות ממשלתית, של החלטות פוליטיות — ולא רק אשמתן של הטכנולוגיה, החינוך, הגלובליזציה או הסינים.

אולי יהיה זה מוגזם לדלג מכאן ולקבוע שהריכוזיות הביאה את טראמפ לבית הלבן, משום שלעליית מנהיגים גזענים וסמכותניים יש כנראה לא רק מקורות כלכליים, אלא תרבותיים וזהותיים, כמו תגובת נגד לרפורמות ליברליות אחרות. אבל אין ספק שלריכוזיות והכוח האדיר שמתרכז בידי מעטים היה חלק בתהליכים שהובילו את כוכב תוכניות הריאליטי ויזם הנדל״ן המיזוגני והגזען לבית הלבן.

השכר נשחק כבר 30 שנה
שיעור הצמיחה בפריון העבודה ובשכר השעתי לעובדים בארה"ב

מדיניות ההגבלים העסקיים בארה״ב איפשרה את המיזוגים והגדלת הריכוזיות, החלשת ועדי העובדים, חולשת רשתות ההגנה החברתיות, מערכת בריאות יקרה, טורפנית ומושחתת — והכל בהחלטות פוליטיות שהתקבלו בקונגרס ובסנאט תחת רפובליקאים ודמוקרטים, שרובם מקוששים שוחד כספי, קבוע, גלוי וגדול מחברות הענק ותורמים עשירים. בארה"ב איש לא יסתפק בסיגרים, בשמפניות או בסיקור חיובי בעיתון. שם רוב הפוליטיקאים מתעשרים בצורה משמעותית במהלך כהונתם או אחריה, 40% עוברים לשמש לוביסטים לאחר פרישתם מהפוליטיקה, ובוושינגטון, כמו בוול סטריט, מאמינים בדרך כלל רק במזומנים ובעשרות מיליארדי דולרים.

ברגמן, בנמלך, ברקאי ומיכאלי הם בוודאי לא היחידים ששוברים בשנים האחרונות במחקריהם את התפישות המקובלות לגבי המקורות למשבר של מעמד הביניים ועליית האי־שוויון. הם מצטרפים לקבוצה הולכת וגדלה בעשור האחרון: במקרה של בנמלך וברגמן פורסם לא מכבר מחקר דומה על ידי שלושה כלכלנים מנווארה שבספרד, פנסילווניה ומכון רוזוולט בוושינגטון. אבל האם זה מקרי לחלוטין שמדובר בישראלים?

לא בטוח. ייתכן שמי שמגיע מבחוץ מסוגל לראות דברים שמי שגדל והתחנך בארה״ב מתקשה לראות. אחד החוקרים החשובים ביותר בעולם בתחום הניתוח הכלכלי של המשפט הוא פרופ' לוצ׳יאן (אריה) בבצ׳וק מאוניברסיטת הרווארד. בבצ׳וק, מהחוקרים הפוריים ביותר בארה״ב שמחזיק בדוקטורט במשפטים ובכלכלה, פירסם לפני 15 שנה, יחד עם פרופ' ג׳סי פריד, את הספר ״שכר בלי ביצועים״ המבוסס על סדרת מאמרים. בספר הם מסבירים מדוע הקשר בין שכר המנהלים בוול סטריט לבין הביצועים קלוש: בעיקר משום שהדירקטוריונים של החברות שבויים בידי המנהלים, ושוק המנהלים הוא לא ממש שוק, אלא לעתים קרובות משחק מכור.

לוצ'יאן בבצ'וק. שכר המנהלים
לא משקף כישורים
Bloomberg

בבצ׳וק מוכר לקוראי TheMarker משום שהוא היה היועץ של ועדת הריכוזיות, שיצא ב–2011 נגד כל הטייקונים ועורכי הדין והכלכלנים שהם שכרו, והסביר מדוע צריך לפרק את הפירמידות ולחזק את המשטר התאגידי על החברות הציבוריות. ב–2018 זה כבר כמעט קונצנזוס, אבל ב–2011, רוב האקדמאים, למעט כלכלנים כמו ישי יפה ואבי בן בסט, בחרו לשבת על הגדר או לתת ייעוץ לטייקונים ולבנקים.

וישנה כמובן גם פרופ' ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד, שמזה שבע שנים חובטת בבנקאים בוול סטריט וחושפת את האמת מאחורי הרטוריקה הריקה שלהם. בשנים האחרונות נטשה אדמתי את המודלים הפיננסיים והתמסרה בעיקר ללמוד את הפוליטיקה מאחורי הכלכלה ומאחורי רגולטורים שבויים ואקדמאים שמשרתים את הכסף — נושאים שהם טאבו בהרבה מקומות.

האם מישהו מהחוקרים והאינטלקטואלים הישראלים האלה יעזוב את המשרות הנוחות והיוקרתיות בבוסטון, פאלו אלטו, שיקגו, לונדון וניו יורק, ויחזור לישראל?

פועל במבשלת בירה בניו יורק
בלומברג

סיכוי קלוש. ישראל קטנה, והיכולת שלה להציע להם תנאים וסביבת עבודה תחרותית ומאתגרת כמו שיש להם באוניברסיטאות הטובות ביותר בחו״ל אינה גבוהה. זאת ועוד: ייתכן שהנכונות של חוקר כמו בבצ׳וק לצאת נגד כל מוקדי הכוח בישראל לפני חמש שנים היתה קשורה גם לעובדה שמרכז חייו, יוקרתו וכוחו נמצאים בהרווארד והוא לא תלוי בשום דרך במערכת האקולוגית הישראלית.

אבל יש חדשות טובות: ברגמן החליט לוותר על המשרה והקביעות ב–MIT, לחזור לישראל ולהצטרף לאוניברסיטת תל אביב, וביום ראשון הוא ייזרק ישר למים הישראליים הסוערים ביותר: הוא יתייצב בכנסת לדיון הראשון בוועדה לחקר הלוואות הטייקונים והתנהלות הבנקים בעשורים האחרונים, הידועה בשם ״ועדת פישמן״.

ברגמן נבחר לשמש היועץ הכלכלי של הוועדה בגלל הרקע שלו והעובדה שאין לו שום היסטוריה עם הביצה המקומית. פרק ראשון בריכוזיות והשפעותיה הנסתרות אך ההרסניות הוא למד וחקר בשוק העבודה האמריקאי בשנתיים האחרונות. החל בשבוע הבא הוא עשוי לקבל תובנות חדשות על ריכוזיות, בסגנון פיננסי ים־תיכוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#