טבע: הם שורפים מיליארדים, מפטרים אלפים ומסרבים להסתכל במראה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הם שורפים מיליארדים, מפטרים אלפים ומסרבים להסתכל במראה

עובדי טבע מתעוררים באיחור של שני עשורים ומבינים שלהיות חברה גלובלית אמריקאית עם נורמות של וול סטריט יש גם מחיר כבד ■ המנהלים לוקחים את הכסף במזומן ופורשים עשירים; המשקיעים המוסדיים זורקים את המניות ומחפשים את ההשקעה הבאה

135תגובות
עובדי טבע מפגינים מחוץ למפעל החברה בירושלים, אתמול
אוליבייה פיטוסי

בסוף יולי 2017, שלושה חודשים לאחר שנאלץ לעזוב את תפקידו כמנכ"ל טבע, דווח בעיתונות הכלכלית ש"יש חיים אחרי טבע" וש"ארז ויגודמן יצטרף כיועץ אסטרטגי ודירקטור, ללא שכר, לקבוצת אלייד השקעות".

אני מנחש ש–99% מקוראי טור זה מעולם לא שמעו על אלייד, שעושה מאמצים מיוחדים להישאר הרחק מאור הזרקורים. בניגוד לשתי החברות הגדולות האחרונות שניהל ויגודמן, אלייד השקעות לא עוסקת בתרופות וגם לא במדבירי מזיקים. זאת אחת החברות הגדולות בישראל — היא הבעלים של צמפיון מוטורס, היבואנית הבלעדית של פולקסווגן ואאודי, ויש לה החזקות משמעותיות בקבוצת הבנייה אשטרום ובחברת השילוח UPS. מה יש באלייד השקעות, שמכל החברות בישראל ויגודמן הצטרף דווקא אליה? שאלה מצוינת.

ארז ויגודמן
ראובן קפוצ'ינסקי

לאלייד השקעות יש תכונה אחת מרתקת במיוחד. החברה הזאת לא שייכת בפועל לאף אחד. מייסד החברה, שנפטר לפני 37 שנה ערירי, העביר אותה לידי נאמנות שמחלקת את הרווחים בין בני משפחתו לבין קרן פילנתרופית — אבל למשפחה אין שום מעורבות בניהול, שנמצא בידי חבר נאמנים שמונה לכל החיים. בראש חבר הנאמנים עמד עד לפני עשור חיים רובין, וכאשר הוא נפטר עברה האימפריה לשליטה של רו"ח יצחק סוארי, שמונה כיו"ר.

ומי מפקח על סוארי? את מי משרתת חברה עם משטר תאגידי מיוחד כזה? לא ברור, אבל יש משהו סמלי בעובדה שוויגודמן, שניהל קריירה מפוארת במגזר העסקי בישראל וניהל חברה בינלאומית המגלגלת עשרות מיליארדי דולרים, מגיע לאלייד דווקא לחיקו של סוארי, שהיה המנטור שלו כשהתחיל את הקריירה העסקית שלו לפני 35 שנה.

אם יש מישהו שמייצג נאמנה את צמרת עולם העסקים בישראל ב–20 השנים האחרונות זה סוארי, שהתחיל את דרכו כרואה חשבון, יועץ מבוקש לממשלה, ונהפך עם השנים ליועצם ולאיש אמונם של רוב הטייקונים הגדולים במשק. סוארי, איש נעים הליכות ורך דיבור, נע כבר שנים מאחורי הקלעים על הציר של השלטון, שוק ההון, האקדמיה ועולם העסקים.

לסוארי אין שום חלק בפרשת טבע, שהודיעה אתמול על עוד אבן דרך בתהליך קריסתה, והוא לא ישב בדירקטוריון שלה או באלה של אליעזר פישמן ונוחי דנקנר. הוא חכם וזהיר הרבה יותר מכל הפישמנים, הדנקנרים וכנראה הוויגודמנים. הוא מייעץ ולא תמיד מקשיבים לו — אבל הוא נמצא תמיד בחבורה הקטנה שניהלה בשני העשורים האחרונים את רוב האימפריות הישראליות שנבנו מכספם של אנשים אחרים.

פרופסור יצחק סוארי
עופר וקנין

קריסתה של טבע היא אבן דרך נוספת בסיפורה של אליטה קטנה של מנהלים ויועצים, שניהלו ב–20 השנים האחרונות חלקים גדולים מהמשק הישראלי. בשנים האחרונות, בעיקר לאחר המחאה החברתית, התחיל תהליך מהיר ואכזרי שבו נחשפה השיטה של הקבוצה הזאת — בפירמידות האשראי, במונופולים, בבנקים ועכשיו גם בטבע.

כאשר ויגודמן עזב את אי.די.בי של דנקנר והגיע לטבע לפני שמונה שנים, תחילה כחבר דירקטוריון ובהמשך כמנכ"ל, הוא מצא בחדר הישיבות את הפרצופים המוכרים לו מכל תחנותיו בעולם העסקים הישראלי — את גליה מאור, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי וחברת דירקטוריון שטראוס, שאותה ניהל ויגודמן עד לפני עשור, ואת יו"ר אסם דן פרופר. היה שם גם אמיר אלשטיין, ממשפחת מייסדי טבע ויו"ר פירמידת החברה לישראל של עידן עופר. אלשטיין, ובעיקר גליה ופרופר — כמו פישמן ודנקנר — חברים כבר כמעט 30 שנה באותו מועדון הקרוי לעתים בתקשורת "ראשי המשק". באוגוסט 2016 אישר דירקטוריון טבע בלי היסוס, וכנראה עם בדיקות מעטות ביחס לגודל העסקה, את הרכישה של חברת אקטוויס־אלרגן תמורת 40 מיליארד דולר, מזה 33 מיליארד דולר במזומן. העסקה הזאת, יותר מכל שאר הכישלונות הניהוליים של טבע בעשור האחרון, היכתה במטה לחמן, פרנסתן, חייהן וחלומותיהן של אלפי משפחות ישראליות.

טעויות הן חלק מעולם העסקים. טעויות מהסוג שהוביל ויגודמן בתמיכת כל חברי דירקטוריון טבע הן יוצאות דופן. כדי לרשום צ׳ק של 40 מיליארד דולר עבור חברה בענף התרופות — בידיעה שמרכז הרווח העיקרי של החברה שלך, תרופת הקופקסון, עומד בפני פתיחת תחרות וקריסה ברווחיות — נדרשת מגלומניה יוצאת דופן בשילוב עם רשלנות מיוחדת.

כיצד אנשים מנוסים כמו אלשטיין, מאור ופרופר חותמים על עסקה כזאת? הרי פרופר הוא מאנשי העסקים החריפים והזהירים בישראל, ומאור ניהלה מאזן של מאות מיליארדים בבנק לאומי.

גליה מאור
ניר קידר

את התשובה צריך לחפש באופי המועדון שהשניים משתייכים אליו. אסם ובנק לאומי הן חברות הפועלות בעיקר בשוק המקומי ונהנות מכוח שוק אדיר בתחומי פעילותן. לאומי, יחד עם בנק הפועלים, ואסם יחד עם שטראוס, שולטות בשוק שלהן. מאור ופרופר שלטו לא רק בשווקים שלהם, אלא גם החזיקו בכוח פוליטי אדיר. הם השפיעו על כללי המשחק במשך שנים — בצורה רשמית כאשר ישבו בכל הוועדות והמועצות המייעצות של הממשלה ובנק ישראל, ובעיקר בצורה לא רשמית דרך הקרבה לפוליטיקאים באמצעות לוביסטים, עורכי דין ויועצים אסטרטגיים שנעים על הציר של הכסף והשלטון. תחת הכובע "ראשי המשק", וכמי שמקורבים לפוליטיקאים ולרגולטורים, הם היו חברים במועדון הצפוף שהשפיע על כללי המשחק במשק במשך שנים. הניסיון האדיר שלהם בעולם העסקים לא היה רלוונטי במיוחד כשהם היו צריכים לקבל החלטה בשוק בינלאומי עתיר סיכון ומורכב, שבו טבע היא שחקנית אחת מיני רבות. זה מבחן קשה, הם נכשלו בו, ואלפי משפחות ישראליות ישלמו את המחיר.

ביצועי החברה לישראל, שבשליטת עידן עופר ובראשה עומד הדירקטור בטבע אלשטיין, ממחישים זאת בצורה הטובה ביותר: ההשקעה שלה במונופול מחצבי הטבע שנרכש מהממשלה הניבה רווחים של מיליארדים, שאת רובם הפסידה בהשקעות במכונית חשמלית ישראלית ובמכונית סינית. הפסד של מאות מיליוני דולרים.

עד לקריסת טבע נחשב ויגודמן מנהל מצוין. כיצד מנהל מבריק ונהדר כזה מהמר יום אחד על חברה שלמה שמעסיקה כ–60 אלף עובדים ולוקח חובות של עשרות מיליארדי דולרים? באוניברסיטת תל אביב פועלת זה עשור תוכנית מיוחדת לאסטרטגיה על שמו של המייסד והמנכ"ל האגדי של טבע, אלי הורביץ המנוח. מדי שנה מתכנסים שם כדי לנתח קייס סטאדי עסקי כלשהו. ספק אם הקייס הבא שם יהיה זה של קריסת טבע — אבל לא בטוח שזה נדרש. את הניתוח של הדינמיקה ואת דרך קבלת ההחלטות בטבע, באי.די.בי, בקבוצת פישמן או בבנק לאומי, שניהל במשך שנים אופרציה פלילית ענקית להעלמות מס, צריכים לבצע סוציולוגים, אולי אנשי מדע המדינה והיסטוריונים, ולא מרצים לאסטרטגיה, מימון ומינהל עסקים. כלים של מימון, חשבונאות ואסטרטגיה ייתנו לנו תשובות טריוויאליות בניתוח את הדרך שבה התנהלו הבנקים, הפירמידות, המונופולים וחברות הענק האלה, ובעיקר הדירקטוריונים שלהן לאורך השנים. מנופי האשראי, גובה הסיכונים ומכפילי תזרים המזומנים לא ייתנו לנו תובנות אמיתיות על דרך קבלת ההחלטות בחברות האלה. לעומת זאת, הידע האמפירי האדיר שיש לנו ממחקרים סוציולוגיים והיסטוריים על התנהגות של קבוצות קטנות, סגורות ואליטיסטיות שמחזיקות בכוח אדיר, ייתנו לנו תובנות לא רעות לגבי התנהגותם של אנשים שמבלים עשרות שנים עם אנשים מאותו מעמד חברתי וכלכלי, שמקבלים משכורות והטבות הגבוהות פי עשרות ומאות מהאנשים שהם אמורים לשרת ושאיפשרו את הצלחתם: עובדים, לקוחות, בעלי מניות ומשלמי מסים.

תנוח דעתכם: רוב חברי המועדון הזה, ששרפו מיליארדים מכספי המשקיעים, שניהלו מונופולים, שהפקיעו מחירים וקנו את הרגולציה או שפיטרו אלפי עובדים, לא מביטים במראה ונותנים דין וחשבון ברגע האמת. המראה היחידה שלהם היא המעגלים העסקיים והחברתיים הקרובים שלהם — שם נהנים כולם מאותה שיטה: התקשורת, שרובה מתחנפת אליהם כשהם בעמדות הכוח, ומנהלי העמותות שרעבות לתרומותיהם, ונמצאים שם רק כדי להגיד להם שהם לא רק מנהלים אדירים — אלא יזמים חברתיים רחמניים ואמפתיים.

אמיר אלשטיין
אליהו הרשקוביץ

תנוח גם דעתכם שהחבורה הזאת לא נולדה עם שלטון הימין. רוב חבריה רואים את עצמם "ליברלים" וחלקם מצקצקים על השחיתות של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. עם זאת, הם היו מקורבים לכל ראשי הממשלה ושרי האוצר בישראל ב–30 השנה האחרונות — מהימין, המרכז והשמאל.

הסוציולוגיה של המועדון הקטן הזה, המונה 100 או 200 מנהלים, דירקטורים, עורכי דין, רואי חשבון ורגולטורים של חברות הענק במשק, שמנהלים 2 טריליון שקל מכספי הציבור תחת פיקוח ומשטר תאגידי אפסיים, דירקטוריונים צולבים, ארבעה או חמישה משרדים של עורכי דין, רואי חשבון ויח"צנים, נחשפה בשנים האחרונות עם קריסת הטייקונים והחלפת ההנהלות בבנקים הגדולים. ואולם כדי להבין באמת את קריסת טבע, צריך להכיר גם את עולם העסקים האמריקאי.

באלפי התגובות שהופיעו באתרים הכלכליים נכתב שוב ושוב בשבועות האחרונים ש"במדינה מתוקנת זה לא היה קורה". הכוונה היא שרק בישראל מנהלים כושלים לא נשלחים מיד הביתה, לא מחזירים את הבונוסים ולא משלמים על כישלונותיהם מחיר אישי כבד, כפי שקרה בטבע, בנק לאומי, אי.די.בי וקבוצת פישמן.

זאת טעות יסודית, שחשוב לעקור מהתודעה. כל מה שמתרחש כאן — לצד דברים גרועים הרבה יותר — מתרחש בארה"ב באופן יומיומי, ובתעשיית הפרמצבטיקה במיוחד. ענף התרופות בארה"ב הוא מהמושחתים ביותר בכלכלה המערבית. מי שילמד אותו מקרוב יתחיל להרהר בשאלה איזה ענף מושחת יותר — הפיננסים או התרופות.

אלי הורביץ
מוטי קמחי

ההוצאה הלאומית על בריאות בארה"ב היא הגבוהה בעולם — 18% מהתוצר, פי שניים ממדינות המערב, בעוד התוצאות של המערכת בינוניות והיא סובלת מרמת האי־שוויון מהגבוהות בעולם. חמישה מרכיבים תורמים לכך: ביטוחי הבריאות, בתי החולים, איגודי הרופאים, חברת התרופות וחברות הציוד הרפואי. חתן פרס נובל לכלכלה אנגוס דיטון תיאר את המערכת הזאת בצורה הפשוטה ביותר: היא משרתת את קבוצות האינטרס ולא את החולים.

דיטון חקר רק חלק קטן ממערכת הבריאות האמריקאית — זאת שעמדה מאחורי מגפת האופיאטים שעלתה לכותרות בשנה האחרונה. יש סיבות רבות למגיפת משככי הכאבים שהורגת כ–50 אלף אמריקאים מדי שנה — אבל התנהלות יצרניות התרופות האופיאטיות ניצבת בראש הרשימה. יצרניות התרופות האופיאטיות, ובראשן חברת פרדיו של משפחת סאקלר, לקחו לקיצוניות את כל השיטות הנהוגות בענף: הנדוס ומניפולציות של מערכת הפטנטים כדי למנוע תחרות על תרופות רבות מכר, שיחוד רופאים, קניית מדענים והשפעה על מחקרים וכתבי עת, וכמובן מונופוליזציה של שווקים באמצעות מיזוגים, רכישות והסכמים כובלים.

טבע, למשל, שילמה לפני שנתיים קנס פעוט של 1.2 מיליארד דולר במסגרת הסדר פשרה עם רשות הסחר ההוגן בארה"ב, בגין הסכמים הקרויים Pay for Delay של החברה הבת שהיא רכשה לפני חמש שנים — ספלון. אלה הסכמים שקובעים כי כאשר פטנט של תרופה מצליחה עומד לפוג, החברה שמייצרת אותה משלמת לחברות שעשויות להתחרות בה כדי שיעכבו את התחרות. התוצאה פשוטה: שימור מחירי המונופול המטורפים לעוד כמה שנים.

טבע היתה מעורבת בעשור האחרון בשורת פרשיות של שחיתות חוקית ופלילית, אבל זה מעולם לא הגיע לכותרות בישראל מסיבה פשוטה: כך עושים עסקים בענף התרופות בארה"ב. איש לא נפל מהכיסא כשטבע שילמה לפני שנה קנס של חצי מיליארד דולר בגין עבירות שוחד שביצעה ברוסיה ובמזרח אירופה, משום שכך עושים עסקים בענף התרופות מאז ומעולם. בארה"ב זה חוקי, עושים זאת באמצעות תועמלנים, מימון של מדענים וכתבי עת ודלתות מסתובבות בין הרגולטורים לבין חברות התרופות; ברוסיה עושים זאת בצורה פלילית במזומן. המטרה זהה.

ישראלים רבים נדהמים מהעובדה שמנהלי טבע ודירקטורים בחברה הלכו הביתה בעשור האחרון עם מאות מיליוני דולרים בשכר, בונוסים ואופציות, בעוד המניה נחתכה ב–70% ואלפי עובדים מפוטרים. Welcome to America, חברים. מנהלים בארה"ב מתעשרים במיליוני ועשרות מיליוני דולרים גם כשהם שורפים מיליארדים, גם כשהם מביאים חברות לפשיטת רגל, גם כשהם מבצעים תספורות של 90% מהחובות ובעיקר כשהמודל העסקי של החברה מבוסס על עושק, מונופוליזציה ותרמיות. אף אחד מהמנהלים של הבנקים האמריקאיים שהיו מעורבים בקריסת המערכת לפני עשור לא החזיר את הכסף שקיבל בשנים שבהן הציגה החברה רווחים אמיתיים או פיקטיביים.

גרוע מזה: בעשור האחרון שיכללו הבנקים בארה"ב שיטה שקיימת גם בענף התרופות — כשמתגלה פרשייה פלילית גדולה, החברה סוגרת עסקה עם משרד המשפטים או הרגולטור, משלמת קנס של מאות מיליונים או מיליארדים מקופתה — כלומר מהכסף של המשקיעים — המנהל נשאר בתפקידו ועולם כמנהגו נוהג. ג׳ונסון אנד ג'ונסון שילמה ב–2013 קנס של 2.2 מיליארד דולר כדי לסגור כתב אישום פלילי בפרשת התרופה הפסיכיאטרית ריספרדאל. החברה שיחדה רופאים, הרגה חולים, נפתחה חקירה גדולה — היא שילמה קנס מכספי המשקיעים, והמנהל שהיה אחראי על התרופות שהביאו להרג ולשוחד קודם לתפקיד המנכ"ל.

מפגיני פתח תקוה ושדרות רוטשילד נושאים שלטי "הון־שלטון־עולם תחתון". הם כועסים ונדהמים. בארה"ב אין הפגנות כאלה, למעט ההבלחה של Occupy Wall Street, משום שבארה"ב השוחד של ההון־שלטון הוא חלק אינטגרלי מהפעילות ברוב הענפים, והוא חוקי לחלוטין. חברות התרופות האמריקאיות שילמו בעשור האחרון מיליארדים בתרומות לפוליטיקאים ובפעילות לובי. נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, שערך רפורמה גדולה בתחום הבריאות, לא העז להתקרב אל השומנים שלהן. מי שעזרה לו לנסח ולהעביר את אובמה־קייר כיהנה לפני כן כלוביסטית של חברות התרופות. חברי קונגרס ועוזריהם, שאחראים על חקיקה בתחום התרופות, והרגולטורים בתחום, אוהבים לשמש לאחר מכן לוביסטים או מנהלים בחברות תרופות.

הפגנה נגד שחיתות שלטונית בתל אביב, השבוע
תומר אפלבאום

טבע נהפכה החל בשנות ה–2000 לחברה אמריקאית לחלוטין. לא היתה לה ברירה. רכישות הענק שביצעה בארה"ב ובכל העולם, שהלכו וגדלו ככל שהתקרב הרגע המאיים שבו היא תאבד את המונופול על הקופקסון, שחקו את חשיבות הפעילות שלה בישראל.

שוק ההון האמריקאי, שוק התרופות האמריקאי עם המחירים הגבוהים, הרגולציה שתפורה לאינטרסים של חברות הענק והנגישות למאות מיליוני צרכנים ומשקיעים, הפכו את טבע לסיפור ההצלחה הישראלי הגדול של כל הזמנים. יחד עם משטר המס הנוח וחוקי הפטנטים הנוחים בישראל, נהפכה טבע למכונת רווחים, שמינפה את יתרונות האזרחות הכפולה שלה — ישראלית־אמריקאית.

עכשיו הגיע הרגע לשלם את המחיר. עובדי טבע מתעוררים באיחור של שני עשורים ומבינים שלהיות חברה גלובלית אמריקאית עם נורמות של וול סטריט יש גם מחיר. כבד. המנהלים הבכירים לא ישלמו אותו, זה לא עובד ככה. המנהלים לוקחים את הכסף במזומן ופורשים עשירים הביתה או לג'וב הבא. המשקיעים המוסדיים זורקים את המניות ומחפשים את ההשקעה הבאה. לרוב העובדים, בעיקר אלה שעברו את גיל 40 או 50, אין חלופות. חלקם, בעיקר מהנדסים ומדענים, ימצאו עבודה בתעשיות אחרות — רובם יישארו בבית עוד שנים ארוכות.

ההסתדרות והפוליטיקאים יצרחו עכשיו מכל הגגות שאי אפשר להפקיר את עובדי טבע, וימקדו את כל האשם בהנהלה הכושלת ובהטבות המס שניתנו לחברה. לאיש אין עניין להביט נכוחה במציאות: המודל הנוכחי בשוק העבודה, שיצרו ממשלות ישראל בשיתוף ההסתדרות, לא יודע לתת פתרונות לעובדים בארגונים שצריכים להתחרות בשווקים. אם ישראל לא תעבור למודל הגנה על עובדים באמצעות רשתות רחבות והשקעה משמעותיות בהסבות מקצועיות, כמו שמתרחש בצפון אירופה, במקום המודל הנוכחי שבו הממשלה מגנה על מקומות עבודה בעלי כוח פוליטי וסבסוד ממשלתי, כמקובל בדרום אירופה, עוד נחזה בהרבה מפחי נפש בעסקים קטנים, בינוניים וענקיים — גם אם קוראים להם "טבע" והם נקראו פעם "ספינת הדגל" של המשק הישראלי. בצפון אירופה אומרים שאת הספינות לא ניתן להציל בכלכלת שוק מודרנית, את המלחים אפשר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#