גיא לרר ויוסי ורשבסקי מגלים למי שייכים מיליון העוקבים של "הצינור" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גיא לרר ויוסי ורשבסקי מגלים למי שייכים מיליון העוקבים של "הצינור"

מי ששולט במספר הפעמים שהעמוד שלנו מוצג לחברים או לעוקבים שלנו בפייסבוק אינו אנחנו - אלא האלגוריתם של פייסבוק. היום הוא יכול לקבוע שפוסט חדש בעמוד של "הצינור" ייחשף למיליון גולשים, ומחר הוא ייחשף רק ל-10,000 משתמשים, או 1,000 או 100

101תגובות
מארק צוקרברג
מתוך עמוד הפייסבוק של צוקרברג

הקלקה על כפתור "הכתבות הנקראות ביותר" באתרי החדשות הכלכליים לא משאירה מקום לספק: הקרב הזה מרתק זה חודש את העיתונות ומאות אלפי ישראלים.

בצד אחד נמצא גיא לרר, כוכב טלוויזיה שהפך בשנתיים האחרונות בכישרון רב את תוכנית הלילה ״הצינור״ שבהגשתו לפלטפורמה צעירה, מתוחכמת ומושכת, שרוכבת על הסנטימנט החדש שנוצר מאז המחאה החברתית — עיתונות אקטיביסטית.

מולו ניצב ערוץ 10, האנדרדוג בשוק הטלוויזיה המסחרית, שמאז הקמתו לפני 16 שנה הצליח ליצור לעצמו נוכחות ואופי בעיקר בשידורי חדשות ואקטואליה ביקורתיים ונשכניים.

לפני כשלושה חודשים הודיע לרר למנכ״ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי שהוא נוטש אותו ועובר למתחרים — לזכיינית ערוץ 2 רשת, שמתכוונת להשיק תוכנית לילה חדשה, דומה ל״צינור״ שהוביל לרר בערוץ 10 בשבע השנים האחרונות.

עבור ורשבסקי וחבריו של לרר שנשארו בערוץ 10, מדובר במכה עסקית ותדמיתית בלתי מבוטלת, בעיקר משום שבכך מצטרף לרר לשורה של כוכבים שעזבו בחודשים האחרונים את הערוץ לטובת ערוץ 2 ותאגיד השידור הציבורי.

נטישת העובדים מאתגרת את המודל העסקי החדש שגיבש ערוץ 10 במאמץ אדיר בשנים האחרונות. ורשבסקי הצליח לפני שנתיים להעביר את הערוץ לרווחיות, לאחר 15 שנה של הפסדים מתמשכים, באמצעות קיצוץ בהוצאות, שכחלק ממנו נקבעה תקרת שכר של 45 אלף שקל לכל העובדים — כחצי עד שליש מרמת השכר של הכוכבים הבולטים בערוץ עד לתוכנית ההבראה.

ב–2017 הגיעו שתי מכות: הקמת תאגיד השידור הציבורי והיערכות זכייניות ערוץ 2, קשת ורשת, לפיצול הערוץ לשניים — 12 (קשת) ו–13 (רשת).

יחדיו יצרו שני המהלכים דינמיקה של תחרות על עיתונאים, מגישים וכתבים שלא התקיימה בשוק הטלוויזיה כבר יותר מעשור. ורשבסקי נאלץ לשמור על משמעת ברזל — הוא לא יכול לשבור את המסגרת התקציבית — ונאלץ להיפרד מדי כמה שבועות מדמויות המזוהות עם הערוץ.

אבל ההתפתחות המעניינת יותר בעלילה הגיעה חודשיים לאחר שלרר עזב את הערוץ, כאשר נחשפה מחלוקת בין הכוכב הצעיר לבין הערוץ על עמוד הפייסבוק שניהל לרר בשנים האחרונות תחת השם של תוכניתו — "הצינור".

העמוד נהפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריים בקרב עמודי הפייסבוק הישראליים, עם יותר ממיליון עוקבים — משתמשי פייסבוק שסימנו "לייק" על העמוד ונחשפים באופן קבוע לתכנים שלרר מעלה אליו.

אנגוס הדסון, "על אדונים ומשרתים"
ITV

המחלוקת ברורה: לרר טוען שהוא יזם את העמוד, מימן את הקמתו באופן פרטי וניהל אותו כל השנים. ערוץ 10 טוען שהעמוד הוקם ותופעל בתקופה שבה התקיימו יחסי עובד־מעביד בין לרר לבין ערוץ 10, וששמו של העמוד, "הצינור", הוא שמה של התוכנית בערוץ. ללא הפלטפורמה הטלוויזיונית שקיבל לרר, ספק אם העמוד היה מגיע להצלחה כה משמעותית.

את לרר מייצג עו"ד הלל סומר, אחד הפרקליטים הבולטים בייצוג עיתונאים, יוצרים ואנשי טלוויזיה בישראל. הוא הגיש לבית המשפט חות דעת של פרופ' קרין נהון, מהמומחיות הישראליות המובילות בתחום האינטרנט. ערוץ 10 מיוצג על ידי עו"ד דרור ורסנו מיגאל ארנון ושות׳, ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל, עם ניסיון מסחרי רב בטלוויזיה ועיתונות.

עם כל הכבוד שאני רוחש לשני הצדדים לסכסוך הזה, הרי שההתרחשות המעניינת ביותר הגיעה ביום שני השבוע, והיא לא קשורה לערוץ 10, ללרר ולשאלה למי שייכת היצירה — לעובד המוכשר שהשקיע את כל מרצו, כישרונו וזיעת אפו, או לחברה הגדולה שנתנה לו את הפלטפורמה וההזדמנות. מעניינת ככל שתהיה בגלל זהות הנצים, מדובר במונחים משפטיים בקלישאה משפטית ישנה.

הסיפור האמיתי שמתחבא כאן, הפיל הגדול שבחדר, צץ כאשר שני הצדדים הכריזו בחגיגיות במהלך הדיון ביום שני על פשרה ששניהם יהיו מוכנים לחיות אתה: עמוד "הצינור" ישוכפל לשניים — עמוד אחד יישאר בניהול לרר והעמוד השני יהיה בניהול ערוץ 10. ממש משפט שלמה הפוך. במקום לחתוך את העמוד לשניים, משכפלים אותו. נס בתחום דיני הקניין. במקום לריב, לוחצים על כפתור ומשכפלים את הנכס לשניים — זה מרוויח וגם זה. לרר יישאר עם מיליון עוקביו שייחשפו לתכנים שלו, וורשבסקי יקבל עמוד פייסבוק עם מיליון עוקבים שערוץ 10 יוכל להשתמש בו לצרכיו.

רגע לפני שאנחנו מתפזרים הביתה שמחים, עליזים ומבשרים על העידן הדיגיטלי הנהדר שבו אפילו סכסוכים קשים כאלה אפשר לפתור בלחיצת כפתור, נותרנו עם שאלה טכנית קטנה: היכן בדיוק נמצא הכפתור הזה שעליו לוחצים ומשכפלים את עמוד הפייסבוק של "הצינור"? בקונטרול של אולפן חדשות 10? בתפריט האפשרויות בחשבון הפייסבוק שניהל גיא לרר? משהו כמו "לחץ כאן כדי להעביר את כל מיליון כתובות המייל, החשבונות והפרטים של העוקבים של העמוד שלך לדף חדש"?

אין כפתור כזה. לא לוורשבסקי וגם לא ללרר. הגורם היחיד שיכול לשכפל את עמוד הפייסבוק של "הצינור" הוא פייסבוק. ואכן, שני הצדדים הודיעו שיפנו לפייסבוק ויבקשו שתשכפל את העמוד.

האם פייסבוק תיענה לבקשה? עד שעת כתיבת שורות אלה (יום שלישי) לא מסרה פייסבוק תגובה רשמית בעניין. הניחוש שלי הוא שהתשובה תהיה שלילית. אבל בין אם פייסבוק תפתיע ותחליט להיעתר לבקשה ובין אם לאו, ברור שההחלטה היא רק שלה, לא של שני הצדדים.

אין הזדמנות טובה יותר להזכיר למר כוכב טלוויזיה, למר מנכ"ל הערוץ ולכל עורכי הדין הנהדרים שמייצגים את הצדדים את המובן מאליו, שהוא כנראה כלל לא מובן מאליו: עמוד "הצינור" מעולם לא היה שייך ללרר, לעולם לא יהיה שייך ללרר, וגם אם בית המשפט יחליט להעביר אותו לניהולו של ערוץ 10 — הוא לעולם לא יהיה שייך לערוץ. העמוד הזה שייך לפייסבוק וגם נשלט על ידיה.

פייסבוק היא אמנם חברה ציבורית, אבל במקרה שלה אפילו זאת פיקציה. המנכ"ל והמייסד מארק צוקרברג נמנה עם קומץ הבוסים הגדולים בעמק הסיליקון שהחליטו שהמשטר התאגידי המקובל בשוק ההון, שלפיו מניה אחת שווה קול אחד, מתאים לחברות "רגילות", ולא לחברות ש"משנות את העולם" כמו פייסבוק.

לפייסבוק יש שני סוגי מניות — A ו–B. למי שמחזיק במניות B יש זכויות הצבעה גדולות פי עשרה. לצוקרברג יש אמנם יותר מניות רגילות בשווי של כ-80 מיליארד דולר, שהופכות אותו לאחד מחמשת האנשים העשירים בעולם, אבל מה שחשוב יותר הוא שבידיו יש יותר מרבע מהמניות בעלות הזכויות העודפות — מה שנותן לו שליטה טוטלית בפייסבוק.

גיא לרר
מוטי מילרוד

זה כולל חברה בשווי כחצי טריליון דולר, בסיס לקוחות של כשני מיליארד איש, כל המידע שהמשתמשים בפייסבוק הכניסו לתוכה בעשור האחרון במישרין או שנאסף עליהם בעקיפין על בסיס ההתנהגות שלהם באתר, וכמובן גם מאות מיליוני עמודי הפייסבוק הפרטיים והמסחריים שפתחו משתמשים מאז הקמת החברה ב–2004. וכן, זה כולל גם את העמוד של לרר או של "הצינור", או של ערוץ 10, כלומר העמוד של פייסבוק שנקרא "הצינור". העמוד של צוקרברג.

לפני 40 שנה שידרה ה–B.B.C סדרת טלוויזיה נהדרת בשם "על אדונים ומשרתים" (Upstairs, Downstairs), שהתרחשה בבריטניה בתחילת המאה ה-20. הפרקים בתוכנית נעו בין תיאור חייהם של המשרתים בקומת המרתף של בית אצילים בריטים לבין חייהם של האדונים בקומות העליונות.

הצופה היה שוקע בסיפור חיים ועבודתם של הדמויות הפעלתניות בקומת המרתף, מאבקי הכוח, האכזבות והניצחונות, כאשר מעל כולם מתנשאת דמותו של רב המשרתים אנגוס הדסון והחיכוכים שהיו לו עם שאר המשרתים. אבל לפתע עברה המצלמה לקומות העליונות, והצופה נזכר באחת שלמטה נמצאים המשרתים על מאבקיהם הקטנים, אבל עתידם האמיתי לא תלוי בהדסון, אלא יכול להיחתך בכל רגע למעלה — אצל האדונים.

ערוצי הטלוויזיה, העיתונים, הכוכבים והעיתונאים מייצרים — כיום יותר מתמיד — דרמות, מאבקים וסיפורים בעידן דיגיטלי תוסס שבו ידיעות, סיפורים וסרטים נהפכים בן רגע לוויראליים ונצפים על ידי מיליונים ולפעמים מאות מיליונים תוך שעות ספורות. ההרגשה היא שהתקשורת — הערוצים, העיתונים, העורכים, הפרשנים, הכתבים והכוכבים — מעולם לא היתה מרכזית יותר בחיים הציבוריים והפוליטיים.

אבל זאת היסטוריה: בסופו של דבר מדובר בעיקר בדיירי המרתף, במשרתים, בעוד שלמעלה נמצאים שני האדונים, ומדי יום נתח גדל והולך מכל היצירה, הפרנסה, החיות ובעיקר השליטה עובר לבעלותם ושליטתם.

ברוכים הבאים לעידן הפיאודלי־דיגיטלי של המאה ה–21. נא להכיר: הדואופול גוגל ופייסבוק, ששוויו בבורסה חצה את רף טריליון הדולר, מגדיל כל יום את נתח העמודים, הנתונים, הזמן וההכנסות מפרסום בעולם האינטרנט. האינטרנט הפתוח שהגה טים ברנרס־לי מזמן לא פתוח. הוא הולך ונסגר על ידי קומץ מונופולים.

אבל רגע: פייסבוק וגוגל הן אדוניות הרבה יותר נאורות מהפיאודלים של ימי הביניים או האצילים של המאה ה–19. ראשית, הטכנולוגיה, היזמות, הגאונות והרעיונות שלהן הפכו את החיים של רובנו לנוחים וקלים יותר. רוב האנשים (לא כולם) לא יכולים לדמיין את חייהם לפני מנועי החיפוש והרשתות החברתיות. שנית, הן לא גובות מאתנו שום תשלום עבור השירותים הנהדרים האלה — הכל הרי בחינם וכל יום הן מציעות שירותים טובים יותר וזמינים יותר.

בהחלט, הטכנולוגיה נהדרת והיא מקדמת את האנושות, רוב הזמן.

ההבדל העיקרי בין הפיאודלים של פעם לבוסים של האינטרנט כיום הוא שהאחרונים הרבה יותר חכמים: האדונים החדשים נותנים למיליארדי משתמשים ולמיליוני חברות מסחריות ליהנות מהשירותים שלהם בחינם, כי המשתמשים הפרטיים והמסחריים הם למעשה העובדים שלהם. חברות התקשורת, ארגוני החדשות, העיתונאים והיוצרים — כולם מעבדים את אדמותיהם של המונופולים הדיגיטלים. אנחנו מייצרים את התוכן, אנחנו עושים את העבודה — אבל הנכסים שנוצרים עוברים בהדרגה לבעלותם ולשליטתם.

כולנו, פרטים וחברות, משוכנעים שעמוד הפייסבוק שפתחנו ואנחנו מנהלים שייך לנו. אבל זה רק משום שלפייסבוק נוח לתת לנו את התחושה הזאת. למעשה, מי ששולט במספר הפעמים שהעמוד שלנו יוצג לחברים או לעוקבים שלנו בפייסבוק הוא לא אנחנו — אלא האלגוריתם של פייסבוק. השליטה באלגוריתם נמצאת בידי צוקרברג. היום הוא יכול לקבוע שפוסט חדש בעמוד של "הצינור" ייחשף למיליון גולשים, ומחר הוא ייחשף רק ל–10,000 משתמשים, או 1,000 או 100. היום הוא יכול לקבוע שבפיד שלנו יופיעו שלוש פרסומות, ומחר זה יכול להיות 30. הוא קובע הכל. לרר סבור שהעמוד שלו יכול לייצר הכנסות של מיליוני שקלים הודות למיליון העוקבים אחריו. אולי. אבל היקף ההכנסות, בדיוק כמו החשיפה של העמוד, תלוי בהחלטות חד־צדדיות של פייסבוק.

יוסי ורשבסקי
מוטי מילרוד

זה הרגע שבו חסידי השוק החופשי יקפצו ויגידו שכך עובד השוק החופשי, ואם זה לא מתאים לנו אנחנו יכולים להתנתק מפייסבוק או לעבור לרשת חברתית אחרת. זאת טעות יסודית: כל שוק ניצב על אדנים של חוקים ורגולציות הקובעים את כללי המשחק וזכויות הקניין בו, את יעילותם ולעתים גם את המפסידים והמרוויחים ממנו. פייסבוק לא היתה קיימת אלמלא חקיקה שנתנה פטור מאחריות משפטית לרוב התכנים שמעלים המשתמשים שלה. החוקים, הרגולציות והטכנולוגיה הנוכחית באינטרנט איפשרו לחברות כמו פייסבוק וגוגל ליהפך תוך פחות מעשור למונופולים שספק רב אם אפשר להקים להם תחרות. החברות האלה נהנות מ"אפקט רשת", המאפיין את רוב החברות שפועלות בשווקים דו־צדדיים (משתמשים מצד אחד, מפרסמים בצד שני), ואף שתיאורטית יכולה טכנולוגיה חדשה טובה יותר ליצור תחרות — הסיכוי לכך נמוך מאוד. גוגל ופייסבוק רכשו או חיסלו את רוב החברות שאיימו להתחרות בהן, ויש סיכוי טוב שהן יצליחו להעביר את מעמדן הדומיננטי מהשווקים הקיימים לשווקים חדשים שהטכנולוגיה תפתח בפניהן.

למיקרוסופט היה מונופול כזה לפני כ–20 שנה, והיא איבדה בהדרגה חלק ממעמדה הדומיננטי. אבל אובדן הדומיננטיות לא היה תהליך ספונטני שהתרחש לבד בשוק כתוצאה מתחרות, אלא התאפשר בגלל קרבות רגולטוריים ומשפטיים קשים שניהלו נגדה במשך עשור משרד המשפטים האמריקאי וחברות מתחרות כמו פייסבוק, גוגל ואפל שפרצו בדיוק בשנים שבהן היתה מיקרוסופט נתונה תחת לחץ של רשויות ההגבלים, ושבסופן הוטלו עליה מגבלות רבות. ספק רב אם חברות חדשניות וחשובות כמו פייסבוק, גוגל ואפל היו מצליחות לפרוץ אלמלא רוסן כוחה של מיקרוסופט בתחילת שנות ה–2000.

גם כיום ספק אם הפתרון לדומיננטיות של גוגל ופייסבוק יהיה תחרות ספונטנית שתגיע מהשוק החופשי. הפתרון חייב לבוא מקביעת כללי משחק — כלומר, חוקים שיאפשרו תחרות במונופולים הדיגיטליים, שהם כיום פייסבוק וגוגל, וייתכן שמחר גם אמזון, אפל ומיקרוסופט.

הרגולטורים בארה"ב ובאירופה נכשלו כאשר איפשרו לפייסבוק לרכוש את אינסטגרם ואת ווטסאפ — שתי רשתות שהיו יכולות להתחרות בה. אבל החוקים הנדרשים כדי להחזיר את האינטרנט למודל הייעודי שלו — זירה פתוחה — צריכים להיות מבניים ויסודיים יותר מהתערבות של רשות הגבלים עסקיים.

מיטב הטכנולוגים, הכלכלנים והמומחים לתחרות, קניין רוחני, רשתות תקשורת ורגולציה צריכים למהר ולהציע פתרונות חדשים וישנים. כשם שחברת הנפט סטנדרד אויל פוצלה לפני 116 שנה ל–34 חברות ו–AT&T נשברה לפני 35 שנה, גם הפעם נדרשים מהלכים חדים.

פתרון אפשרי לפייסבוק הוא חוק שמעביר למשתמשים את הבעלות על כל המידע, כולל הגרף החברתי (כל הרשת שלהם) שנמצאים כיום בידי פייסבוק. כך למשל, במקרה של עמוד "הצינור", יוכלו לרר או ערוץ 10 להעביר את העוקבים שלהם ושאר המידע שנצבר על העמוד לידיהם, והם יוכלו להעביר אותו לפלטפורמות חדשות שיתחרו בפייסבוק. רעיון דומה לזה העלה לא אחר מאשר ברנרס־לי, שקרא לפני חמש שנים להעביר את המידע למשתמשים ולפתוח מחדש את האינטרנט.

כאשר הבעלות על המידע והגרף החברתי תעבור לידי המשתמשים באינטרנט, יירדו משמעותית חסמי התחרות לפייסבוק ולשאר המונופולים האינטרנטיים, ויגדל הסיכוי שיקומו פלטפורמות חדשות. חשוב להדגיש: החסם העיקרי שמגן כיום על פייסבוק מתחרות הוא רשת המשתמשים שלה והמידע האדיר שיש לפייסבוק עליהם. אחרי שישונו זכויות הקניין והבעלות על המידע והגרף החברתי של כל אחד מאתנו, התחרות תחזור למודל המקורי שנותן לגיטימציה לשווקים פרטיים: לא הגדול, לא מי שיצר רשת משתמשים דומיננטית ינצח — אלא רק מי שיציע כל יום מחדש את השירות הטוב ביותר.

חברות האינטרנט ייאבקו כמובן נגד כל חקיקה שתגביר את התחרות, תיתן יותר כוח למשתמשים והזדמנויות שוות ליזמים. אבל ייתכן שזאת תהיה טעות שכולם - המשתמשים, החברות, הדמוקרטיה והכלכלה - ישלמו את מחירה. זאת משום שהלחצים הציבוריים והפוליטיים לרסן את כוחן יגדלו, ואם לא יימצאו דרכים לפתוח מחדש את השוק לתחרות - החלופה היחידה תהיה רגולציה מאסיבית ופרטנית, כמקובל בחברות תשתית ומונופולים טבעיים - רגולציה שתיצור כמובן חיכוך גובר והשחתה במגע של המערכת הפוליטית והמונופולים הדיגיטליים, מה שיאט את החדשנות ויגביל את האפשרויות שרשת אינטרנט פתוחה יכולה להביא לנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#