שוק הרעיונות והשפעת הכסף הגדול: הפרופסור והעיתונאי שהלכו הביתה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שוק הרעיונות והשפעת הכסף הגדול: הפרופסור והעיתונאי שהלכו הביתה

מדי יום התקשורת נחלשת וחברות הענק מתחזקות ■ המאבק במונופולים האינטרנטיים נראה כיום יותר מפחיד וחסר סיכוי מהמאבק בבנקים ■ הבנקים שולטים רק בכסף - ענקיות האינטרנט גם שולטות בתשתית ההפצה של התקשורת

50תגובות
פרופ' בו רוטשטיין
Vogler

1. רוטשטיין־בלווטניק

לאחר שבוע ימים של פגישות ושעות ארוכות של דיון בשאלות על ממשלה איכותית, רגולציה, תרבות, שחיתות והיסטוריה, הרגשתי שאני יכול לשאול את פרופ' בו רוטשטיין איש מדעי המדינה השוודי, שאלה ישירה ולא נוחה:

לבית הספר החדש לממשל באוניברסיטת אוקספורד, שאליו עברת באחרונה מאוניברסיטת גוטנברג בשוודיה, קוראים ״בלווטניק״ — על שמו של המיליארדר האמריקאי־רוסי לן בלווטניק, שתרם לו 75 מיליון ליש"ט. בלוונטיק, כמו רוב האוליגרכים הרוסים, מקורב לפוטין ורוב הונו, המסתכם בכ–30 מיליארד דולר, נצבר בעסקים ברוסיה במהירות אדירה. כמי שחוקר כל חייו נושאים של ממשלה איכותית ולא מושחתת וניצב מול סטודנטים מדי יום — אתה מרגיש בנוח עם הסיטואציה?

"אני לא מכיר את בלווטניק, לא יודע איך עשה את כספו, לא פגשתי אותו ויש לי חופש אקדמי מוחלט", השיב לי מיד רוטשטיין. לא לחצתי יותר בכיוון הזה. ככלות הכל, לדרוש מפרופסורים לפשפש בדרך שבה תורמים לאוניברסטיאות שלהם עשו את הונם — זה קצת מוגזם.

זה היה בחורף שעבר, אבל ביום שני השבוע רוטשטיין הפתיע אותי, כמו גם את כל הקולגות שלו באוקספורד, כאשר הניח על שולחן האוניברסיטה מכתב התפטרות — בדיוק בגלל אותו בלווטניק. זה לא קרה בגלל הקשר העבות של בלווטניק לפוטין, אלא דווקא בגלל קשר חלש יותר ומקובל מאוד — לנשיא ארה״ב, דונלד טראמפ.

במכתב ההתפטרות שלו מאוקספורד כותב רוטשטיין שגילה באחרונה מקולגות בארה״ב שבלווטניק, ששמו מתנוסס לא רק על בית הספר שאליו הצטרף אלא גם על שם הקתדרה שבראשה הוא עומד, תרם מיליון דולר לאירוע ההכתרה (Inauguration) של טראמפ לנשיא בינואר.

דונלד טראמפ
אלכס ברנדון אי פי

״הנשיא טראמפ מייצג מערכת של ממשל הפוכה לחלוטין ממה שאני מגדיר ממשלה איכותית", הסביר רוטשטיין במכתב. "החלטתו של בלווטניק לתמוך בטראמפ היא בלתי נתפשת ובלתי אחראית. התמיכה של בלווטניק בטראמפ הופכת את הישארותי בבית ספר בלווטניק לממשל לבלתי אפשרית. לאור התוצאות של המחקר שלי, הפעילות שלי להעלאת הסטנדרטים האתיים בהשכלה גבוהה, ההצהרות הפומביות שלי על הצורך הדחוף ביושרה והיעדר ניגוד עניינים אצל אלה שמחזיקים במשרות ציבוריות וההוראה שלי — אני לא יכול לתת לגיטימציה וגיבוי לאמינות לאדם שתומך בדונלד טראמפ. עסקתי רבות במחקר אמפירי של תיאוריות של צדק חברתי: ברור מאוד שאיכות הממשלה היא אולי המשתנה החשוב ביותר ביצירת רווחה חברתית. אחת הסכנות של דמוקרטיה היא כאשר המנהיגים לא לוקחים עמדות ברורות נגד אלימות פוליטית, לא מכבדים זכויות אזרח של יריביהם הפוליטיים ולא אומרים בצורה ברורה שהם יכבדו את התוצאות של בחירות הוגנות. טראמפ עונה על כל הסכנות האלה״.

בראיונות לעיתונות בבריטניה מיהר רוטשטיין להבהיר שהוא ״אינו גיבור״ — הוא יכול לחזור בכל רגע לאוניברסיטת האם שלו בשוודיה ולמכון המחקר שלו לממשלה איכותית, שאותו הקים וניהל בעשור האחרון.

הוא אולי לא גיבור, אבל הצעד שלו עורר אי־נוחות אדירה בקרב רבים מהקולגות שלו בכל העולם. זה דבר אחד לכתוב על שחיתות, הון חברתי, ממשל איכותי ודמוקרטיה — וזה דבר אחר לקום ולהתפטר כי התורם הגדול של האוניברסיטה שבה אתה עובד תורם, כמו כל מיליארדר שני או שלישי, לנשיא ארה״ב. הרי מדובר בעסקים — והמיליארדרים, כמו רבות מחברות הענק, תורמים לפוליטיקאים מימין או משמאל ולעתים קרובות לשניהם.

הבוסים של רוטשטיין באוקספורד רתחו, ואפשר להבין מדוע: הם מקדישים חלק ניכר מזמנם וממרצם לגיוס תרומות מאנשים מסוגו של בלווטניק, כדי שיוכלו לשכור את הכוכבים הגדולים ביותר באקדמיה מכל העולם — כמו רוטשטיין עצמו. תרומת ענק של עשרות מיליוני דולרים מאדם שמעולם לא הורשע בשום עבירה פלילית היא החלום של רובם. פתאום בא רוטשטיין, מכריז שהוא ״אינו גיבור״, אבל מחיל על עצמו סטנדרט שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו.

שהרי אם רוטשטיין לא רוצה לעבוד באוניברסיטה שבה יש תורמים לטראמפ או מקורבים אליו — רוב האוניברסיטאות המובילות בארה״ב לא עומדות בקריטריון שהוא בחר לעצמו. רוב האוניברסיטאות הטובות בארה"ב הן פרטיות, ומגייסות מיליונים ומיליארדים מעשירי ארה״ב — חלק מהם תורמים לרפובליקאים, חלק לדמוקרטים וחלק לשניהם. תמיכה בטראמפ היא עניין הכרחי עבור חלק מאנשי העסקים שרוצים קרבה לשלטון. הפוליטיקה האמריקאית בנויה על כספם של המיליארדרים וחברות הענק, והאקדמיה האמריקאית בנויה על כספם של התורמים.

ספרו האחרון של רוטשטיין, ״ממשל איכותי״, שעליו כתבנו כאן לפני חצי שנה, הוא ניסיון רציני לאפיין מהו ממשל איכותי, מהם התנאים להגיע אליו ומדוע הוא מתפתח במדינות מסוימות ומעולם לא הגיע למדינות אחרות.

למרות ההגדרות הנקיות, היפות והמדויקות של רוטשטיין בספר, הרי שהחיים הרבה יותר מורכבים, אפורים ולעתים קרובות גם שחורים: ניגודי העניינים והתמודדות עמם הם חלק אינטגרלי משגרת יומו של כל מקבל החלטות בזירה הפוליטית, בביורוקרטיה ובאקדמיה. הכסף הגדול נוגע בכל מקום בזירה הפוליטית, והמומחים המעניקים היום עצות מקצועיות ובלתי תלויות לממשלה עבדו אתמול ויעבדו מחר אצל אותן חברות ענק וקבוצות אינטרס שזקוקות לחקיקה ולרגולציה נוחה מאותם פוליטיקאים וביורוקרטים.

חלק מהקולגות של רוטשטיין התפלאו השבוע: מדוע דווקא התרומה לטראמפ הקפיצה אותו? כאשר בלווטניק העניק את תרומת הענק לאוקספורד לפני שלוש שנים, חתמה קבוצה גדולה של אקדמאים על עצומה שהתנגדה לה, בטענה שבלווטניק הוא מקורבו של פוטין והוא הואשם בכך שיחד עם שותפיו השתמש בטקטיקות אגרסיביות כדי לסלק את השותפים הבריטים שלו מחברת הנפט הענקית ברוסיה.

לן בלווטניק. עשה את הונו ברוסיה, תורם לטראמפ
via Bloomberg

ביום רביעי בבוקר התקשרתי לרוטשטיין. תפסתי אותו בסן פרנסיסקו, לשם הגיע לרגל הפגישה של מועצת המנהלים של האגודה האמריקאית למדעי המדינה שבה הוא חבר. הוא כבר הספיק לעבור על מאות מיילים שקיבל מאז שהתפטר: ״כולם חיובים״, הוא מדווח לי בשמחה.

שאלתי אותו כיצד הגיבו הקולגות שלו באוקספורד. ״אני לא מנהל קמפיין, זה החלטה אישית שלי״, הוא אומר, ״לא יכולתי להמשיך במצב הזה״.

האם היית מקבל את ההחלטה הזאת גם אם לא היתה לך רשת הביטחון — האוניברסיטה שלך בגוטנברג?

רוטשטיין: ״אני כבר בן 64, מקסימום הייתי מודיע על פרישה מוקדמת״.

אתה קובע כאן סטנדרט מאוד מרשים, אבל אולי קצת קיצוני?

״לא, אני לא חושב. זה לא מצב שבו יש תורם גדול למפלגה הרפובליקאית שמעוניין במדיניות של הורדת מסים לעשירים או פגיעה במערכת הבריאות הציבורית. כאן מדובר במשהו הרבה יותר בסיסי: שלטון טראמפ לא מכבד את שלטון החוק, הוא מאיים להכניס את היריבים הפוליטיים שלו לכלא, הוא לא נוקט עמדות נחרצות נגד אלימות פוליטית, הוא תומך במפגינים אנטישמים וגזענים, הוא לא מכבד את עקרונות המריטוקרטיה (שלטון הכישרון), הוא יצר ממשל נפוטיסטי, שמתבטא במעורבות של ילדי טראמפ בבית הלבן. השלטון של טראמפ דורך על כל מה שאני רואה כיסודות הדמוקרטיה. אם בלווטניק היה תורם לכל פוליטיקאי רפובליקאי אחר — לא היה לי אכפת".

הקולגות שלך אומרים שאין להם בעיה עם התורמים כל עוד יש להם חופש אקדמי מוחלט.

״אם הייתי נשאר בבית הספר בלווטניק לממשל, הייתי נותן לגיטימציה ותמיכה לאמינות של אדם שתומך במדיניות הפוכה ב–180 מעלות ממה שאני מלמד. אין לי שום דרך להגן על הדבר הזה מול הסטודנטים שלי. זה בלתי אפשרי״.

בלווטניק אינו מוכר במיוחד בישראל, אף שהוא בעל השליטה בפועל בערוץ 10 ובעל השליטה בכלל תעשיות ובמונופול המלט נשר. דווקא השבוע הוא עלה לכותרות גם בישראל כאשר התבקש בלונדון לתת עדות בתיק 2000 — השיחות הסודיות שנערכו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין נוני מוזס, שהיה במשך 30 שנה הבוס הגדול של העיתונות ובעקיפין הפוליטיקה בישראל; שיחות שמהן עלתה הקלות שבה ראש הממשלה מוכן לסחור בדמוקרטיה והטבעיות שבה מוכן מוזס לסחור בתמונת המציאות שעיתונאיו מציגים למיליוני קוראיהם מדי חודש. בלווטניק תוחקר כנראה לגבי המידע שהגיע למשטרה, שלפיו נתניהו ניסה לתווך בין מוזס לבינו בהעברת השליטה ב"ידיעות אחרונות".

האם אנחנו זקוקים ליותר רוטשטיינים, אנשי ציבור ואינטלקטואלים שיסמנו קווים אדומים? כנראה שכן. ובעיקר אנחנו זקוקים לייצר נורמות, מבנים ומוסדות דמוקרטיים, שמאפשרים לא רק לגיבורים או בעלי עצמאות כלכלית לקום וללכת כאשר הם מרגישים שנחצים קווים אדומים. חדירת הכסף הגדול המקורב לשלטון לאקדמיה, לתקשורת ולשוק הרעיונות עלולה להיות הרסנית — כפי שממחיש הסיפור הבא.

2. בארי לין־גוגל

בארי לין, שעומד בראש התוכנית לשווקים פתוחים במכון המחקר האמריקאי ניו אמריקה, לא התלבט כמו רוטשטיין. אצלו זה היה התורם שהראה לו את הדלת.

לין נמנה עם קבוצה קטנה של חוקרים, אינטלקטואלים ועיתונאים בארה״ב, שמנהלים בשנים האחרונות קרב נגד הריכוזיות במדינה — העלייה הדרמטית בכוחן ובהשפעתן של קומץ חברות ענק ברוב ענפי המשק האמריקאי. עד לפני שנה, לין וחבריו לא עניינו את התורמים של ניו אמריקה וגם לא את חברות הענק שהן ביקרו. הם נבחו, אבל הפוליטיקאים האמריקאים מנופחים מכספן של חברות הענק, ואילו רשויות ההגבלים האמריקאיות דוגלות כבר שנים ברעיון שגדול הוא בדרך כלל יעיל ויפה — ולכן לא הוטרדו במיוחד מהניתוחים ומהאזהרות של לין.

בארי לין
מתוך היוטיוב של Any

>> האיש שנלחם בחברות הענק: "הן חונקות את הכלכלה האמריקאית ומסוכנות לציבור" | ראיון עם בארי לין 

אבל ערב הבחירות בארה״ב, ובעיקר בחודשים האחרונים, החלה המנגינה להשתנות. בקיץ שעבר נשאה הסנטורית אליזבת וורן נאום תקיף, חסר תקדים, נגד הריכוזיות בארה״ב בכנס של ניו אמריקה. לפני חודשיים הציגה המפלגה הדמוקרטית פלטפורמה כלכלית חדשה תחת הכותרת ״עסקה טובה יותר״ עם חידוש שכמוהו לא נשמע ונראה מאז השנים האחרונות של הניו־דיל של רוזוולט — הקמתה לתחייה מחדש של מדיניות הגבלים עסקיים אגרסיבית ושבירת מונופולים בארה"ב.

יו"ר גוגל אריק שמידט
בלומברג

כל אימת שפגשתי בשנים האחרונות את לין נהגתי להקניט אותו מיד בשאלה הרגילה: בארי, עוד לא פיטרו אותך? הוא היה מחייך ומחזיר לי בשאלה דומה. במקרה שלו נראה היה שהוא באמת משחק באש: כמה מהתורמים הגדולים ביותר של ניו אמריקה היו חברות ענק, ויו"ר גוגל אריק שמידט בכבודו ובעצמו ישב עד לפני שנה במועצת המנהלים של מכון המחקר. ״לא, הכל בסדר, בינתיים״, היה משיב לי לין בחיוך, אבל שנינו ידענו שזה לא באמת מצחיק.

ביום רביעי השבוע, יום לפני הירידה לדפוס של הטור הזה, בישר "ניו יורק טיימס" שאשר יגורנו בא לנו: בארי וחבריו התחילו להרגיז כמה מהשחקנים הגדולים ביותר בארה״ב, וגוגל, אחת החברות הכי עשירות ומשפיעות בוושינגטון, הודיעה לבוסים של בארי שהגיע הזמן להפסיק להתעסק עם ריכוזיות ומונופולים — בעיקר בדרך האקטיביסטית והאפקטיבית שבה עשה זאת לין. במייל פנימי שנחשף ב"ניו יורק טיימס" כתבה מנכ"לית המכון ללין: ״כרגע דיברתי בטלפון עם אריק שמידט, והם מתכוונים להפסיק את כל המימון למכון״.

הכתיבה והמחקר של לין והצוות שלו היו נסבלים כל עוד זה נגמר בדיבורים וניירות, אבל ברגע שהם הצליחו להשפיע על שוק הרעיונות, ברגע שהם החלו לתפוס תאוצה ולאיים על הסטטוס־קוו — הסבלנות פקעה. לכאורה, הקש ששבר את גב התורמים היה ההתלהבות שבה קיבל הצוות של לין את ההחלטה של רשות ההגבלים האירופית להשית קנס חסר תקדים על גוגל, שניצלה לרעה את המונופול שלה במנוע החיפוש ומערכת ההפעלה. ביוני, מיד לאחר ההודעה על הקנס, פירסם הצוות של לין מאמר תמיכה בהחלטה. אבל הסיבה האמיתית שלין וחבריו הרגיזו היא שהם היו אפקטיבים. גוגל, פייסבוק, אמזון ושורה ארוכה של מונופולים ענקים אחרים בארה״ב החלו להרגיש איך השיח בארה״ב בנושא מונופולים מתחיל לשנות כיוון — בין השאר בגלל העבודה של הצוות הקטן של לין.

התוכנית לשווקים פתוחים נסגרה, ובארי וחבריו צריכים למצוא להם בית חדש — משימה לא קלה כלל ועיקר. הכסף הגדול נמצא בידיהם של הבלווטניקים והגוגלים, ומעטים, אם בכלל, התורמים שרוצים לממן מחקרים ומאבקים נגד בעלי הכוח הכלכלי במגזר העסקי. בינתיים פתחו לין וחבריו אתר אינטרנט והודיעו בטוויטר שאין להם שום כוונה להתקפל. הידיעה על האלימות שנקטה גוגל התפשטה במהירות ברשתות החברתיות, גרמה לסנטורית וורן לצייץ שמדובר בפרשה מטרידה, הביאה לגל של עשרות כתבות בכל העיתונות ונהפכה לתבערת יחסי ציבור שליליים נגד גוגל. אבל עיתונאים בוושינגטון ובניו יורק שעמם שוחחתי אתמול נשמעו בעיקר מבוהלים — מדי יום התקשורת נחלשת וחברות הענק מתחזקות. המאבק במונופולים האינטרנטיים נראה כיום יותר מפחיד וחסר סיכוי מהמאבק בבנקים. הבנקים שולטים רק בכסף — ענקיות האינטרנט גם שולטות בתשתית ההפצה של התקשורת.

3. הבית היהודי - הבית של הטייקונים?

ערב בחירות 2013 היה נפתלי בנט נחרץ: כאשר אגיע לממשלה, הוא הבטיח לי, המאבק בריכוזיות במשק יעלה מדרגה. כאיש היי־טק, הוא הסביר, הוא יודע להבחין בין אנשי עסקים שמייצרים ערך לבין אנשי עסקים שלוקחים ערך. שנה לאחר מכאן עמד בנט בהבטחתו, וסיעת הבית היהודי הצביעה פה אחד בכנסת בעד חוק הריכוזיות, שקבע תוואי לפירוק והחלשה של הפירמידות וקביעת כללי משחק חדשים שימנעו את היווצרותן של פירמידות וקבוצות ענק חדשות במשק שיחנקו את השווקים ויאיימו על הרגולטורים וכלבי השמירה.

שרת המשפטים איילת שקד
אליהו הרשקוביץ

אבל השנה היא 2017, ואיילת שקד, שותפתו של בנט להנהגת הבית היהודי, אינה מוטרדת במיוחדת מהאפשרות שהפירמידות הישראליות ימשיכו לחנוק את השווקים ולסכן את כספי המשקיעים.

בשבוע שעבר החליטה שרת המשפטים לאפשר לבעל השליטה באי.די.בי, אדוארדו אלשטיין, לנצל פרצה בחוק הריכוזיות, ובמקום לקפל את הפירמידה של אי.די.בי — לעקוף את כוונת המחוקק ולמכור את חברת דיסקונט השקעות לעצמו, עם מימון של הכסף הציבורי בהלוואת מוכר.

יו"ר רשות ניירות ערך היוצא, שמואל האוזר
מוטי מילרוד

לשקד, כמו לרבים מחבריה, אין בעיה עם הביקורת בתקשורת — היא למדה מנתניהו להיבנות מהביקורת הזאת. אבל הכלל הזה חל בעיקר על נושאים קלאסיים של ימין ושמאל, דת, מדינה וביטחון. כאשר מדובר בטייקונים שחונקים את השווקים ויונקים את כספי המשקיעים, אין כיום בישראל הרבה תומכים, גם לא בקרב מצביעי הבית היהודי. הישראלים התעוררו אחרי קיץ 2011 להבין שטייקונים לא מבטיחים כלכלה חופשית, אלא אנשי עסקים שלוקחים ערך באמצעות חבריהם במערכת הפוליטית או הפיננסית. כאשר שקד מאפשרת לאלשטיין להמשיך להתמנף ולהמר בכספי המשקיעים — היא יוצאת גם נגד הבייס שלה. התירוץ שהיא נתנה — ״יציבות של הרגולציה״ — הוא אחיזת עיניים שמבינים גם בוחרים בתל אביב וגם בוחרים בהתנחלויות. הכוונה של חוק הריכוזיות, שנחקק לפני ארבע שנים, ברורה מאוד. אלשטיין אמנם מצא פרצה, אבל ברור שהמהלך שהוא מבשל מנוגד לתכלית החוק שמטרתו לקפל את המבנים הפירמידיאליים שמגדילים את מוטת השלטה והכוח של קומץ גופים עסקיים והתמריצים של בעלי השליטה בחברות לקחת סיכונים ולעשוק את החברות.

אין לבוא בטענות רק לשקד; מי שהמליץ לאפשר לאלשטיין לעקוף את חוק הריכוזיות ולשמר את הפירמידה שלו הוא לא אחר מאשר יו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזר. העיתוי שבו האוזר ושקד מאפשרים את התרגיל הזה הוא מדהים: לפני שבוע דיווחה ענקית התקשורת בזק בדו"חותיה הכספיים, שבעל השליטה בחברה שאול אלוביץ' — שהוציא ממנה מאות מיליונים בעסקות בעלי עניין — צריך להחזיר לה מיידית יותר מ–110 מיליון שקל. אבל בזק מעריכה שאין לו האמצעים הכספיים, ולכן היא הפרישה בדו"חות שלה מחצית מהסכום.

שאול אלוביץ'
אייל טואג

נתרגם לעברית: חודשיים לאחר שרשות ניירות ערך עצרה לחקירה את בעל השליטה בפירמידה ששולטת בבזק, אלוביץ', בחשד למרמה והפרת אמונים בעסקות בעלי עניין; חודשיים לאחר שמבקר המדינה יוסף שפירא טען שאלוביץ׳ תירגם את הכוח שנתנה לו הפירמידה כדי לשבות את הרגולציה של ענף התקשורת; וימים אחדים לאחר שהתברר שאלוביץ׳ לא יכול להחזיר את חובותיו לחברה שבה הוא שולט אבל שרוב הונה שייך לציבור — האוזר ושקד מכריזים שהם מוטרדים יותר מיציבות רגולטורית ומאפשרים לאם כל הפירמידות — אי.די.בי — להמשיך להתמנף, להשתרשר ולסכן את המשקיעים ואת הרגולציה.

ההתנהגות של אלשטיין אינה מפתיעה: לא מן הנמנע שיום אחד יתברר שמעל החלק הציבורי של הפירמידה שלו יש פירמידה נוספת של חובות, שרשורים ועסקות משונות — בדיוק כפי שנחשפו הפירמידות של דנקנר, פישמן, זיסר ואלוביץ'. שוק הרעיונות והשפעת הכסף הגדול. הפרופסור והעיתונאי שהלכו הביתה ואלוביץ'.

מה שיותר מטריד הוא שב–2017 יש עדיין פוליטיקאים ורגולטורים שלא הפנימו שיש כמה נושאים שבהם הציבור הישראלי לא שסוע ולא חלוק, והם ממשיכים לראות את העולם במשקפיים של הטייקונים, עורכי הדין, רואי החשבון ושאר המומחים הנהנים מהכסף שלהם. כלומר שלנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#