אקדחים מעשנים ועדים נעלמים: מה אפשר ללמוד מהמקרה של אביגדור ליברמן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אוסף מדהים של אקדחים מעשנים, חשבונות בנק ועדים נעלמים: מה אפשר ללמוד מהמקרה של אביגדור ליברמן

האם המלחמה בנתניהו היא מלחמה בשחיתות או מלחמת כנופיות? בינתיים יש פוליטיקאי אחד המסתובב חופשי ומתקבל בכבוד ובהערצה ברוב כלי התקשורת, אף שהיקף הראיות להתנהגות המושחתת שלו חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית

288תגובות
אביגדור ליברמן
רויטרס

השחיתות היא שוב סוס פוליטי מנצח.

יו״ר יש עתיד יאיר לפיד קרא בסוף השבוע לפעילי מפלגתו לצאת לרחובות להפגין נגד השחיתות, יו"ר העבודה אבי גבאי הופיע במוצאי שבת בהפגנה בפתח תקוה נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, וקרא לשותפי הליכוד לקואליציה לפרוש מהממשלה בעקבות הגילויים בפרשת הצוללות והמתנות.

ההתעוררות של הפוליטיקאים לא מפתיעה. העיתונים, הטלוויזיה ובעיקר הרשתות החברתיות התמלאו בשבועות האחרונים בקריאות הישנות, הזכורות לנו מתחילת שנות ה–90: ״מושחתים נמאסתם״. הפרשנים המדיניים והכלכליים ממהרים לקבוע שוב ושוב ש״מעולם לא היה לנו״ רצף כזה של פרשיות שחיתות בשלטון, ושאלה הפרשיות ״החמורות ביותר״.

האם הציבור הישראלי מתעורר? האם הפוליטיקאים, העיתונאים, מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל החליטו סוף־סוף שהגיעו מים עד נפש, שהמושחתים הגדישו את הסאה ושהגיע הזמן לצאת למאבק אמיתי?

ייתכן, אבל הסיכוי קלוש. יש לנו נייר לקמוס ברור ליחס של הצמרת הפוליטית והתקשורת לשחיתות. זה אינו בנימין נתניהו והיחס אליו — זהו שר הביטחון שלנו.

תזכורת: בעוד אצל נתניהו אנחנו עדיין מחכים למצוא אקדחים מעשנים, ראיות ברורות, חשבונות בנק ומעטפות, יש פוליטיקאי אחד המסתובב חופשי ומתקבל בכבוד ובהערצה ברוב כלי התקשורת, אף שהיקף הראיות להתנהגות המושחתת שלו חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. קוראים לו אביגדור ליברמן, והוא שר הביטחון.

כמתואר

המשטרה איתרה בחשבונות בנק בקפריסין, שנרשמו על שמם של אנשים שקשורים בליברמן, כמו הנהג שלו איגור שניידר ומאוחר יותר בתו מיכל, עשרות מיליוני שקלים שהוזרמו אליהם שנים ארוכות כאשר ליברמן היה ח"כ ושר התשתיות. הכספים הגיעו מאנשי עסקים ישראלים, מאוליגרכים רוסים, מאנשי עסקים עלומים ברוסיה, המדורגת כאחת המדינות המושחתות בעולם, ומאוסטריה — מקום מושבו של פטרונם של רבים מהפוליטיקאים הישראלים שהיו מעורבים בשחיתות, מרטין שלאף.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע לפני שש שנים שהוא מתכוון להגיש כתב אישום נגד ליברמן בעבירות של הלבנת הון, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים והטרדת עד. אבל אז החל במשרד המשפטים תהליך חסר תקדים שנראה לקוח מרפובליקת בננות, ובסופו הודיע היועץ שהוא גונז את התיק.

מה שיותר מדהים הוא שבדו״ח המיוחד שהוציא היועץ על סגירת התיק, הוא פירט על פני 80 עמודים מסכת ראיות מדהימה אודות עשרות מיליוני שקלים שנמצאו בחשבונות בקפריסין, מאות אלפי דולרים שהופקדו באופן קבוע בחשבונות הקשורים לליברמן או לחברות בשליטתו והתרחשויות פלאיות שקרו לעדים במשפט: חלקם נעלמו, חלקם נאלמו ועדה מרכזית חזרה בה לפתע. התובעת בתיק, עו"ד אביה אלף, גוללה את תולדות התיק הזה בספר, שבו תיארה כיצד היועץ המשפטי לממשלה ואנשים ששיתפו עמו פעולה פעלו באופן ששירת את ליברמן ואת סנגוריו, למרות הריבוי המדהים של ראיות בתיק הזה.

ליברמן מעולם לא טרח להסביר את מיליוני הדולרים שהוזרמו לחשבונות של בתו ונהגו. בחקירה במשטרה בתו לא ידעה לספק שום הסבר למקור הכספים, לשינויים בזהות המשלמים שהעבירו מאות אלפי דולרים, ונימקה זאת בכך שהיא עסקה ב״מאקרו״ ולא ב״מיקרו״. כן, מתברר שבמשפחת ליברמן הילדים הם כה מוצלחים והקריירה העסקית שלהם ממריאה כה מהר, עד שכבר בגיל 22 הפקדות של מאות אלפי דולרים בחודש בחשבונות הבנק שלהם מוגדרות בקטגוריית מיקרו, זוטי זוטים שמשאירים למנהלי חשבונות כדי לפנות זמן לבני המשפחה לעסוק במאקרו, לחשוב בגדול.

מיליוני הדולרים בקפריסין, העדים שנעלמו וההתנהלות המדהימה של הפרקליטות אינם הפעם הראשונה שליברמן קובע שיאים חדשים בפוליטיקה הישראלית. קדם להם הסיפור המשעשע שבו כיכב ליברמן מיד עם סיום הקריירה שלו במשרד ראש הממשלה בסוף שנות ה–90, כששימש בתפקיד ג׳ורג׳ סורוס הצעיר, גאון הסחר במטבעות בשוק המט״ח הרוסי, כאשר 3 מיליון דולר שנמצאו בחשבון הבנק שלו הוסברו בכך שהוא עזר להזיז את הרובל הרוסי בעבור בנק אוסטרי.

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן
עמוס בן גרשום / לע"

בהמשך עלה חשד שהכסף זרם לליברמן מחשבונו של מרטין שלאף, שהיה מעורב בהעברות כספים למשפחת אריאל שרון, בקזינו ביריחו ובשרשרת פרשיות משונות אחרות שקשורות בכסף ובפוליטיקאים ישראלים. בחתונת בת אחיו של שלאף, שנערכה בתל אביב לפני שנים ספורות, השתתפו כמה מהפוליטיקאים הבכירים בישראל, שחלקם היו מעורבים בפרשיות שחיתות או הורשעו בפלילים.

הטענה של הפוליטיקאים והעיתונאים שמשתפים פעולה עם ליברמן בשנים האחרונות — ערוץ 2 כינה אותו ״המבוגר האחראי״ וב"ידיעות אחרונות" הוא מוצג תדיר כמדינאי חשוב — שהתיק נסגר, היא אבסורדית, מיתממת או צבועה. במקרה המיוחד הזה — עם האוסף המדהים של אקדחים מעשנים, חשבונות בנק ועדים נעלמים — סגירת התיק היא רק דגל שחור לסוג ההתנהלות של ליברמן. אבל גם אם סבור מאן דהו שסגירת התיק נעשתה בתום לב בגלל היעדר ראיות, העובדות שאינן במחלוקת מציירות התנהלות מושחתת ומטרידה, יותר מרוב פרשיות השחיתות הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים.

היחס הסלחני של המערכת הפוליטית והתקשורת לפרשיות ליברמן מזכיר את היחס שלהן במשך עשור לאינספור פרשיות השחיתות שבהן היו מעורבים ראש הממשלה אריאל שרון ובניו, ולאחר מכן ראש הממשלה אהוד אולמרט, שזכו במשך שנים להגנה אקטיבית מצד חלקים גדולים בתקשורת.

עד להופעתם של תיקי 1000, 2000, 3000 ו–4000, אפשר היה לטעון שהמערכת הפוליטית וצמרת התקשורת פשוט אדישות לשחיתות פוליטית, משום שהן רואות בה תופעת שולית ביחס לעניינים מדיניים, ביטחוניים, דתיים ולאומיים הרי גורל.

אבל בחודשים האחרונים נרשם מפנה מרשים ביחס לשחיתות, ככל שהאש מתקרבת למשרד ראש הממשלה. מתברר שהפוליטיקאים והעיתונאים לפתע רואים את האור ו״מבינים״ את ההשלכות החמורות של השחיתות על הממשלה, החברה והדמוקרטיה בישראל.

המהפך ביחס לשחיתות שלטונית צריך להטריד אותנו מאוד, משום שהוא מעורר את החשד שלא מדובר בקמפיין נגד שחיתות אלא במלחמת כנופיות. מצד אחד נמצאת הכנופייה של נתניהו, שבקדנציה האחרונה דורס במעשה של שגרה את המוסדות הדמוקרטיים וכלבי השמירה, כאשר השיא הגיע במתווה הגז, שתפור לאינטרסים של המונופול; ומצד שני נמצא אוסף של פוליטיקאים מתחלפים, שהמכנה המשותף של רובם הוא התמיכה שקיבלו במשך שנים מהכוכב של תיק 2000 — מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס.

יאיר לפיד
מוטי מילרוד

בדיוק כמו במקרה של ליברמן, גם במקרה של נתניהו, תיקי 1000, 2000 ו–3000 מציירים תמונה מושחתת ומפחידה של התנהלות ראש הממשלה ומקורביו. גם אם הפרקליטות תחליט לסגור את התיקים האלה מאחר שלא תוכל להרים את נטל הראיה הפלילית, הרי לפחות בתיק 1000 ו–2000 יש ראיות ברורות להתנהגות מושחתת של ראש הממשלה. צריך לקרוא שוב ושוב את תמלילי השיחות בין נתניהו למוזס כדי להפנים עד כמה השניים נעדרים כל מחויבות לציבור שאותו הם אמורים לשרת ומתייחסים בציניות לתפקידים הציבוריים שלהם — נתניהו כראש הממשלה, ומוזס כבעלים וכעורך האחראי של העיתון ואתר האינטרנט הנפוץ במדינה.

תיק 1000 מציג באופן ברור את נתניהו לא רק כנהנתן וכתאב בצע, אלא בעיקר כמי שמנותק לחלוטין מכל נורמות התנהגות בסיסיות של איש ציבור וכמי שמוכן לסכן את הממלכתיות תמורת סמלי הסטטוס המגוחכים ביותר: סיגרים ובקבוקי שמפניה.

אבל ההתלהבות האדירה של כלי התקשורת מתיק 3000, שעוסק בפרשת הצוללות, והמאמץ האדיר לא לדון בתיק 2000 של הון־שלטון־עיתון, הם עוד אינדיקציה לכך שאנחנו לא נמצאים בעיצומו של גל מבורך וחשוב, של מלחמה בשחיתות הציבורית, אלא בעיקר במאבק פוליטי, מאבק של אליטות של כסף וכוח.

מאז נחשפו תמלילי תיק 2000, פרשת נוני־גייט וביבי־גייט, הקפידו כמעט כל ראשי המפלגות והרוב המכריע של הח"כים להתעלם מהפרשה. האם זה משום שהיא עוסקת ״רק״ בעיתונות ולא בצוללות? ייתכן, אבל הסיכוי לא גבוה. דווקא הפוליטיקאים יודעים טוב מכל אזרח אחר שהעיתונות היא אחד המוסדות הדמוקרטיים הכי חשובים שיש. לשחיתות בעיתונות ולהטיה שלה יש השפעה דרמטית על המערכת הפוליטית, על הרגולציה ולמעשה על כל דבר שנמצא בזירה הציבורית.

כמתואר

הסבר אחר להתעלמות של המערכת הפוליטית מפרשת 2000 הוא אינטרסים פוליטיים ברורים: כמעט כל הפוליטיקאים שרוצים בהפלתו של נתניהו, כולל אלה מתוך מפלגתו, נמנים עם אלה שזוכים לעתים קרובות ליחס נוח או מיטיב ממוזס ומעורכיו הבכירים. כמעט כל הפוליטיקאים שנאבקים בנתניהו חוששים מאתר האינטרנט הפופולרי ביותר בישראל — ynet. עוד הרבה לפני פרשת הצוללות, בלטה שתיקתה של המערכת הפוליטית כאשר נתניהו מינה את ליברמן בקיץ שעבר לשר הביטחון. את שתיקת המערכת הפוליטית והתקשורת אפשר היה לנמק בכך שליברמן קיבל שישה מנדטים בבחירות 2015 והתיק נגדו נסגר.

האם הנכונות של המערכת הפוליטית ושל רוב העיתונות לקבל את ליברמן כשחקן לגיטימי, כשר ביטחון, נובעת מכך שהם משוכנעים שהוא נקי, סומכים על שיקול דעתו ולא מוטרדים מהאוליגרכים שעומדים מאחוריו ומצדדיו? או שיש הסבר חלופי?
אלה שרוצים להגיע לשלטון יודעים שהם יזדקקו למנדטים של ליברמן כדי להרכיב קואליציה. אולי ליברמן הוא למעשה הפרטנר העתידי של כל אליטה חדשה־ישנה של שלטון, הון ואולי עיתון שרוצה להחליף את נתניהו?

לכאורה, זה שיקול פוליטי לגיטימי: להתעלם מהשחיתות של ליברמן בידיעה שהוא עשוי להיות מרכיב חשוב בממשלה חלופית לזאת של נתניהו. אבל זה שיקול שיכולים לעשות פוליטיקאים שיש להם רק יעד אחד — להגיע לשלטון.

אבי גבאי, הנעדר רקע של גנרל וישב בממשלת נתניהו, לא יכול לרכוב כרגע על הסוס המדיני־ביטחוני בדרך לשלטון. הרקורד היחיד שלו הוא המאבק נגד מתווה הגז, שאותו הוא הגדיר כשחיתות שלטונית שהושגה באמצעות ג׳ובים והבטחות לרגולטורים. אבל קריאות ה"מלחמה בשחיתות" של גבאי ובוודאי של לפיד, ידידו לשעבר של אולמרט, הן חסרות כל משמעות כל עוד הם רואים בליברמן חלק לגיטימי בממשלה שהם מבקשים להרכיב. האם ממשלה של בנט, לפיד וליברמן באמת תהיה כה שונה מממשלה של נתניהו וליברמן? האם ממשלה של לפיד, גבאי, גדעון סער וליברמן היא־היא התפנית שלה חיכה הציבור שקץ בשחיתות השלטונית?

אבי גבאי
תומר אפלבאום

מי שרוצה לראות שינוי בתוואי שבו נעה המדינה צריך להבין שכל ממשלה שבה יישבו אנשים מסוגו של ליברמן לא תהיה באמת שונה מהממשלה הנוכחית. ליברמן, כמו שרון, אולמרט, ציפי לבני וגם נתניהו, הציגו בשני העשורים האחרונים שינויים דרמטיים בעמדות המדיניות והביטחוניות שלהם בקשר לסכסוך עם הפלסטינים לפי אינטרסים פוליטיים שונים. עמדות מדיניות וביטחוניות נעות ונדות לפי הזדמנויות, שינויים בתפישות הציבור או אירועים חיצוניים — וקשה עד בלתי אפשרי לצפות אותם.

לעומת זאת, השחיתות השלטונית תכה באיכות החיים, ברמת החיים ובמרקם החברתי תחת כל תסריט וכל הרכב קואליציוני. אחרי עשור שהתאפיין בכמיהה להחליף את שרון, להחליף את אולמרט ועכשיו את נתניהו, כבר היינו צריכים ללמוד: כל עוד לא נכריז מלחמה אמיתית בשחיתות, על כל סוגיה, על כל צבעיה, מכל המפלגות, בין אם היא ״חוקית״ (כלומר לא הצלחנו להרים את נטל הראיה הפלילית) או ״פלילית״ (כלומר, יש לנו עד מדינה) — המאבקים הפוליטיים יהיו בעיקר מלחמות של כנופיות פוליטיות, שמאחוריהן הטייקונים שמממנים אותן, על חלוקת השלל — כספי הציבור, מסיו ורכושו.

נייר הלקמוס שאנחנו צריכים כדי להבין היכן עומדים הפוליטיקאים והעיתונאים הוא איפוא פשוט: תשאלו אותם אם שחיתות עבורם היא רק כאשר יש ראיות המאפשרות כתב אישום והרשעה, או שדי בחשיפת מעשים מושחתים ברורים כדי להפוך פוליטיקאי לשחקן לא לגיטימי בזירה הציבורית. תשאלו אותם אם ליברמן עם חשבונות הבנק בקפריסין הוא שחקן לגיטימי בפוליטיקה החדשה העתידית שהם רואים לנגד עיניהם. זה האיש שאתו הם ירכיבו את הממשלה החלופית לנתניהו?

גדעון סער
תומר אפלבאום

אם התשובה חיובית — לא ברור מדוע הם נאבקים בנתניהו, שעדיין לא הוגש נגדו כתב אישום וממילא עדיין לא הורשע. אם לדידם ליברמן הוא שחקן לגיטימי בממשלה שלהם, אזי כדאי להצהיר שאנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של מלחמת כנופיות ולא בפתחה של מערכה ציבורית מבורכת וחשובה נגד השחיתות. זאת מלחמה שמשרתת את המערכת הפוליטית, עמדות הכוח והכסף וחלקים מהעיתונות. אבל המלחמה הזאת היא בעיקר הונאה — איש לא נלחם את מלחמתו של הציבור הרחב, אלא רק מקדם את את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של עמדות הכוח והכסף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#